הארי הרגיש ששיתוק התחיל לפשוט בכפות רגליו, עברו לשוקיים, לבטן ומשם לידיים. הוא לא הצליח לזוז.
זה לא יכול להיות, שזה משהו בגויל. הוא בכלל לא קסום. "תעזוב אותה, פוטר" בקע קול מלחשש מתוך הקירות. זה לא היה אותו קול צמא דם ששמע הארי בשנה השניה. זה היה קול מוזר, קול גבוה וקר, הכל של לוציוס מאלפוי... "עם לא תעזוב אותה" המשיך הקול של לוציוס, "הרוח של שומר האריות תתקוף אותך..." 'כן, בטח. מאלפוי מותח אותי.' חשב לעצמו הארי. פססס...
דמות של רוח מוזרה בצורת אדם עם רעמה שהזכירה רעמת אריה התקרבה אליו. "לא... לא! תעזוב אותי! אני מגריפינדור!" לחש הארי. הארי ניחש שזה קשור, כי G גדולה עוטרת באריות רקומים שמתוך פיהם בקעה הכתובת: גריפינדור. "אין זה קשור" אמרה הרוח בקול תובעני, מפחיד וצרוד מעט. "אז למה זה קשור?" שאל הארי בלי לחשוב פעמים. "התחצפת לרוחו של גודריק גריפינדור" אמרה הרוח. "גריפינדור?" גיחך הארי, שוב בלי לחשוב פעמיים. הרוח שאגה.הניפה את ידה באוויר, ומתוך האצבע שלו בקע חוט ארוך בצבע כסף. החוט התפצל, ונכנס לתוך אוזניו של הארי. זאת הייתה תושה כאילו רוח רפאים נכנסה לתוך אוזניו רוח רפאים. הוא התחיל לראות בצורה מטושטשת, והתחיל להחליק לאט לאט על הרצפה... המשקפיים שלו נפלו ונשברו. עיניו התחילו אט אט להיעצם...
הארי התעורר בתוך חדר צהבהב. "איפה אני?" שאל הארי. "הארי!" קראה הרמיוני. "רגע, אתה זוכר אותי, נכון?" הוסיפה בבהלה. "כן, הרמיוני. רון פה?" שאל. "אני פה, חבר" אמר רון מצדו השני. "הו, רגע. המשקפיים של מר פוטר. הוא חצי עיוור בלעדיהם" הארי זיהה את קולה של הפרופסור מקנוגל. הארי מישש על השידה שלידו, נטל את המשקפים ושם אותם. "האמת רון, זיהיתי אותך גם בלי המשקפיים. הג'יניג'י הזה, בולט למטר" אמר הארי לרון. "ועכשיו פוטר-" התחילה הפרופסור. "לא עכשיו פרופסור מקנוגל. אני רוצה לדעת איפה אני" קטע אותה הארי. "המרפאה המיוחדת" אמרה מקנוגל. "אבל," הוסיפה מקנוגל, "אנחנו שוקלים להעביר אותך לבית החולים הקדוש מנגו"
סליחה על הפרק הקצר.
|