אנחת רוגע

אני מתעוררת בבוקר.
אני רואה את אמא שלי עומדת במטבח. אני מתעלמת ממנה.
אני מתלבשת בשמלה הזהובה שמונחת על הכיסא, ואוספת את שערי בסיכה מקושטת.
"מתי את רוצה לצאת לאסיף?" שואלת אמי. אני מתעלמת.
"נו, טרייסי". היא אומרת.
"לילי הייתה אמורה לבוא איתנו" אני אומרת.
אני עומדת לבכות, אך אני מצליחה לעצור את הדמעות.
אמי ממהרת אליי ומחבקת אותי.
"נוכל למכור את השמלה הזו" היא אומרת, ומקפלת אותה. השמלה שלילי הייתה אמורה ללבוש.
"אמא, אני מצטערת" אני אומרת מיד.  
"הכל בסדר חמודה, אני לא כועסת" היא אומרת, אך עומדת לבכות בעצמה.
"טוב בואי נלך לאסיף" היא אומרת.

אנחנו הולכות, ובדרך אני רואה את לורה עם הוריה ואחיותיה הקטנות.
"לורה!" אני צועקת.
 אני ואמי ממהרות לכיוון משפחתה. 
שמלתה נראת כמו שמלתי, אך בוורוד. שערה אסוף בצמה.
"את מתרגשת?" אני שואלת אותה.
"לא" היא עונה לי באדישות.
"פרו ודמי מתמודדות השנה?" אני שואלת.
"שנה הבאה" היא עונה, ושוב פעם, פורצת בבכי.
"למה את בוכה לורה?" אני שואלת אותי, היא נשענת על כתפי.
"אני כל כך מתגעגעת לאוון" היא אומרת לי, בוכייה.
אנחנו מגיעים.
"תיכנסי קודם" אני אומרת ללורה.
אוכף השקט דוקר אותה, היא פולטת יבבה קטנה וממשיכה להתקדם. אותו דבר איתי.
"ריאן!" אני צועקת כשאני רואה אותו.
"בואי" אני מסמנת ללורה לבוא אחריי.
אנחנו עומדים שלושתינו.
חולפות כמה דקות של שקט עד שמקרינים לנו את הסרטון המעצבן, שכל שנה מקרינים מחדש.
"השנה זהו הגמול הרבעוני השני במשחקי הרעב" מכריזה אפי. מחיאות כפיים נשמעות מהאיזור שבו עומדים המבוגרים. 
"השנה, יתמודדו 48 מתמודדים. זה אומר, שמכל מחוז יהיו שני בנים ושתי בנות".
אני, ריאן ולורה מחליפים מבטים מודאגים.
"הפעם, הבנים יהיו קודם" אומרת אפי.
היא שולפת שני פתקים.
"ליאו בראון" אומרת. נער נמוך וג'ינג'י צועד ברעד אליה. הוא נראה בערך בן 13.
"זיק ווילסון" נער מבוגר הולך אליה בביטחון, הוא מחייך. אם לא הייתי יודעת שהוא בגילאים 12-18 הייתי בטוחה שהוא בן 30.

"ועכשיו, לבנות" אומרת.
"אשלי פייפר!" אומרת. אני מכירה אותה, היא בת 15, שנה מתחתינו. היא בוכה כולה ולא זזה ממקומה, אוכפי שקט באים ומושכים אותה בכוח.
"לורה פיטרסון!" אומרת. אני חוטפת התקף לב. לורה מביטה בי, עיניה פתוחות לרווחה. היא מנסה לזוז, אבל היא לא יכולה. היא נראת כמו פסל.
אוכפי שקט מתקדמים אליה.
לבי פועם במהירות.
"רגע!! אני מתנדבת!! אני מתנדבת במקומה!!" אני צועקת.
אני יודעת שיש לה לב חלש. היא לא תעמוד בזה. ואני לא יכולה לתת לאחיות הקטנות שלה את הפחד הזה, במיוחד שהן צופות.
אני צועדת בזהירות ומסבה את ראשי לאחור. ריאן מחבק את לורה, היא בוכה, והוא בוהה בי.
אני עולה ועומדת ליד כולם. "ברכות למתמודדים!" אפי צועקת.
הם מובילים את כולנו אחורה.
אני לחוצה נורא, קוססת את ציפורניי.
מהר אני רואה את אמי נכנסת.
"זה בסדר, את יכולה להצליח" היא אומרת, מתנשפת ובוכה.
היא מחבקת אותי. מיד אחריה נכנסים לורה וריאן.
אמי יוצאת וריאן נשאר בפתח הדלת.
לורה קופצת עליי ומחבקת אותי.
"טריס... את... ו..." היא מנסה לומר, היא בוכה.
"ששש... הכל בסדר, שקט" אני אומרת.
"אבל למה?" היא שואלת.
"דיי... פשוט דיי" אני אומרת.
היא יוצאת בריצה, בוכה בקול.
ריאן מתקדם ואומר לי: "את... את נפלאה" לוחש.
אנחנו מביטים אחד בשני, ואחר כך מתנשקים.
הוא מנשק אותי, ואני מרגישה מוגנת ובטוחה יותר.
אחרי שאנחנו מתנתקים אחד מהשני הוא אומר: "את תהיי בסדר".
הוא עומד בפתח הדלת, כשפניו מופנות ליציאה.
"לפני שתחשבי, לפני שתביטי, לפני שתילחמי, תזכרי. אני אוהב אותך" הוא לוחש, ונעלם במסדרון. 
אוכפי השקט נכנסים ומושכים אותי אחריהם.
הגיע הזמן ללכת.




תגובות בבקשה(: 

הפרק הקודם		הפרק הבא