מעלילות ג'יימס הנפוח וסבר-מאוס

בגלל שהגבתם מהר, וכבר היה לי פרק מוכן, אז העלתי את הפרק:)

אשמח אם רק תגידו לי אם זה בסדר שלושת נקודות המבט, או להוסיף יותר.

תהנו! (ותגיבו, זה בחינם!)

3 תגובות ממשיכה!!!

פרק IV: סנייפ המהולל

כשהתעוררתי בבוקר למחרת הייתה לי תחושה שהכל חלום. שהמיון היה סתם חלום בלהות, ושעכשיו אני עוד נמצא במיטה המרופטת בבית שלי, שההורים שלי תכף יתחילו שוב להתווכח, ושבקרוב יוציאו אותי מהמיטה, ואלך לבית של לילי.

ואז פקחתי את עיני, והבנתי שאני בחדר תלמידי השנה הראשונה של סלית'רין יחד עם סאם, מאלסיבר ונוט, שעוד המשיכו לנחור.

לא הייתי ממש מרוצה מחברי החדשים. הם עוד לא ממש היו חברים שלי, יותר בקטע של "חברי לשכבה ולכיתה", או משהו. קמתי, שיפשפתי את עיני, ופיהקתי. לבשתי במהירות את הגלימה החדשה שלי, שהייתה פי מיליון יותר טובה מבגדי המוגלגים שלי, לקחתי את התיק עם גיליונות הקלף, קסות הדיו ועטי הנוצה, והלכתי אל חדר המועדון. לא היו שם הרבה אנשים, ומכך הבנתי שהשעה עוד מוקדמת.

עמדתי לפתוח את דלת הכניסה לחדר המועדון, כששמעתי קל צעדים מאחורי.

"סנייפ לאן אתה הולך?" שאל מי שהיה מאחורי. הסתובבתי וראיתי שזה לוציוס מאלפוי, הילד הבלונדיני מהחמישית.

"לאולם הגדול, לארוחת הבוקר." עניתי בדרך אגב, בכנות גמורה. הוא נראה מעט מפקפק.

"אתה בטוח הולך לארוחת בוקר? בשעה כל כך מוקדמת? אתה לא משקר לי והולך לפגוש את הבוצדמית הגריפינדורית, נכון?" הוא שאל. הרגשתי את הכעס מבעבע בי, וחשבתי שתכף אתחיל לצרוח עליו, אבל במקום זה התאפקתי. נשמתי נשימה עמוקה, ושיחררתי את ידי.

"אני לא הולך לפגוש את לילי, לוציוס. ואשמח אם תפסיק לקרוא לה בצדמית. אני עונה לך בשיא הכנות, ההתרגשות תמיד מעירה אותי מוקדם." אמרתי, שוקל כל מילה ומילה, ולמרות שדיברתי אמת, לוציוס נתן לי רעיון טוב להתחיל בו את הבוקר.

"יופי, סנייפ. שיהיה לך יום ראשון מוצלח, ותדע שאני פוקח עליך עין." הוא אמר, וחזר לשבת בכורסא הקרובה ביותר לאח, שבערה בלהבות ירוקות.

גילגלתי בעיני. לא ממש שינה לי מה לוציוס חושב, ובטח שלא התכוונתי להקשיב לעצות שלו עם מי להתחבר.

לילי הגיעה חצי שעה אחרי אל ארוחת הבוקר, כשלושת חברותיה החדשות מקיפות אותה מכל עבר. הן דיברו בלי הפסקה על משהו מסוים. חיכיתי עד שלילי תתרחק מהן, אבל הן פשוט היו דבוקות אחת לשנייה, אז לא הייתה לי ברירה.

ואז פרופסור סלגהורן, ראש בית סלית'רין, חילק את מערכת השעות. עיינתי בה לרגע, והבנתי שהשעה הראשונה שלנו היא שיקויים עם גריפינדור. חייכתי.

"אני שמח שאתה מורצה ממערכת השעות שלך, מר סנייפ, ואני מקווה שתהיה תלמיד טוב בדיוק כמו אמא שלך."  אמר סלגהורן. הנהנתי, והמשכתי לעיין במערכת השעות לאותו היום.

באיזשהו שלב שמתי לב שג'יימס פוטר הנפוח והחברים שאידיוטים שלו נכנסו לאולם. לא רציתי שידור חוזר של "סבר מאוס, הילד בלי כוח ובלי מוח" מהרכבת, אז לקחתי את הדברים שלי, והתחלתי לצאת מהאולם הגדול. חבל שלא חיכיתי עד שהם התיישבו.

"הו! סבר מאוס! כבוד גדול לפגוש אותך היום!" אמר ג'יימס וקד קידה מזוייפת. שמתי לב שלשני החברים שלו התווסף ילד נמוך ושמנמן, שהתסכל עליהם במבט מעריץ.

"פוטר, אני מעדיף את הריבים אחרי הצהריים לא על הבוקר." אמרתי בציניות.

"בוודאי, בוודאי, סנייפ המהולל!" אמר סיריוס בלק, וגם הוא קד קידה, כשהוא מתפקע מרוב צחוק. ידעתי שהם זוממים משהו, אז שתקתי והתחלתי ללכת.

"תשמע, סנייפ." אמר ג'יימס. נעערתי כשהבנתי שפוטר לא קורא לי סבר מאוס, אלא בשם המשפחה שלי. כבר שיפור. הסתובבתי. ג'יימס חייך.

"למה שלא נפתח דף חדש, אה?" הוא שאל, וטפח על גבי. הסתכלתי על פניו, שנראו כנות לגמרי.

הוא הושיט את ידו הימנית ללחיצה, ולחצתי אותה, בהיסוס קל.

"אני חושב שאפשר לנסות." אמרתי מעט מופתע.

"יופי! אז רק תכיר את פיטר, חברנו השמנמן החדש, ונתראה בשיעור שיקויים!" אמר ג'יימס, והוא, יחד עם חבריו, החלו ללכת מהמקום.

הרגשתי פתאום קצת יותר טוב עם עצמי, כשסוף סוף הבנתי שעוד אין לי ממש יריבים. חייכתי לעצמי כשקלטתי שאולי אם אתחבר לג'יימס אוכל להיות יותר פופולארי, ואפילו להיות עם לילי בלי שיצחקו עלי בגריפינדור!

התחלתי ללכת אל כיתת השיקויים, כשאבן גדולה ירדה מליבי. פה ושם שמעתי צחקוקים המומים, שכלל לא שינו לי, ממשיך ללכת, וככל שמתקרב לחדר השיקויים, חושש יותר ממאלסיבר ואייברי מאשר מג'יימס והחברים שלו.

הצחקוקים עוד נשמעו בשאר המסדרון, אבל לא ממש ייחסתי אליהם מחשבה, אלא חשבתי מה אגיד לחבר'ה מסלית'רין על זה שעזבתי את החדר בלי להעיר אותם כמו שסיכמנו בליל אמש, איך להגיד להם שהתחברתי לגריפינדורים, ועוד יותר גרוע" מה אעשה כשאראה את לוציוס מאלפוי.

עצרתי לרגע, כי שמתי לב שאני כמעט רץ במסדרונות.

כמה ילדים שנראו בערך מהשנה השלישית הצביעו עלי וצחקו. זה לא עניין אותי. כבר הייתי רגיל להצקות מאנשים שחושבים את עצמם לטובים ושווים יותר ממני, אבל לימדתי את עצמי להתעלם מהם.

המשכתי ללכת במסדרון, אט אט, כך שיכולתי לראות את פניהם של כל אחד מהילדים שעברתי בדרכי אל כיתת השיקויים, שידעתי שנמצאת בצמוד אל חדר המועדון של סלית'רין.

קלטתי מזווית עיניי ילדים מהשנה השביעית צוחקים כשעברתי לידם, אז  התחלתי ללכת מעט מהר יותר, כדי לא להשאר לידם יותר מדיי זמן.

כשהגעתי אל המדרגות המובילות אל המרתפים, נתקלתי בלוציוס מאלפוי, ונערה בלונדינית עם פנים רציניים. הייתה לי הרגשה שקוראים לה נרקסיה בלק, אבל לא הייתי כל כך בטוח בזה.

"אה, סנייפ, אני שמח שלא התחלת להתהלך עם גריפינדורים ובוצדמים." אמר לוציוס. הרגשתי מעט אשמה כשהנדתי בראש.

"ברור שלא, מה אני נראה לך, בוגד דם או משהו?" שאלתי בדרך אגב, למרות שידעתי שאני לא נראה אמין כל כך. נרקיסה עיוותה את פניה, והסתכלה על לוציוס שרמז שהיא רוצה ללכת משם.

"טוב, אם כך, נתראה אחר כך…" אמר לוציוס ואחל ללכת משם.

נשמתי לרווחה, והתחלתי לרדת במדרגות, כשלוציס קרא לי.

"מה?" שאלתי, והסתובבתי. לוציוס גילגל בעיניו וצחק, ועל פניה של נרקיסה החל לעלות חיוך.

"כלום, פשוט תיזהר מילד הגריפינדורי עם המשקפיים," הוא אמר, ואז החל ללכת, כשהוא מתפקע מצחוק.

משכתי בכתפיי, והמשכתי לרדת במדרגות.

כשהגעתי אל הדלת של הכיתה, חיכיתי בחוץ, בעודי מחזיק ברצועת התיק שלי.

תוך כמה דקות הגיעו אייברי, מאלסיבר ונוט, והם נראו מותשים ועצבניים.

"סנייפ! סיכמנו שהראשון שמתעורר מעיר את השאר!" אמר אייברי, בעוד עיניו רושפות. הסמקתי ממבוכה, כשהבנתי שזה היה מהלך טיפשי מצידי, אחרי הכל, לא רציתי אויבים שישנים איתי באותו החדר.

נוט ומאלסיבר נראו ממש עצבניים גם, ושניהם ענקיים, אז התחלתי קצת לפחד כשראיתי את הידיים שלהם מתאגרפות. אייברי גילגל בעיניו ונאנח.

"פשוט שזה לא יקרה שוב, בסדר? כמעט איחרנו לשיעור בגללך." הוא אמר. הנהנתי, והתקרבתי עוד יותר לדלת של הכיתה. ואז שמעתי קולות צחוק מאחורי.

הסתובבתי, ושמתי לב שאייברי, מאלסיבר, נוט, בנות סלית'רין ועוד כמה ילדים מתפקעים מצחוק. לא הבנתי מה קורה, במיוחד לא הבנתי למה הם מצביעים עלי.

ואז לילי הגיעה למקום, ונופפה עלי בידה, ואז הבעת תיעוב וכעס עלתה על פניה. לא הבנתי מה עשיתי שגרם לה לכעוס כל כך.

היא התחילה להתקרב אלי בהליכה מהירה, וחשבתי שהיא הולכת להרביץ לי, אבל במקום זה היא נגעה בגב שלי, ותלשה ממנו משהו.

"תזהרי, ליל! את תהרסי לי את הגלימה!" אמרתי בקול גבוה. הילדים שמסביבנו המשיכו לצחוק.

לילי גילגלה בעיניה, ופני היו אדומות כמו שיערה מרוב כעס.

"סו, זה היה דבוק לך על הגב!" היא אמרה והגישה לי את הדף שתלשה מהגלימה שלי.

על הדף היו כתובות המילים הבאות:

אני סבר-מאוס המהולל: בחור בלי כוח ובלי מוח.

לא הבנתי מי היה יכול להיות כל כך אידיוט ולשים לי את זה על הגב, עד ששמעתי קול, שהייתי בטוחה שהיה בצד שלי:

"סנייפ המהולל, אמרתי לך שנפתח דף חדש, אז הדבקתי לך דף על הגב!" אמר ג'יימס פוטר, כשחבריו צוחקים יחד איתו כמו להקת צבואים צבועים. הכעס שביעבע בתוכי הפך למפלצת אלימה, שהתחילה לקרוע לי את המעיים מבפנים, ובלי לחשוב התנפלתי על ג'יימס והתחלתי להכות אותו.

אמנם הוא היה טהור דם, אבל הוא היה מנוסה בדו קרב של מוגלגים, בלהרביץ ובלהגן על עצמו. הייתי בטוח שתכף אצליח לגרום לו להבין כמה הוא מעצבן ונפוח ויהיר ו….. ועוד מלא דברים! אבל אז…

"סנייפ! פוטר! מה קורה פה לעזאזל?" נשמע קולו של פרופסור סלגהורן, שהיה גם המורה לשיקויים.

קמתי מהרצפה, וניסיתי להראות חף מפשע, דבר לא קל בתחשב בעובדה שמפרקי האצבעות שלי היו חבולים, ושאפו של ג'יימס דימם בכמויות. המשקפיים שלי היו לידו על רצפה, כשאחת הזגוגיות שלו מנופצת לגמרי, השנייה סדוקה, והמסגרת מעוקמת.

החברים שלו, רמוס וסיריוס עזרו לו לקום והחזיקו אותו ממותניו, שכן נראה שהוא אינו מסוגל לעמוד.

"סנייפ אני מאוד מאוכזב ממך," אמר סלגהורן, "אתה תרצה עונש אחר הצהריים. בינתיים, בלק, לופין, עזרו למר פוטר להגיע למרפאה." הוא הניד בראשו, ופתח את דלת הכיתה.

הוא נכנס עליה, ומיד אחריו כל שאר התלמידים. לילי הסתכלה עלי במבט המום ומפוחד, כאילו לא מאמין לתכונות הרעות שבי.

התחלתי להכנס גם לכיתה.

שנייה לפני שנכנסתי, הסתובבתי אל ג'יימס, וראיתי צל של חיוך שובב בפניו החבולים, ואיך שהוא עולה בלי שום בעיה במדרגות.

הפרק הקודם		הפרק הבא