מבט חטוף

הארי התעורר בבוקר יום רביעי, מבלי לדעת שהיום הולך להיות אחד הימים הטובים בחייו.

"אוף!! איזה יום מתסכל!!" רון אמר בדיכאון בארוחת הבוקר. "אני לא מאמין שיש לנו שעתיים של תולדות הקסם, אח"כ שעתיים גילוי עתידות, ומיד אח"כ שעתיים שיקויים!!"

למשמע צירוף המילים 'שיעורי שיקויים' הארי התעורר. "שיקויים?" הוא שאל בבלבול.

"לא אמורות להיות לנו שעתיים עם מקונגל?"

"היו אמורות. מקונגל לא מרגישה טוב, לכן סנייפ מחליף אותה, ומכייון שסנייפ לא מבין כלום בשינוי צורה, מקונגל אישרה לו להעביר שיעור שיקויים!"

"מאיפה אתה יודע?" 

"היום בבוקר שיימוס אמר לי. מקונגל עברה במעונות מוקדם להגיד לכולם את השינוי במערכת. אתה ישנת, לכן לא ראית אותה."

הארי נבהל. שיעור שיקויים?! מה הוא אמור לעשות?! אם סנייפ באמת תפס אותו בוהה במאלפוי, הוא בטוח ירמוז משהו שיסגיר אותו!! הארי לא יכל לתת לזה לקרות!

הוא העביר את המשך היום בשגרה נורמלית, כאילו הכל בסדר, אך הוא לא סיפר לאף אחד את תוכניתו, אפילו לא לרון. 

התוכנית הייתה פשוטה למדי: לאחר ארוחת צהריים, כשהארי, רון והרמיוני ילכו לשיעור שיקויים, הארי יעמיד פנים שאינו מרגיש טוב. הוא ירוץ לשירותים וידחוף אצבע לתוך הגרון. הוא יקיא ויקחו אותו למרפאה, וכך הוא יפספס את שיעור שיקויים.

בזמן ארוחת הצהריים הארי לא דיבר. הוא היה לחוץ מדי מכדי לאכול. הוא ידע שאם לא יאכל תוכניתו תשתבש- אם לא יאכל כלום, הוא לא יצליח להקיא. 

למזלו, הרמיוני שמה לב שאינו אוכל, והתעקשה שיאכל חתיכת עוף וקצת אורז. 

כשיצאו מהאולם הגדול ופנו לעבר המרתפים, הארי החליט שזה הרגע.

הוא מלמל כי אינו מרגיש טוב, ורץ לשירותים הקרובים. הוא דחף אצבע לגרון במהירות והקיא ככל שגופו יכל לו.

כשיצא מהשירותים הוא מצא את רון והרמיוני עומדים בפתח, מודאגים.

הוא מיהר להעמיד פנים כי קשה לו לעמוד.

"הארי... מה קרה? בוא רון, צריך לקחת אותו למדאם פומפרי, מהר." הרמיוני אמרה מודאגת.

כשהגיעו למרפאה, מדאם פומפרי מיהרה להשכיב את הארי באחת ממיטות החולים במרפאה, וגירשה משם את רון והרמיוני בטענה ש"הארי אכל משהו לא טוב, לכן הוא זקוק למנוחה, ומהר!!".

הארי נשאר שם יום שלם, והרגיש הקלה כל כך גדולה שהצליח להימנע משיעור שיקויים. 

הוא עצם את עיניו וניסה לישון קצת, כשלפתע נכנס למרפאה אדם לא צפוי.

"הי, פוטר!" הוא שמע קול. 

הארי הסתובב וגילה את דראקו מאלפוי צועד לעברו.

הארי לא ידע מה הוא מרגיש יותר, שמחה על זה שהוא נכנס, או חוסר סבלנות ועצבנות כלפיו.

"שלחו אותי להביא לך שיעורי בית משיעור שיקויים, ונחש מה פוטר? המווווון עבודה." הוא אמר בחיוך זדוני מעט. 

"די מאלפוי, אני עייף. פשוט תביא את השיעורים." הארי מלמל בעייפות.

דראקו התיישב לידו. במשך כמה שניות אף אחד מהם לא זז.

דראקו הושיט את ידו להעביר להארי את השיעורים, הארי הושיט את ידו לקחת אותם.

מבלי ששמו לב, ידיהם נפגשו.

הם ישבו כך כמה שניות, מביטים אחד לשני בעיניים, כשידיהם משולבות.

"הארי!" הרמיוני ורון התפרצו למרפאה.

הארי ודראקו קפצו בבהלה וניתקו את ידיהם במהירות. 

"מה אתה עושה כאן?" רון אמר בגועל.

"הבאתי לפוטר את השיעורים, וויזלי." מאלפוי אמר בארסיות. "לא שמעת את פרופסור סנייפ? אני אמור לבזבז את זמני ולבדוק מה קורה עם פוטר."

הוא קם ממקומו ויצא.

הארי העביר את מבטו לרון והרמיוני. "אתה לא מאמין מה קרה היום לקדרה של גויל בשיעור שיקויים..." רון החל לספר לו. כך עברו להן שעות היום, בעשיית שיעורים ובהקשבה לסיפוריהם של רון והרמיוני.

באותו ערב הארי נשאר לישון במרפאה. "רק ליתר ביטחון." אמרה מדאם פומפרי.

כששכב במיטת המרפאה באותו ערב, הוא לא הפסיק לחשוב על הרגע הזה, הרגע שהיה ממש לפני כניסתם של רון והרמיוני, הרגע הזה של ה'כמעט'.

הוא תהה מה היה קורה אילולא רון והרמיוני היו נכנסים למרפאה.

האם דברים היו נראים אחרת? האם היה קורה משהו לא צפוי? האם משהו היה משתנה?

הפרק הקודם		הפרק הבא