יער הקריסטלים

אני יודעת,אני יודעת.

מצטערת שלא הוספתי פרק המון זמן.

לפאנפיק הזה יש עלילה איטית מאוד וממש לא היה לי מצב רוח מתאים לזה לאחרונה.

אז שוב סליחה.

הנה הפרק...

טעם האוכל היה טוב משלונה זכרה.

אולי כי היא לא זכרה,כשהייתה צעיירה היא הייתה חולמת בהקיץ בזמן הארוחות במקום באמת לדעת מה היא עושה.

הפעם היא הייתה ערנית למדי.

נוויל חזר לשולחן המורים.

הצחוקים חזרו.

"למה כולם צוחקים?" הוא שאל את לונה.

"נוויל,עד כמה שאני אוהבת את בית הפלפאף,לדעתי הדגל של הבית שלהם לא מתאים להיות כובע." היא צחקה.

"אבל כל אחד והטעם שלו..." היא אמרה.

נוויל הוריד מראשו את דגל בית הפלפאף ורץ להחזיר אותו למקום.

קסנופי צחק עם תלמיד שנה שלישית מהפלפאף.

שנורק לחץ יד עם תלמידת שנה ראשונה מסלית'רין.

האווירה הייתה שונה משל שנים עברו.

עכשיו היה אפשר לצחוק עם כל אחד.

עכשיו היה אפשר להרגיש את החמימות הדגדגת שנקראת שמחה עולה ומתפשתת בכל הגוף.

לונה עצמה את עינייה.

היא שמעה מוסיקה רחוקה נשמעת איפהשהוא רחוק.

היא הרגישה שלווה כזאת שלא חשה זה שנים.

השינוי שחל בהוגוורטס ניכר בצורה מפתיאה.

הארוחה נגמרה.

"בואי אני אראה לך את החדר שלך." אמר נוויל.

לונה הלכה אחריו בזמן שהוא דילג וניתקע בדברים.

היא ספרה את מספר הפעמים שהוא נתקע במדרגה נעלמת,17.

מספר הפעמים שבהן טעה בדרך,23.

מספר הפעמים שנוויל נתקע בקיר,57.

וזה לא נגמר...

בסופו של דבר נוויל סוף סוף נזכר איפה החדר.

במסדרון שליד האולם הגדול.

לונה צחקה צחוק מטורף כאשר נכנסה לחדר.

הוא היה חדר קטן עם שולחן עבודה ארון ומיטה.

די נחמד.

לונה פרקה את המזוודות,נכנסה למיטה ונרדמה מיד.

הפרק הקודם		הפרק הבא