את מ-כ-ש-פ-ה!

אור חדר לחדר דרך הטריסים הפתוחים וסינוור אותי, התרוממתי בזהירות מהמיטה, מצפה לכאב גב חזק שייסר אותי, אבל... הוא לא הופיע! הרגשתי ממש טוב, כמו חדשה, כאילו כל מה שקרה אתמול הוא חלום רחוק... החלום. הוא עדיין מטריד אותי בלי הפסקה.

הסתכלתי סביבי, מנסה להיזכר איפה אני... אממ אוקיי אני בחדר שלי, אבל איך הגעתי לכאן? הרי הייתי במרפאת ביה"ס! החלטתי לרדת למטה לחפש את הורי ולשאול אותם מה קרה אחרי שהם הלכו.
יצאתי מהחדר לבושה עדיין בפיג'מה וירדתי לאט במדרגות. הורי ישבו על הספה בסלון ושתו ביחד קפה. לרגע אבי הרים את מבטו מהעיתון וראה אותי עמדת על המדרגות "בואי מתוקה! תצטרפי אלינו" קרא לי אבי, ואימי הנהנה לאות הסכמה. מיהרתי לשבת בניהם ואימי פתחה בשאלות מודאגות "איך את מרגישה מותק? יותר טוב? את רעבה?" אמי רק שאלה אותי ונזכרתי שלא אכלתי כלום מאתמול בצהריים, בהחלט הייתי רעבה "אני מרגישה מצויין אמא, כמו חדשה! יש משהו לאכול במטבח?" אמי חייכה וענתה "אני שמחה שטוב לך, וכמובן שיש מה לאכול! בואי למטבח מתוקה" קפצתי מהספה והלכתי אחריה למטבח "בתאבון" קרא אבי מהסלון ונכנסתי למטבח.

"אמא" התחלתי לשאול "מה השעה? אני לא אמורה להיות בביה"ס עכשיו? ואיך הגעתי לחדר שלי? ואיפה פטוניה?" "אוהו כמה שאלות לילי! תשבי, תאכלי, תרגעי ובנתיים אני יענה לך" היא פתחה. מיד התיישבתי מול השולחן ואמי הגישה לי כוס תה חם, חביתה מקושקשת וטוסט. מיד התחלתי לאכול ואמי החלה לענות לי סוף סוף על שאלותיי "אוקיי, השעה 10:36 והשארנו אותך היום בבית כדי שתנוחי, אז יש לך היום יום חופש! ואתמול בערב העברנו אותך בזהירות הביתה, כי אני מתארת לעצמי שלא היית רוצה להישאר לישון בביה"ס" הנהנתי לחיוב תוך כדי פה מלא בחביתה "ופטוניה כמובן בביה"ס, היא מאוד דואגת לך" סוף סוף סיימתי לאכול ועניתי לאימי "תודה" תוך כדי שניגבתי את פי במפית.
יצאתי בדילוגים מהמטבח ועליתי במדרגות כדי להתלבש סוף סוף.

אחרי שהייתי מוכנה ירדתי למטה ועמדתי מול הדלת, קראתי לאמי ואבי "אני יוצאת לטייל" ויצאתי מהבית.

הלכתי בשביל הגישה המאובק ויצאתי לדרך הראשית בדרכי לגן השעשועים הבודד. לפחות חשבתי שהוא בודד, על אחת הנדנדות התנדנד ילד רזה שנראה בערך בן גילי, שערו שחור ומעט שמנוני, והוא לבש בגדים מגוכחים שנראו גדולים עליו לפחות ב 2-3 מידות. ניגשתי אליו בזהירות ואמרתי "שלום" הוא הסתכל עלי במבט מופתע ואמר גם "שלום" "מי אתה?" שאלתי, אף פעם קודם לא ראיתי אותו בשכונה "אני סוורוס, מי את?" הוא אמר בהיסוס "אני לילי, ואני גרה כאן בשכונה, איפה אתה גר?" שאלתי, מסוקרנת "אממ אני גר לא רחוק, עברתי לכאן היום דירה" "מגניב" אמרתי והתיישבתי בנדנדה לידו 'נחמד להכיר חברים חדשים' חשבתי לעצמי בחיוך והתנדנדתי יותר חזק. פתאום עפתי מהנדנדה והתחלתי לצנוח מטה במהירות, הרגשתי פאניקה, לא רציתי לשבור עצם רגע אחרי שהתרפאתי! פתאום הרגשתי כאילו נעצר הזמן, וצנחתי באטיות נעימה לאדמה, ונחתתי על הרגליים, 10 מטרים מהנדנדה. הרגשתי הקלה עצומה, 'אבל איך לעזאזל זה קרה? הייתי בטוחה שאני עומדת להתרסק!' הסתכלתי אחורה לנדנדות וראיתי את סוורוס יושב על אחת הנדנדות פעור פה ועיניים. התקדמתי לעברו ולפני שהספקתי להגיד משהו הוא אמר ספק שואל ספק קובע "את מכשפה?!" לא האמנתי שזה מתחיל שוב, אבל הפעם חשבתי ברצינות על התגובה שלי, הבטתי בעיניו ואמרתי "אני לא יודעת" "מובן שאת מכשפה! לא ראית מה קרה הרגע? במקום להתפוצץ על הרצפה נחתת על הרגליים 10 מטרים מהנדנדה, בלי שום פגע! נחמד לדעת שאני לא הקוסם היחיד בסביבה" הוא אמר בהתלהבות. הפעם החלטתי לזרום, ושאלתי "אתה יודע לעשות קסמים?" "מובן שלא טפשונת" הוא אמר, קצת נעלבתי, אבל הוא המשיך "בשביל לדעת לעשות קסמים צריך ללכת לבית ספר לקוסמים! אני מתכוון ללכת להוגוורטס, אבל צריך בשביל זה להיות בן 11" "ובן כמה אתה?" שאלתי "אני כמעט בן 11, עוד שבועיים יש לי יומולדת, בדיוק שבוע לפני תחילת החופש" הוא סיפר "ובת כמה את?" "אני בת 10 ו- 10 חודשים, עוד חודשיים יש לי יומולדת בערך, בתחילת שנה הבאה, וזה אומר שאנחנו בערך באותו הגיל!" אמרתי בעליזות, שמחה מהגילוי. לשניה צף במוחי החלום המוזר אך מיד הדפתי אותו הצידה 'זה סתם חלום, אין מה להיות מודאגת' חשבתי לעצמי.

סוורוס ואני המשכנו לפטפט עד שראינו ילדים חוזרים מביה"ס שהולכים ברחובות, נפרדנו בידידות וכל אחד פנה לדרכו.
בדרכי הביתה שקעתי במחשבות 'מעניין אם כל מה שסוורוס אמר נכון, אולי אני באמת מכשפה?'

מקווה שאהבתם, הפרק קצת יותר ארוך, לכבוד החגים:) אז... תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא