נורדי, יווניה ורומאית

יוונים משוגעים

וחשבתי שהנורדים הם חבורה מטורפת.

כול האנשים בולהלה הם שפויים כמו ילדי כנסייה טובים שתמיד קוראים בתנ''ך, יחסית לאנשים שפגשתי במחנה החצויים.

פרסי הוביל אותי לתוך המחנה, הוא השעין את החרב שלו על העורף בצד השטוח. למרות שרק הכרתי אותו, קיוויתי שהוא לא יערוף לעצמו את הראש בטעות.

איזה בן אדם נחמד אני, נכון? תמיד דואג לאחרים.

פרסי נראה די מגניב. היה לו קעקוע על פנים היד (אוף, גם אני רוצה קעקוע), שרשרת עם חרוזים משונים שלא פגעו בגבריות שלו, ומבט כזה שהיה חצי חברותי, חצי 'אני הולך לכתוש אותך לאבק אם תעשה משהו שלא מוצא חן בעיניי.'.

עברנו על פני קיר טיפוס, ומישהו נופף לפרסי.

"הי, פרסי! מה זה, דם חדש?" הבחור צעק מראש הקיר.

"כן! אני מנחש. הוא לא נראה כמו מפלצת ויש לו חרב ואסטמה, אז כנראה!" הוא צעק חזרה.

תודה, תמיד רציתי שעולם שלם יידע שיש לי אסטמה.

מתוך הקיר פרצה בפתאומיות לבה, וגרמה לבחור שהיה על הקיר לאבד את האחיזה באבן וליפול למטה.

"אלים אדירים," מלמלתי. למירב ידיעתי, הם לא מתים. אז הם יכולים למות רק פעם אחת, ואז (כבר עברנו על זה) נאדה.

פרסי טפח לי על הגב. "אל תדאג, הוא כנראה רק נכווה ושבר כמה עצמות. בני אפולו ידאגו לו."

"זה נשמע כואב."

"אין לך מושג! פעם אחת כשטיפסתי על הקיר, הלבה נפרצה מתחתי, ואז החלקתי ונפלתי לתוכה! זה היה כמו ליפול אל נהר הסטיקס. טוב, נהר הסטיקס זה יותר כמו חומצה, אבל זה בערך אותו כאב."

"...נהר הסטיקס?"

מה למען עגילי החתולים של פריה?

"קדימה, מגנוס. עוד מעט יש ערב שירה בציבור סביב המדורה. אני אציג אותך ונחפש את בת הדודה שלך."

"אני לא יכול לפגוש אותה עכשיו?" שאלתי.

אנבת' היא אדם שפוי. אנבת' בטח תרגיע אותי שלא כולם משוגעים פה כמו פרסי.

והמדורה הזאת לא נשמעת מבטיחה במיוחד. שמעתי שהיוונים מקריבים אוכל ובני אדם לאלים.

כאילו, מי שורף אוכל בשביל לתת לאלים?

וגם העניין הקטן הזה שאני לא רוצה להיות מוקרב לאלים.

ואני שונא שירה בציבור.

"קדימה, נצלה מרשמלו על האש." דחק בי פרסי.

"אני בפנים."

מה? מי מסרב למרשמלו?

המדורה הייתה בגובה שלוש מטר בערך. והיא הייתה סגולה.

אני די אוהב סגול. אימא שלי הייתה לובשת הרבה סוודרים סגולים וחולצות סגולות עם כיתובים מגניבים.

פרסי הביא לי שקית מרשמלו שלמה.

כבר אמרתי שהבחור הזה אחלה?

לא. אמרתי שהבחור הזה משוגע.

טחנתי איזה עשרים מרשמלואים במשך השירים הראשונים. פרסי ישב לידי בשורה הראשונה, הוא לא שר וכול הזמן היה עסוק בלסרוק את האנשים בקהל.

"את מי אתה מחפש?" שאלתי, מפסיק לרגע לאכול.

"את החברה שלי," הוא ענה. "מדריך המחנה, כירון, קרא לה לבניין המרכזי לפני כמה שעות. אני חושב שקרה משהו ממש חמור. אחרת הוא לא היה מבקש להתייעץ איתה."

"החברה שלך היא, כאילו, לא יודע… המנהיגה של המחנה?"

הוא משך בכתפיו. "שנינו ביחד כזה המנהיגים. היא פשוט הנערה הכי חכמה ואסטרטגית שיש במחנה."

גיחכתי. אנבת' היא הבחורה הכי חכמה שיש בעולם. היא בטח תרצה להרוג את בבחור הזה כשאספר לה עליו.

הקהל סיים לשיר איזה שיר שהולך ככה: "הרוח נושבת קרירה, נוסיף עוד ראש להידרה", שלא ממש הרגיע אותי.

אחרי גל של מחיאות כפיים, פרסי קם ממקומו והלך לאמצע הרחבה.

"חבריי וחברותיי ובני ארס," הוא התחיל. "כבר הרבה מאוד חודשים לא היה לנו חניך חדש במחנה. האלים סגרו פעם נוספת את האולימפוס…"

מישהו מאחורי אמר "כמה מפתיע," וכולם צחקו.

"אנשים, הערות אחר כך. אז קבלו את מגנוס…" הוא הביט בי, כאילו מחכה למשהו. אחרי כמה שניות קלטתי שזה הקיו שלי.

קמתי ונעמדתי ליד פרסי.

"טוב, אז זה מגנוס," הוא אמר. זה בערך כול מה שהוא יודע לומר עליי.

יד עלתה מתוך הקהל. זאת הייתה מישהי שישבה ליד דגל ורדרד עם יונה עליו.

פרסי מישש את חרוזי השרשרת שלו, כנראה הרגל. "זה לא ממש נושא שפתוח לשאלות… אבל, כן, דרו?"

"תודה. אז מגנוס, יש לך חברה?"

האדמתי לגמרי, בערך כמו סאם כשמזכירים את אמיר.

דרו הייתה ממש יפה, אבל לא הטעם שלי. אני לא ממש אוהב בנות שמתאפרות כול כך הרבה. זה תמיד התקשר אצלי לנערות עשירות סנוביות.

האדמתי בגלל השאלה עצמה. אף פעם לא הייתה לי חברה.

"אה… לא אין לי."

הרגשתי לא בנוח עם כול האנשים שבוחנים אותי מכף רגל ועד ראש. היו שם המון נערים ונערות. זה בדיוק כמו בבית ספר תיכון.

בן אחד קפץ מתוך הקהל. "אנשים, לא יפה להתנהג ככה. אתם מלחיצים אותו."

הוא התקרב אליי והושיט לי יד ללחיצה. "נעים להכיר אותך, אני ליאו ואלדס."

פרסי גילגל את עיניו. "ליאו, אל תעשה את זה."

לא הבנתי מה הקטע של פרסי, אז עמדתי ללחוץ לו את היד.

רגע לפני שלחצתי לו את היד, הוא עלה באש.

קפצתי בבהלה אחורה.

ליאו רץ סביב המדורה. "אההההה זה שורף! אני בוער!!!!!! שמישהו יביא מים!!!!"

כולם התחילו לצחוק.

מה הבעיה שלהם?! הבחור אשכרה אפוף להבות.

"מה אתם עושים? צריך לעזור לו!" צעקתי עליהם.

הצחוק רק גבר.

הלהבות שעל ליאו נכבו, והוא נפל על האדמה ורעד.

רצתי לעברו, ואז ראיתי שהוא רועד מרוב צחוק.

"אחי, היית צריך לראות את הפרצוף שלך!" הוא גיחך. "היית כזה: 'אוי אלים אדירים! שמישהו יעשה משהו!' זה היה קורע."

הרגשתי מושפל לגמרי.

חזרתי לשבת, כולם צוחקים חוץ ממני.

פרסי התיישב לידי. הוא ניסה להיות רציני, אבל הוא חייך קצת.

"זאת קבלת הפנים במחנה החצויים, מצטער מגנוס. זה לא אישי נגדך."

הבטתי על ליאו, שהעלה את עצמו עוד פעם באש ורץ מסביב למדורה כדי להצחיק את כולם.

"כולכם משוגעים," אמרתי לפרסי.

פרסי חייך חיוך יותר גדול. "מטורפים על כול הראש. אבל אתה תלמד לאהוב את זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא