סגורים

פרק שלישי, תהנו!!!

אני לא בטוחה שמאשך את הפאנפיק...

~~~

"כן, קדימה, תיכנסי. נו, מפה."

האחות הטרודה והעצבנית שבדלפק הצביעה לכיוון הדלת "משם, דרך המסדרון, יהיו כבר שלטים שיאמרו לך לאן ללכת." אמרה במהירות וחזרה לתייק מסמכים.

קליירי צעדה לכיוון שעליו הורתה האחות, משחקת בעצבנות בצעיפה הדק, שכיסה את צווארה, את החורים הזעירים שבו. היא נכנסה מבעד לדלת, מתחילה לצעוד במסדרון, היא זכרה את הדרך במדויק, גם ללא השלטים. השעה הייתה שש ורבע בבוקר, ולמרות שמוחה צרח עליה לישון תיכף ומייד היא בקושי חשה עייפות, היא חייבת לפגוש את סיימון.

אחרי מסע במסדרונות ובמדרגות שמהלכם היא התנגשה באחות שהחזיקה כוס קפה ונתקלה בנער עם עיניים פעורות שאחז בלחייה וצרח "איליין!" עד שאחות גררה אותו משם, היא סוף סוף הגיעה לחדרו של סיימון. היא היססה מול הדלת הסגורה, מה יהיה עם סיימון שוב פעם בהתקף? היא התנשמה עמוקות ופתחה את הדלת. החדר נשאר באותה צורה של אתמול. סיימון ישב על המיטה, הוא הרכיב כעת את משקפיו. עיניו אורו שראה אותה "קליירי!".

"היי סיימון." היא חייכה, הקלה ממלאת אותה. "בוקר טוב.".

הוא הביט מסביבו בבלבול "איפה אני?" שאל, מקמט את מצחו. "מה זה המקום הזה?".

קליירי נשכה את שפתיה, מסיטה חלק מהצעיף אחורה, היא לא רצתה לספר לו. "אתה במחלקה הסגורה, אליקאנטה. של בית החולים אידריס" אמרה לו בעדינות.

"מה?!".

קליירי נשכה את שפתיה שוב כאשר הדלת נפתחה. הדבר הראשון שעלה בדעתה היה שזו שוב איזי, והיא הרימה את מבטה, נתקלת ברופא ואחות. היא הביטה ברופא, המומה. הוא בכלל לא נראה כמו רופא. קודם כל, הוא היה צעיר, ממש צעיר, בן לא יותר מעשרים וחמש. הוא היה גבוה ודק, אך שרירי בו זמנית. היה בו משהו היספאני, זה היה ברור, עם עורו הזהוב  והעיניים הצרות, המלוכסנות. הצבע של עיניו היה מוזר, מין זהוב – ירוק חתולי ועיניו היו מודגשות באליינר. שערו היה שחור, אך נראה היה שמעט נצנצים פזורים בו. חלוק הרופאים הלבן שלו היה לא רכוס, חושף סקיני ג'ינס וחולצה לבנה יוקרתית. עגיל - אודם קרץ באזנו השמאלית, ואצבעותיו הארוכות, הדקות היו מעוטרות בטבעות שונות. "בוקר טוב," קולו היה קטיפתי, מתגלגל, מקבילה צלילית לדבש. "אני דוקטור מגנוס ביין, ראש המחלקה. הרבה מטופלים נוהגים לקרוא לי מגנוס המופלא, אתם גם מוזמנים לעשות זאת.".

סיימון היה נראה עדיין המום מכדי להגיב. מגנוס הפנה אליו את מבטו החתולי "שמך בבקשה, יקירי.".

"סיימון." מלמל סיימון בכתפיים שמוטות "סיימון לואיס.".

מגנוס הושיט את ידו אל האחות, שאחזה אלפי תיקיות בידיה "סיימון לואיס, בבקשה.".

האחות החיוורת גיששה והושיטה לבסוף למגנוס תיק מסמכים. מגנוס נטל אותו בהנהון ופתח אותו, מתחיל לעיין בו. זיק הבנה וזיכרון הבזיק בעיניו שהתחיל לקרוא.

"מה אני עושה כאן?" שאל סיימון, לופת את השמיכות.

"הממ." מגנוס הרים את עיניו מהתיק "הייתי אומר שאתה זה שצריך לדעת.".

סיימון בלע את רוקו, מגנוס חזר לעיין.

השתיקה הרועמת הייתה לא נוחה וקליירי החליטה למקד את מבטה באחות. היא הייתה צנומה וחיוורת, עם שיער חום ועיניים אפורות. אחת שצריך לצייר מטושטש, בצבעים חיוורים ושוקפים. מלבד ענן השיער והעיניים, שאותם צריך לחדד -.

מגנוס סגר את התיק והניח על השולחן. "בסדר. קדימה. יקירי," הוא הפנה מבט אל סיימון "אנא שתף פעולה, אנחנו צריכים לבצע כמה בדיקות.".

סייימון שתק ומגנוס הפנה את מבטו לאחות "קדימה טסה.".

טסה בלעה את רוקה בעצבנות.

"קדימה." האיץ בה מגנוס. "הוא לא נושך." הוא עצר רגע "לא עכשיו, בכל אופן.".

טסה הניחה את התיקים "שב בשקט" הורתה לסיימון בעצבנות "אני צריכה לבצע כמה בדיקות.".

סיימון ישב בדממה בזמן שטסה בדקה את קצב פעימות הלב שלו. היה נראה שהוא עדיין מעכל את העובדה שהוא שוב כאן.

מגנוס עצמו נראה מאוד שליו, הוא עמד בפיסוק רגליים, טומן את ידיו בכיסי חלוק הרופאים שלו. "אהבתי את הצעיף." אמר לקליירי.

"תודה." מלמלה קליירי במבוכה.

טסה הוציאה את הסטטוסקופ. "קצב הפעימות בסדר גמור." הודיעה ורשמה משהו על דף שהחזיקה. "עכשיו לחץ דם." הבדיקות נמשכו ונמשכו עד שלבסוף טסה הרימה את התיקים.

מגנוס הנהן שהעיף מבט שדף שטסה הושיטה לו "בנתיים הכול בסדר גמור. אני ממליץ לך ללכת לאכול עכשיו, חדר האוכל בקומה למטה, יהיו שלטים שיכוונו אותך. יום טוב." הוא הסתובב והלך משם, טסה מטופפת אחריו.

קליירי הפנתה את מבטה אל סיימון. "אתה בסדר?".

"קליירי," הוא הפנה מבט מיוסר אליה. "מה קרה?".

"אתה לא זוכר?" היא פלטה בעצבנות.

הוא עצם את עינו, מכווץ את מצחו. קליירי עמדה לידו, מתוחה כאשר הוא פתח את עיניו בבת אחת, מפנה אליה מבט מלא אימה ותיעוב עצמי "מה עשיתי לך?".

קליירי נסוגה אחורה "למה אתה מתכוון?".

"את יודעת למה אני מתכוון! רק תגידי לי מה עשיתי." קולו היה נואש. הוא הרים אליה את מבטו. "בגלל זה הצעיף, נכון?".

"לא נכון." קליירי ניסתה להתגונן.

"קליירי את אף פעם לא לובשת צעיפים." קולו היה מתוח. "רק תורידי אותו, אני רוצה לראות מה עשיתי לך. בבקשה." המילה האחרונה נאמרה בלחישה.

"זה, באמת כלום." ניסתה לומר, מורידה באיטיות את הצעיף.

סיימון בהה בצווארה למשך שתי שניות ואז טמן את פניו בכפות ידיו, "אוי לא, אוי לא-"

קליירי לא יכלה להביט בו ככה. הוא נראה כל כך אכול רגשות אשם, שונא את עצמו.

"זה בסדר סיימון." היא התקרבה אליו.

"זה לא בסדר!" הוא הרים אליה מבט. "קליירי, יכולתי להרוג אותך!"

היא נשכה את שפתיה. "סיימון זה באמת בסדר –"

"זה לא. זה לגמרי לא –"

"סיימון" היא העיפה מבט מהיר בשעונה. השעה הייתה שבע ועשרים. אם היא לא תצא עכשיו היא תאחר לשיעור הראשון. "סיימון באמת –"

"מה באמת?!" הוא הביט בה שוב. היא לא הייתה בטוחה אם בעיניו היו דמעות או שזה היה רק משחק של האור. "אני תקפתי אותך." הוא לחש.

"לא אתה לא –" היא ניסתה להסביר.

"אני כן קליירי!"

"אתה לא." היא אחזה בפרק ידו, "בבקשה סיימון, לך לאכול תירגע קצת –"

"אני תקפתי אותך קליירי –"

"זה לא משנה עכשיו." היא אמרה קצרת רוח, והתכוונה לכל מילה. "מה שאתה צריך עכשיו זה להירגע ולאכול."

הוא עדיין לא הגיב, היא נאנקה, משכה אותו בפרק ידו, ויצאה מהחדר, גוררת אותו אחריה. לחדר האוכל.

הפרק הקודם