קללה אל העבר, סיפור אהבה אל העתיד.

היי,

עבר הרבה זמן יחסית, לא היה לי חשק לכתוב...

חזרנו להרמיוני מה דעתכם על המפגש בינה לבין נער מוכר למחצה?

קריאה מהנה!

פרק 4: העבר הרחוק

הרמיוני פקחה את עיניה בבהלה. היא שכבה במיטה לבנה, עטופה במגבת ושמיכה, ושרביטה נח על שידת הלילה. היא הביטה סביב, לרגע חשבה שהיא 'בקדוש מנגו' כי המקום הזכיר לה בית חולים ונראה לה מוכר, אך לבסוף הבינה שטעתה.

היא במרפאה בהוגוורטס. אבל איך היא הגיעה לפה? היא הפנתה את ראשה לצד השני וגילתה נער כבן ארבע עשרה, בעל שיער שחור וסמיך, ועיניים כהות מביט בה בסקרנות. "הו, אני רואה שהתעוררת," אמרה אישה צעירה בעלת שיער זהוב, לבושה בבגדים לבנים. אם זו המרפאה בהוגוורטס, איפה מדאם פומפרי? ומי הילד הזה ולמה הוא מביט בה ככה?

"את זוכרת מי את? מה שמך?" שאלה האישה. "הרמיוני, הרמיוני גריינג'ר." היא מלמלה. "את יודעת איך הגעת הנה?" שאלה האישה. הרמיוני ניסתה להיזכר אך לבסוף הנידה בראשה לשלילה. זיכרון השעות האחרונות חמק ממנה.

"מיסטר רידל מצא אותך מחוסרת הכרה במדשאות הטירה, עם השרביט בידך. הוא הרחיף אותך הנה." אמרה האישה. רידל?! חשבה הרמיוני והביטה בנער. היא זכרה את תיאוריו של הארי אודות אותו הנער, טום ואנדרולו רידל, אך מעולם לא ראתה אותו בעצמה. מה היא עושה פה בתקופתו של רידל? איך היא חזרה לעבר הכול כך רחוק?

"מדאם-" הרמיוני נעצרה כשהבינה שהיא לא יודעת את שמה. "ויליאמס." השלימה האישה בחיוך. "מדאם ויליאמס, האם פרופסור דמבלדור נמצא בסביבה?" שאלה הרמיוני. "אני אוכל לקרוא לו אם תרצי," לראשונה שמעה את קולו של רידל. שקט, עמוק ועשיר. היא כיווצה את מצחה לרגע, והנהנה. "תודה." אמרה הרמיוני כשהנער פנה לצאת מהחדר. הוא רק הנהן והלך.

הרמיוני עצמה את עיניה בתשישות, תוהה מתי ישוב אליה זיכרונה. כול שזכרה זה שעשתה את דרכה אל הדירה שלה ושל רון, אחרי יום עבודה במשרד הקסמים וזהו. משהו בזיכרון הזה הכאיב לה, היא לא ידעה מדוע.

"מיס גריינג'ר?" שמעה קול מוכר מעליה ופקחה את עיניה. היא חשה שמחה למראהו. למרות שזה לא דמבלדור של ימיה. הדמבלדור הזה צעיר יותר, שיערו וזקנו ערמוניים ולא כסופים-לבנים. הוא לבש גלימה סגולה ומצנפת תואמת.

"שלום פרופסור." אמרה הרמיוני. היא ראתה הבזק מוזר בעיניו. כאילו הוא ידע שאינה שייכת לשם. "אולי כדאי שנשוחח ביחידות אחרי שתנוחי מעט מיס גריינג'ר. כשתהיי מוכנה בואי למשרדי." אמר דמבלדור. הוא שלח מבט לעבר רידל שנותר סקרן לגביה. הרמיוני הנהנה. "תודה פרופסור." אמרה הרמיוני. הוא חייך ויצא.

"מיסטר רידל, עליך להיות בכיתה." אמרה מדאם ויליאמס. "יש לי שיעור חופשי." הוא אמר והביט בהרמיוני. "בסדר, אך אל תטריד את מיס גריינג'ר יתר על המידה, היא צריכה לנוח." אמרה מדאם ויליאמס ונעלמה בחדרה.

נראה היה שכול האחיות המגיעות להוגוורטס מתנהגות באותה הצורה, חשבה הרמיוני.

היא הפנתה את ראשה אל רידל. "נעים להכיר אותך." אמרה הרמיוני והושיטה לו את ידה ללחיצה. הוא לחץ את ידה בחשש קל. "שיקרתי קודם." הוא אמר כשהרפה מידה. "בנוגע למה?" שאלה הרמיוני בסקרנות. "לא מצאתי אותך במדשאות, אני הייתי שם, ואת פתאום הופעת משום מקום. איבדת את ההכרה בשנייה שהופעת שם. מאיפה באת?" שאל רידל. "אני לא זוכרת." אמרה הרמיוני.

זו הייתה חצי אמת. היא ידעה שהיא לא שייכת לזמנו, אבל איפה בדיוק הייתה לפני שהופיעה שם, לא היה לה מושג. "בת כמה את?" הוא שאל בישירות. "תשע עשרה." היא השיבה. "אתה נראה בן ארבע עשרה." היא הוסיפה כשהוא לא הגיב לתשובתה. "חמש עשרה, אני בן חמש עשרה." הוא תיקן אותה.

שנתו החמישית. מירטל המייללת אמורה למות השנה, והאגריד עתיד להיות מגורש מבית הספר. נזכרה הרמיוני.

"את בסדר? החוורת פתאום." אמר רידל. "כן, אני בסדר." היא חייכה אליו. הוא לא השיב לה חיוך, אך מבטו נותר סקרן.

"את מדברת עם נחשים?" הוא שאל לפתע. "לא. אתה?" שאלה הרמיוני בתמימות מעושה. "כן. פרופסור דמבלדור סיפר לי שזו תכונה שנפוצה בקרב קוסמים אפלים." אמר רידל. "אתה חושב שאני מכשפת אופל?" שאלה הרמיוני. "אני לא בטוח. הדרך בה הופעת פתאום, מחוסרת הכרה, נראית לי מתאימה, אבל את... את לא בדיוק מתאימה." הוא קבע ואז השתתק. לפי הבעת פניו הבינה שהוא חושב שהוא נשמע מטופש.

"לא. אני לא מכשפת אופל, ואין לי מושג איך הגעתי הנה." אמרה הרמיוני. הוא הנהן. "ואני לא חושבת שאתה קוסם אופל. זה נכון שלחשננים הם בדרך כלל קוסמי אופל, אבל ידיעת השפה הזו לא הופכת אותך לאפל, אלא הכשפים שאתה בוחר להתעסק בהם, והמעשים שאתה עושה." היא הוסיפה. רידל נתן בה מבט מבולבל והנהן שוב. הוא הרכין את ראשו שקוע במחשבות.

הרמיוני בחנה את פניו. סביב עיניו היו עיגולים כהים, שבלטו מאוד על גבי עורו החיוור. "עייף?" שאלה הרמיוני ברוך. ראשו עלה במהירות למשמע טון הדיבור, מעולם לא דיברו איתו ברוך כזה. הוא הנהן. היא נעה מעט וסימנה לו להניח את ראשו במקום הפנוי על המיטה לצדה. הוא הניד ראשו בשלילה. "זה בסדר." היא הבטיחה והוא ציית.

עד מהרה, הוא שקע בשינה. הרמיוני ליטפה בעדינות את שיערו הסמיך, תוהה מה היה עולה בגורלו של רידל אילו הוריו היו איתו. היא תהתה אם תוכל לשנות את העתיד, לפחות עד שתמצא דרך לחזור הביתה.

הרמיוני פרשה מעליו את אחת השמיכות, והוא זז מעט, אך המשיך לישון בשלווה. היא חייכה ועצמה את עיניה, שוקעת בשינה.

זמן מה לאחר מכן, פקחה הרמיוני את עיניה. היא התמתחה, חשה הרבה יותר טוב, אם כי זיכרונה סירב לחזור אליה. רידל התעורר מעט אחריה.

"שלום," היא אמרה בחיוך. "שלום," הוא השיב והתעטף בשמיכה שנותרה על כתפיו. "קר?" היא שאלה והוא הנהן. היא סימנה לו להתקרב ולשבת על שולי מיטתה. הוא היסס לרגע ולבסוף נענה לבקשתה. הוא לא היה רגיל ליחסי הקרבה והחום שהיא הציעה לו, מרבית האנשים נרתעו מפניו. הוא הרגיש כמעט כאילו היא מכירה אותו, ולכן לא נרתעת ממנו.

הרמיוני הביטה בפניו המהורהרות. "מה קורה?" היא שאלה וליטפה ברוך את ראשו. הוא הישיר אליה מבט. היא חשה בו מנסה לחדור לראשה. "זה לא יעבוד לך, אני טובה בהלטת הכרה." היא אמרה בחצי חיוך.

הוא הביט בה בפליאה. הוא לא היה רגיל להתנגדות. הרמיוני משכה אותו לחיקה ושפשפה את ידה עליו, מחממת אותו מעט. "יותר טוב?" היא שאלה בקול שקט. הוא נצמד אליה והנהן. הרמיוני חיבקה אותו בין זרועותיה לזמן מה.

"אז... יש לך גם שם פרטי?" היא שאלה. "טום." הוא השיב בקרירות קלה. "אתה לא אוהב את השם שלך?" שאלה הרמיוני. "זה סתם שם," הוא אמר ונצמד אליה יותר. "עדיין קר לך?" היא שאלה והוא הנהן. היא הניחה את כף ידה על מצחו מתחת לפוני השחור. "יש לך חום," היא אמרה כשחשה את מצחו החמים. הוא משך בכתפיו.

"תשכב פה, אני אקרא למדאם ויליאמס." אמרה הרמיוני וירדה מהמיטה, כשהיא עוטפת אותו בשמיכות.

היא דפקה על הדלת הפנימית, והסבירה לאחות בית הספר את המצב.

"את הולכת?" שאל טום כשהבחין שהיא פונה לצאת מהמרפאה. "אני הולכת לשוחח עם פרופסור דמבלדור, אתה תישן." היא קבעה ויצאה משם.

את משרדו של דמבלדור היא מצאה בקלות.

הרמיוני דפקה על הדלת. הדלת נפתחה ודמבלדור עמד בדלת.

"היכנסי, מיס גריינג'ר." אמר דמבלדור. הרמיוני צייתה והוא סגר אחריה את הדלת והתיישב במקומו מאחורי השולחן. הוא החווה בידו על הכיסא שמולו. הרמיוני התיישבה.

"את לא שייכת לזמן הזה." קבע דמבלדור. "לא, אני שייכת לעתיד," הסכימה הרמיוני. "ואת לא יודעת איך הגעת הנה?" שאל דמבלדור. "לא. אני גם לא זוכרת שום דבר מאתמול בלילה, רק שיצאתי ממשרד הקסמים." אמרה הרמיוני. "את עובדת במשרד הקסמים?" שאל דמבלדור. "כן, הילאית." אמרה הרמיוני. "ואת יודעת מה עולה בגורלו של טום?" שאל דמבלדור. היא הנהנה אך לא פירטה.

"אני מבין. מה את מתכוונת לעשות עד שנמצא דרך להחזיר אותך הביתה?" שאל דמבלדור. "אני לא יודעת. משרד הקסמים לא מכיר אותי בזמן הזה, אז אני לא יכולה לעבוד כהילאית." אמרה הרמיוני.

"מה דעתך להישאר בטירה? אולי להקים קבוצת לימוד לתלמידים... מיוחדים?" שאל דמבלדור. "להשגיח על טום." אמרה הרמיוני בישירות. דמבלדור חייך. "תעשי את זה?" הוא שאל. "זה יהיה... מרתק." היא אמרה. "אני מסכים איתך." אמר דמבלדור. "תודה על העזרה פרופסור." אמרה הרמיוני. "אין בעד מה, אני תמיד שמח לעזור לתלמידים עתידיים- לשעבר שלי." אמר דמבלדור. היא צחקה.

"תרצי חדר מגורים כמו של הסגל או במגדל גריפינדור?" שאל דמבלדור. "איך ידעת?" שאלה הרמיוני. "שאת תלמידת גריפינדור? זה דיי שקוף יקירתי." אמר דמבלדור בחיוך. "מגורי סגל, אני צריכה שקט למחקר." אמרה הרמיוני. "כמובן. יש חדר פנוי בקומה הרביעית, את תדעי כשתגיעי אליו." אמר דמבלדור.

הרמיוני הודתה לו ויצאה משם בעודה תוהה כמה זמן יהיה עליה להישאר שם עד שתשוב הביתה, וכשתשוב, האם תשוב לאותו עולם? או שנוכחותה בזמן זה תשנה את העתיד לחלוטין?

הפרק הקודם		הפרק הבא