סופו של הארי פוטר

"טוב," אמר לופין והפר את הדממה. הוא נעמד על רגליו "בואו נלך מכאן. ננסה לתפוס את מקגונגל לפני שאוכלי המוות יגיעו ל-"

לרגע נשמע צקצוק לשון והשלושה הסתובבו כשמולם ניצב לא אחר מאשר וולדמורט.

לכמה שניות דבר לא קרה, השלושה הביטו באדם המפלצתי הזה. הוא היה לבן כל כך שנדמה היה כאילו הוא זוהר בחושך.

שפתיו של וולדמורט התעקלו במעין חיוך מלגלג. בניגוד לרצונו נדדו מחשבותיו של הארי אל דראקו מאלפוי. חיוכו המלגלג של וולדמורט הזכיר לו אותו – אותו חיוך היה לשניהם, כזה קר שמתעקל בלגלוג בקצה השפתיים, גורם לך להרגיש טיפש וחסר משמעות. הוא זכר איך מאלפוי היסס באותו יום שבו דמבלדור נרצח על ידי סנייפ, מאז הוא ראה אותו רק פעם אחת, בדו-קרב שקיים איתו במשרד הקסמים. הוא ריחם עליו, הוא ידע שהוא כבר מת; וולדמורט לא מרחם גם על מי שנמצא בצד שלו – בייחוד אם זה מישהו שעשה טעות כמו שעשה מאלפוי – לחשוף את מיקומו המדויק של וולדמורט.

וולדמורט הניף בשרביטו עוד לפני שהם הספיקו להגיב ובעזרת לחש אלונקה הוביל את השלושה אל תוך הטירה.

"שבו!" הוא אמר בקול קר, הניף בשרביטו פעם נוספת והשלושה הוטחו בעוצמה רבה אל צידו השני של האולם והושבו על הרצפה הלחה. "אקספליארמוס!" הוא אמר בקול קר והשרביטים של השלושה זינקו מידיהם הישר לרגליו של וולדמורט.

"האם זה הוא רמוס לופין אדם הזאב? האחרון לבית אביו – רונלד וויזלי? ואותך אני כבר מזהה, הארי פוטר." אמר וולדמורט.

"קרושיו." אמר וולדמורט בקול כמעט משועמם וכיוון את שרביטו לעבר לופין. לרגע נראה היה כאילו הקללה לא פעלה אבל אז פניו של לופין נראו כאילו עומדות להתפוצץ ממאמץ כלשהו. והארי ידע, לופין מנסה לחסום את הקללה, להתגבר על הכאב, אך הוא גם ידע שלופין לא יצליח לחסום את הקללה לעוד הרבה זמן.

ואז הוא נשבר.

לופין פלט צווחה מצמררת של כאב וסבל. הארי חשב שזו קללת קרושיאטוס חזקה במיוחד, כיוון שכל צווחה של לופין הייתה יותר מצמררת מהקודמת לה.

"אין לי צורך בך. אך לפני שאני אהרוג אותך אשתעשע מעט, זה עושה את הכול הרבה יותר מעניין." אמר וולדמורט וקולו הקר נשמע בברור על אף צעקותיו של לופין.

"עצור!" קרא הארי, הוא לא יכול היה לסבול את זה – לופין מאז ומעולם היה בעיניו אדם חזק ומתון – ולראות אותו צווח, מפרכס ואפילו בוכה בכאב היה מחזה בלתי נסבל.

"לעצור, הארי פוטר?" שאל וולדמורט בנימה מופתעת, הוריד את שרביטו ופנה להביט בהארי. קללת הקרושיו פסקה מיד אך צעקותיו של לופין נמשכו עוד מספר רגעים לפני שנרגע מעט.

"קשה לך לראות אותו במצב כזה?" שאל וולדמורט. "אז אולי יהיה לך יותר קל לראות את הוויזלי הזה? קרושיו!" כעת הוא כיוון את שרביטו אל רון. רון שלא היה מוכן לכך בכלל לא ניסה אפילו להתנגד והקללה הראתה בו את אותותיה כבר ברגע הראשון לאחר הטלתה. רון נשכב על הרצפה, פרכס וצווח בכאב.

דמעות מלוחות זלגו מעיניו של הארי כשהשתדל לא להביט ברון סובל ולא לשמוע אותו צועק.

"אתה בוכה." נשמע קולו של וולדמורט אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח בזמן שרון צרח. וולדמורט הניח את שרביטו, רון נרגע מעט ואז הוא התחיל לצחוק:

"הארי פוטר הגדול בוכה? הארי פוטר, זה שהביס את הלורד וולדמורט? זה שחמק ממנו כל כך הרבה פעמים, בוכה? לבכות זו חולשה, הארי פוטר. ואתה חלש."

"לא לדעת לבכות זו חולשה, טום רידל, לא להכיר אהבה זו חולשה. זה מה שהופך אותך לכל-כך חלש כמו שאתה!" אמר הארי בזעם וכשוולדמורט התקרב אליו צלקתו החלה לבעור מכאב.

"אתה לא במצב כזה, הארי פוטר, שבו אתה יכול לקרוא לי חלש. אתה הוא זה שמובס פה. אני הוא זה ששולט כאן עכשיו!" אמר וולדמורט וקירב את פניו הנחשיות לפרצופו של הארי.

"עכשיו, שב שם!" הוא אמר לפתע בקול רם וקר יותר, הרים את ראשו והסתובב עם פניו אל אולם הכניסה. הוא הניף בשרביטו והפסל הגדול שהוצב במרכז האולם נשבר לשניים. אז הניף את שרביטו בשנית והארי נהדף בגבו אל הפסל. בהנפה השלישית החלו חבלים שהזכירו יותר מכל נחשים, לקשור את הארי אל הפסל המוחרב.

הארי ראה בהינד עפעף את רון נעמד על רגליו באיטיות ומכוון את שרביטו אל וולדמורט שעמד בגבו אליו. באותה השנייה, לפני שרון בכלל הספיק להוציא הגה מפיו, וולדמורט הסתובב, הניף בגסות בשרביטו ורון הועף כמה מטרים לאחור.

"לא לימדו אתכם לא לתקוף מאחור בבית הספר?" שאל וולדמורט בקור ושפתיו התעקלו בחיוך מלגלג. בזווית עינו הארי הבחין בלופין שקם על רגליו ועזר לרון לעמוד גם הוא.

"הוא יסתדר לבדו. בוא נראה מה אתה מסוגל." אמר וולדמורט בקול משועמם, וכאילו לופין היה חפץ דומם, וולדמורט זימן אותו מולו. לופין נראה כל כך חסר אונים,חלש ושברירי יותר מאי פעם כעת כששערו היה מבולגן כל כך, גלימתו הפוכה ופניו עצובות ועיניו נוגות כל כך.

וולדמורט העיף את שרביטו של לופין כך שנחת בדיוק לידו.

נראה היה כאילו לופין גומל בליבו החלטה כשהוא שאף נשימה עמוקה מאוד ואז הניף את שרביטו.

לופין היה מהיר, זריז ומיומן באופן מפתיע, אבל ללא ספק – וולדמורט היה מהיר, זריז ומיומן הרבה יותר ממנו.

לופין סובב את שרביטו בצורה מסובכת וקרן אור סגולה ועצומה יצאה ממנו והחטיאה במעט את וולדמורט.

קרן האור הבאה יצאה משרביטו הדק והארוך של וולדמורט והיא הייתה יכולה לפגוע ישר בליבו של לופין לולא זה היה הודף את הקללה מעליו בעזרת לחש מגן.

וולדמורט לא חיכה זמן רב ולפני שלופין הצליח להיפטר מהקללה הראשונה שוגרה לעברו קללה נוספת ועוצמתית יותר שגרמה לו לעוף לאחור. נראה היה שלופין נחלש מרגע לרגע.

בינתיים, רון דידה לעברו של הארי וניסה להתיר את החבלים שהצמידו אותו לפסל האבן העתיק. הארי לא ציפה שרון יצליח, אחרי הכול, אלה חבלים שוולדמורט כישף, כך שאיש לא יוכל להתיר אותם מלבדו.

"תעזוב את זה, רון!" אמר הארי בתוקף.

"אני לא מוותר, הארי. לא מוכן לוותר יותר!"

"רון, בבקשה – תלך!" הארי תפס את מבטו של רון ובמשך כמה רגעים השניים הביטו אחד בשני בלי לעשות דבר.

"לא, הארי. אין לי לאן ללכת." אמר רון בשקט והמשיך בניסיונותיו לקרוע את החבלים.

לופין חסם קללה נוספת בעודו שמוט על הרצפה ואז, בהבזק אור ירוק אחד וחזק הכול נגמר, לופין הוטל חסר רוח חיים על רצפת האבן הקרה, עיניו פעורות לרווחה.

הארי רצה לצעוק ולבכות, אבל ההלם היה גדול מדי – רמוס לופין מת.

הפרק הקודם		הפרק הבא