הארי פוטר והאבן האבודה

טוב, קודם כל, אני רוצה להגיד לכם משהו.

ת-ו-ד-ה! אתם כל כך שימחתם אותי! כל התגובות, הרשומים, הצפיות, ועכשיו הפאנפיק בממולצים!

אני מודה לכל אחד מכם, באמת! :)

תמשיכו ככה! ;)

דבר שני, יאי! זה הפרק הכי ארוך בינתיים! 2,200 מילים!

בטח יהיו כאלה שזה יראה להם קצת, אבל מה לעשות, כשאני מתחילה לכתוב פתאום הכל הופך להרבה יותר קצר מהרעיון שלי :(

בכל מקרה, אני אמשיך כמה שיותר מהר. סליחה שלוקח לי זמן, אני פשוט ממש עמוסה...

אוהבת המון, תמר לילי פוטר 3>

חופשת חג המולד עברה במהרה. אולי זה היה בגלל שג'יימס רב עם אלבוס כמעט כל דקה. הארי וג'יני כבר וויתרו על ניסיונות הפיוס של האחים, לאחר ההתפרצות הפתאומית של ג'יימס בארוחת הצהריים.

המשפחה ישבה סביב השולחן, לילי, הארי וג'יני מביטים בג'יימס ואלבוס במבטים ידידותיים. אלבוס יכול היה להישבע שהם מופתעים מכך שהוא וג'יימס לא רבו כבר שעה, וכעת הם מייחלים שהמצב יישאר כך. אולם, נראה שמבטיהם המפייסים רק הכעיסו את ג'יימס, ואלבוס כמעט יכל להרגיש גלי זעם מגופו של ג'יימס. הארוחה עברה בשתיקה, למעט כמה שיחות חולין שלילי ניסתה לפתח ללא הצלחה.

"תעביר לי את המלח." נהם ג'יימס אל עבר אלבוס, והוסיף "בבקשה." עצבני במיוחד כתגובה למבטיהם של הוריו. אלבוס, שהיה לחוץ שלא לפתוח ריב חדש, רעד קלות, אך דווקא הרעד הוא שגרם לריב הגדול. המלח התפזר על צלחתו של ג'יימס, דבר שהיה יכול להיחשב למצחיק ביותר, אילולא הצעקות המיידיות של ג'יימס.

"מה אתה עושה?!" הוא התפרץ, וכעת אלבוס באמת יכל להרגיש את הזעם של ג'יימס מכה בו. במחשבה שניה, אולי זה היה בגלל שג'יימס הכניס לאלבוס אגרוף בבטן.

"מה אני עושה?!" התפרץ גם אלבוס, אוחז בבטנו הכואבת ומנסה להסדיר את נשימתו, "השאלה היא מה אתה עושה!" כעת אלבוס ניסה להרביץ לג'יימס ללא הצלחה. ג'יימס קרא לו "חלשלוש ומפסידן!" אבל למען האמת, אלבוס פשוט לא רצה להרביץ לאחיו.

"הי, די, תפסיקו!" התחננה לילי. היא ניסתה להפריד בין האחים, דבר שעלה לה בסתירה מצלצלת מצידו של ג'יימס. כעת אלבוס באמת כעס עליו. שג'יימס ירביץ לאלבוס? נו מילא, אבל ללילי?

"עוף מפה!" צעק אלבוס ושלף את שרביטו מתוך הרגל.

"אתה לא יכול לעשות כאן קסמים!" אמר ג'יימס בזלזול, "אבל אולי עדיף שתעשה קסמים, ואז יוציאו אותך מהוגוורטס!"

אלבוס הביט בג'יימס בכעס והתקדם צעד לעברו, אך נתקל במשהו ונפל לאחור. "מה -" הוא מלמל.

"הא! אפילו ללכת אתה לא יודע!" צהל ג'יימס בניצחון והתקדם לעבר אלבוס, נתקל גם הוא באוויר ונופל.

"זה פרוטגו!" צחק אלבוס וקם. הוא יכל לראות חיוך קטן מפציע לרגע ונעלם על פניו של אביו.

"שניכם, עכשיו, לחדר." אמרה ג'יני בתוקפנות והובילה את האחים אל חדריהם.

"אבל לא עשיתי כלום!" אמר אלבוס וניסה להתחמק מאחיזתה של אימו, שמסתבר שהייתה מאוד חזקה.

אימו התעלמה ממחאותיו, וליוותה אותו אל חדרו לאחר שהכניסה את ג'יימס לחדרו.

"אבל הבטחתם שתספרו לנו על וולדמורט! הבטחתם!" יילל אלבוס.

"נספר לכם בערב, אם לא תריבו עד אז." השיבה לו אימו ויצאה מהחדר, סוגרת מאחוריה את הדלת.

לא היה צורך לומר לאחים לא לריב - הם גם ככה נשארו בחדריהם במשך כל אחר הצהריים. אלבוס שמע מדי פעם בעיטה בקיר המשותף של חדרו ושל חדרו של ג'יימס.

"דיי!" הוא צעק לג'יימס. הוא ציפה שג'יימס ימשיך בכוונה, אך לא היה עוד זכר לבעיטות.

הבנים יצאו מחדרם רק כשנקראו אל השולחן לארוחת הערב. הם לא הביטו אחד בשני בדרכם אל השולחן, וגם לא בארוחה.

מעולם לא הייתה להם אווירה כל-כך מתוחה כמו שהייתה בערב. אלבוס השתדל לא לצעוק על ג'יימס, ונראה שגם ג'יימס נהג כמוהו. שניהם ייחלו לשמוע פרטים על קרבותיהם של הוריהם, והם לא היו מוכנים לוותר על ההזדמנות בגלל ריב טיפשי. הם סיימו לאכול במהרה, מחכים לשאר בני משפחתם. כשסוף-סוף לילי פינתה את צלחתה אל הכיור, העז אלבוס להפר את השתיקה המתוחה.

"אתם תספרו לנו?" הוא שאל, כולו תקווה לתשובה חיובית.

"הבטחנו, אז נקיים." השיב הארי בחיוך קל.

המשפחה התיישבה בסלון, אלבוס וג'יימס מנסים לשמור על מרחק ככל האפשר. הארי החל לספר הכל מהתחלה. הוא סיפר על הנבואה, על איך ששרד את הקללה, על עשר שנותיו הנוראות אצל הדארסלים, על שנתו הראשונה בהוגוורטס (כולל המפגש הראשון שלו ושל ג'יני), על השניה, השלישית, הרביעית...

"ואז הייתי צריך למצוא לחש שיגרום לי להיות מסוגל לנשום במים." הוא אמר, וליבו של אלבוס זינק. "חיפשתי כל הלילה, ולבסוף נרדמתי בלי למצוא, אבל דובי העיר אותי רגע לפני המשימה כשהפיתרון בידיו."

"מה זה היה?" שאל אלבוס בהתרגשות.

"אצות זימיזים. הן עושות לך קרומי-שחיה וזימים כשאתה אוכל אותן." הוא השיב בפשטות.

"איפה יש כאלו?" סקרנותו של אלבוס גברה עליו.

"למען האמת, יש לנו כאלה בבית, ב-," הוא הביט באלבוס בחשדנות, "למה אתה צריך אותן?"

אלבוס לא השיב ורק האיץ בהארי להמשיך לספר. הארי וג'יני סיפרו להם את המשך הסיפור, כל אחד מנקודת המבט שלו. כשסיימו, כבר הייתה זו שעה מאוחרת בלילה, ובמבט חטוף בשעון, אלבוס הבין שהשעה הייתה כבר שתיים בלילה. שלושת האחים היו המומים מסיפורם של הוריהם, ובקושי הצליחו להירדם כשנשכבו במיטותיהם. אלבוס המשיך לחשוב על סיפוריהם שעה ארוכה, ולבסוף נרדם, המחשבה שהוא חייב למצוא את אצות הזימיזים למחרת.

אלבוס התעורר בשעה מאוחרת בבוקר, ומיד ירד אל המטבח. הוריו דיברו בשקט, בכדי לא להעיר את ילדיהם, בעודם אוכלים ארוחת בוקר.

"בוקר טוב!" אמר אלבוס והתיישב בשולחן, מגיש לעצמו דגנים.

"בוקר טוב!" השיבו לו הוריו.

הם אכלו בשקט, ולבסוף הארי דיבר.

"נו, אז למה אתה צריך אצות זימיזים?"

"אני אגיד לך רק אם תתן לי אותן." השיב אלבוס בחיוך שובב.

"ואני אתן לך אותן רק אם תגיד לי." אמר הארי, בחיוך גם הוא.

"אז כנראה שלא תקבל את מבוקשך." צחקק אלבוס.

"ואתה כן?"

"כן."

"איך?"

"אמ... אני אגנוב אותן?"

"ואם לא ניתן לך לגנוב אותן?"

"כאילו שתצליחו."

"ואם נצליח?"

"אז הבן שלכם יהיה שבור-לב במשך כל השנה ולא יעזוב את חדרו. כל המצעים שלו יהיו ספוגי דמעות והחדר יוצף בבכי." אמר אלבוס בחיקוי נפלא של קול רועד שלפני התפרצות בבכי.

ג'יני גלגלה את עיניה וצחקקה קלות.

"אז אני מבינה שלא נוציא ממך תשובה למה אתה מתכוון לעשות איתן." היא אמרה.

"נכון." אישר אלבוס.

"אבל אתה מתכוון לעשות עם זה משהו מסוכן?" היא שאלה.

"תגדירי 'מסוכן'," אמר אלבוס, "למרות שאין לך זכות דיבור, מאחר שאת עשית דברים הרבה יותר מסוכנים." הוא צחק.

"אז זה לא יהיה כל-כך מסוכן." היא אמרה.

למזלו של אלבוס, הוריו לא באמת יכלו להגיד שמשהו מסוכן. המילה 'מסוכן' פשוט לא הייתה קיימת באוצר המילים שלהם.

הארי קם ממקומו והלך לעבר חדר האורחים שליד המטבח.

"שלא תעז להציץ!" הוא קרא מתוך החדר.

"אל דאגה, אני שומרת עליו." אמרה ג'יני וחייכה חיוך מעט מרושע אל אלבוס. אלבוס גלגל את עיניו וחייך.

הארי חזר כשבידיו צנצנת שבתוכה היו כמה אצות. הוא הושיט אותה לאלבוס.

"תזכור שהאגם מסוכן. תמיד עדיף שמישהו ישגיח עליך מהיבשה." אמר הארי.

"איך אתה יודע שאני צריך את זה בשביל האגם?" שאל אלבוס.

"איפה עוד אפשר לשחות בהוגוורטס?" שאל הארי בגיחוך.

"באמבטיה?" אמר אלבוס בהיסוס ופרץ בצחוק.

"ששש..." השתיקה אותו ג'יני, מורידה את החיוך שעל פניה בכוח. "אתה תעיר את כולם."

אבל היה כבר מאוחר מדיי. צעדים נשמעו במדרגות, וג'יימס הגיח מאחורי הקיר. נראה היה ששכח מהריב של היום הקודם, מאחר שחיוך גדול היה פרוש על פניו.

"מה זה?" הוא שאל את אלבוס, מורה בראשו אל הצנצנת, בעודו מתיישב ומגיש לעצמו דגנים.

"אצות זימיזים." אמר אלבוס בחיוך של ניצחון.

ג'יימס הביט לרגע בהארי וג'יני, מופתע לראות שהם מודעים לכך שיש בבעלותו של ג'יימס אצות זימיזים והם לא עושים עם כך כלום, וחייך אל אלבוס.

'אחים,' חשב אלבוס בחיוך, 'יום אחד הם מתפרצים על כל דבר ויום אחר הם מתנהגים כמו החברים הכי טובים'.

היום האחרון של החופשה עבר בנעימים, דבר שהיה מאוד לא צפוי בהתחשב בעובדה שהיום הקודם היה ההפך הגמור מכך. המשפחה שחקה ביחד קווידיץ' במגרש קטן שהקימו מאחורי ביתם. ג'יימס היה המחפש ואלבוס היה רודף, ככל הנראה כדי להתאמן למבחנים לנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור הצפויים להתקיים ימים ספורים לאחר החופשה. המשחק היה מוצלח ביותר; ג'יימס הצליח למצוא את הסניץ' כמעט מייד, ובזמן הקצר הזה אלבוס הבקיע חמישה שערים. לא היה ספק בכך שהם קיבלו את הכישרון של הוריהם. גם לילי שיחקה לא רע בכלל, ומאחר שהיא עוד לא למדה לשלוט על הקסם שלה, המשפחה הסיקה שהיא תהיה שחקנית קווידיץ' נפלאה בהוגוורטס.

אלבוס וג'יימס ארזו את חפציהם, ואלבוס בדק מספר פעמים שצנצנת אצות הזימיזים נמצאת במזוודתו. הם הלכו לישון ונרדמו כמעט מיד, מתרגשים לקראת יום המחרת.

"קומו! עוד מעט הרכבת יוצאת!" קריאתה של ג'יני העירה את אלבוס בפתאומיות, והוא התלבש בשיא המהירות וירד למטבח, מתנשף.

הוא מיהר לאכול בלי לטרוח להביט בשעון, וכך עשה גם ג'יימס דקות ספורות אחריו. רק כשסיים לאכול, אלבוס הרים את עינו אל השעון וראה שהשעה היא רק עשר.

"נו באמת." הוא גיחך בעצבנות, "למה את מלחיצה סתם?" הוא שאל את אימו.

מאותו הרגע קצב ההתארגנות הפך להרבה יותר איטי, והבנים היו מוכנים רק ברבע לאחת-עשרה. באותו הרגע אלבוס הבין מדוע אימו הלחיצה אותו. הם נכנסו אל מכוניתם ולאחר כמה סידורים החלו לנסוע. הם הגיעו לתחנת קינגס קרוס רק בחמישה לאחת-עשרה. אלבוס וג'יימס מיהרו להיפרד ממשפחתם ולעלות על הרכבת, רגע לפני שהיא החלה לנסוע. הם נופפו להם מבעד לחלונות הרכבת, עד שהרכבת פנתה וכבר לא יכלו לראות אותם. אלבוס התיישב בתא עם רוג'ר והלנה.

"אתה לא רוצה לשבת איתנו?" הוא שאל את ג'יימס.

"אני לא באמת השלמתי איתך, פשוט לא רציתי להרוס את היום האחרון של החופשה. נראה לך שאני סלחתי לך?" אמר ג'יימס בעצבנות.

"על מה? על זה שבטעות נשפך לך מלח בצלחת?" שאל אלבוס בציניות.

"לא, על זה שאת כל הזמן מציק לי על -" נערה מוכרת, גבוהה, בעלת שיער קצר ובלונדיני ועיניים ירוקות, עברה מאחורי ג'יימס, נעצרה וחזרה לכיוונו.

"ג'יימס!" היא צהלה וחיבקה אותו, "רוצה לשבת איתי בתא?"

"לא, פנלופי, כלומר -" ג'יימס הביט באלבוס וחבריו.

"אתה לא רצית לשבת כאן." הזכיר לו אלבוס וסגר את דלת התא.

ג'יימס הביט בו במבט ממורמר ונגרר מאחורי פנלופי. למען האמת, אלבוס לא הבין איך ג'יימס לא מתאהב בה; היא יפה, ככל הנראה חכמה, לפי סיפוריו של ג'יימס, ומתייחסת לג'יימס כאילו הוא כל עולמה. הוא היה בטוח שהם עוד יתחתנו.

אלבוס, שהיה שקוע בלשתף חוויות מחופשתו ולהקשיב לחוויות של חבריו, שכח לספר להם על תוכניתו. הם הגיעו בשעות הערב המאוחרות להוגוורטס, ואלבוס הלך לישון מייד, כדי שלא יהיה עייף למחרת בבוקר. כשרוג'ר הלך לישון, אלבוס כבר נרדם.

למחרת, אלבוס קם בשעות הבוקר המוקדמות, כשהשמש רק החלה להפציע. היה זה יום שבת, והוא יכל לקיים את תוכניתו מבלי לדאוג ללימודים. הוא ניסה להעיר את רוג'ר, אך זה ישן שנת-ישרים ולא התעורר. למגורי הבנות הוא לא יכל להגיע, כך שהלנה לא יכלה ללוות אותו. האפשרות היחידה הייתה ג'יימס. הוא הלך בצעדים חרישיים אל חדרו של אחיו, ופתח את הדלת בזהירות. הוא הלך אל מיטתו של ג'יימס והעיר אותו.

"ג'יימס," הוא לחש, "אתה יכול לבוא? זה קשור ל-"

"עזוב אותי." אמר ג'יימס בכעס והרים את השמיכה אל מעל ראשו.

"אבל אני חייב שמישהו ילווה אותי." המשיך אלבוס בלחישה, "זה מסוכן ללכת לשם לבד."

"יופי," אמר ג'יימס, "אז תלך לבד."

אלבוס יצא מהחדר בכעס. הוא ירד במדרגות ויצא ממגדל גריפינדור, המשיך ללכת בכעס אל עבר המדשאות ונעצר ליד האגם. הוא פתח את הצנצנת שהחזיק בידו ותחב את האצות לפיו. בקושי רב ובמאמצים אדירים למנוע הקאה, אלבוס בלע את האצות. הוא חיכה רגע, והרגיש כאב בצווארו ובכפות רגליו. הוא הביט הרגליו וראה שכעת קרומי שחייה נוצרו בכפות רגליו. "זה עבד." הוא מלמל בחיוך. הוא וידא ששרביטו מוחזק היטב בגלימתו וצלל אל מימיו הקפואים של האגם. היה זה נפלא לשחות מבלי לעצור ולקחת אוויר כל כמה רגעים. הוא חיפש משהו מנצנץ וזהוב, והגביר את מהירותו כשמצא אותו. הוא כמעט הגיע אליו, כשלפתע שמע צרחה. הקול הזה היה לו מוכר.

"לילי!" הוא צעק, אך כל מה שיצא מפיו היה בועות.

הוא מיהר לשחות בכיוון ממנו הצרחה הגיע. במרחק לא רב ממנו, הוא ראה דמות מעורפלת בעלת שיער אדמוני צוללת אל מעמקיו של האגם ברפיון. ליבו הלם במהירות. הוא שחה במהירות אל אחותו, מנסה להתעלם מהקול הקטן שבראשו שמנסה להכשיל אותו. הוא הגיע אל לילי רגע לפני שנחתה על הקרקעית, ותפס אותה.

"לילי!" הוא צעק שוב, וכל מה שהיה ניתן לשמוע היה קול קטן ועמום.

עיניה היו עצמות וגופה נח בידיו ברפיון. הוא הרגיש את הדמעות חומקות מעיניו. הוא טלטל את אחותו במים, אך היא לא התעוררה. הוא עצם את עיניו. הוא הרגיש כאילו ליבו נשבר, וכאב חד בחזהו אישר זאת. הוא הרגיש שהוא נסחף במי האגם. אך לפתע מחשבה סתרה אותו. האגם בכלל לא היה סוער, אז איך הוא נסחף בו? הוא פקח את עיניו ונדהם לראות שכעת בידיו לא הייתה אחותו, אלא בן-ים שמשך אותו אל קרקעית האגם. הוא נפל במלכודת. כמה טיפש הוא יכל להיות? הוא שלף את שרביטו וניסה לשתק את בן-הים, ללא הועיל. הוא ניסה להתחמק ממנו, אך הוא לא הצליח. הוא בעט בו, ניסה להדוף אותו ממנו, אך שום דבר לא הצליח. הוא ראה מולו בתים שככל הנראה בהם התגוררו בני-הים. הם גם ניסו להיאבק בו, אבל הוא הדף אותם בלי בעיה. הוא לא היה שייך אליהם, הוא היה שייך... לאופל.

הוא נהדף לקרקעית. בן-הים כעת רכן מעליו, אוחז בפגיון ביד אחת, ובידו השניה מצמיד את אלבוס לקרקעית. אלבוס ראה במעורפל את הפיגיון מתקרב אליו, כמו בהילוך איטי. הוא חש כאב בחזהו...

"אל! תתעורר!" צעקה נשמעה. הוא פקח את עיניו והתעורר על מיטה בחדר לבן. לרחו לו כמה שניות כדי להבין שזו המרפאה. אישה רכנה מעליו ושפכה על חזהו שיקוי כלשהו. השיקוי צרב את חתכיו העמוקים.

"התעוררת." ציינה האישה בחיוך.

"איך... איך אני חי?" שאל אלבוס.

האישה צחקקה והורתה בראשה אל עבר דמות שעמדה בפינת החדר. אלבוס מצמץ וראה מולו את ג'יימס.

"ג'יימס...?" הוא מלמל.

"יש לך מזל שהוא בא בזמן. בן-הים לא הספיק לפגוע בך ממש. המורים השמידו אותו." אמרה האישה.

ג'יימס חייך חיוך מבויש.

"אה, איך שכחתי להציג את עצמי? אני מדאם פומפרי, אחות בית הספר." היא אמרה, "אני אשאיר אתכם לבד." היא הוסיפה כשראתה את מבטו של ג'יימס.

ג'יימס התיישב על מיטתו של אלבוס.

"סליחה." הוא אמר בשקט.

"זה בסדר, אחים תמיד רבים." אמר אלבוס בחיוך קל.

ג'יימס חייך לעברו ויצא מהחדר. הוא נכנס עם הוריו. ג'יני מיהרה אל אלבוס וחיבקו אותו בעדינות.

"אמרת שלא תעשה משהו מסוכן!" היא אמרה, ספק כועסת ספק משועשעת.

"זה לא היה מסוכן," אמר אלבוס, "זה פשוט הפך למסוכן."

כעת גם אביו חיבק אותו. "זה הבן שלי!" הוא אמר בגאווה.

"הארי!" גערה בו ג'יני, אך לא היה זה אפשרי שלא לשים לב לגאווה שבקולה.

כנראה שהמושג 'מסוכן' עדיין לא קיים אצלם באוצר המילים.

הפרק הקודם		הפרק הבא