The games begin

פרק רביעי. תהנו, ותגיבו XD

~*~


פרק רביעי


"מ... מורדת?" לחשתי, מופתעת. הרגשתי את שריריי פוסקים מלנוע, את עיניי שננעלות על עיני הדובר, מחפשות רמזים לעובדה שהוא יודע עליי. הוא נראה משועשע, אבל משום מה זה רק הבהיל אותי יותר. הרי יכול להיות שהוא רוצה להראות לי שהוא מאיים... אך אז חלפה מחשבה בראשי: ממתי נהייתי כזו פרנואידית? האם המרד הפך אותי לכזו?

"היי, לא צריך לכעוס, ילדונת. הילד שהיה לפנייך ממש התחצף, כאילו אנחנו לא המאמנים הטובים ביותר שקיימים בקפיטול. אבל את לא תהיי כזו, נכון?" שאל, קולו חלקלק. לא יכולתי שלא לפקפק בדברים ולחשוף מתחתיהם את המשמעות האמיתית, אליה התכוון. "אני יודע שהשתתפת במרד," עיניו כמו שידרו אליי, "תעשי משהו כדי שלא אחשוף אותך."

הנהנתי, אומרת לעצמי שעד שלא יהיו לו הוכחות אין לו מה לעשות עם המידע הזה. דחקתי את העובדה הנוספת: אני לא יודעת אילו הוכחות הוא כבר השיג, אם הוא יודע שהשתתפתי במרד. אך במקום לחשוב על זה פשוט העדפתי לשאול: "אז מה... תלמדו אותי?" ושוב, שנאתי את הגמגום המרגיז, את הצרידות שמנעה ממני לסיים משפט. זה גרם לנערה הכריזמטית שהייתי פעם להפוך למעין... ביישנית.

"כיצד לבעוט נכון," אחד מהעשרה הרחיב, "את צריכה לדעת להיכן לכוון. אם תבעטי לא נכון תוכלי לשבוא את הרגל..." אך כבר לא הקשבתי לו. שמעתי את ההרצאה הזו פעם, במקום אחר לגמרי. בקורס שהשתתפתי בו, בהכנות למרד. למדתי לבעוט. למדתי להרביץ. למדתי להתגונן.

"תנסי לבעוט בי," הציע אחד מהעשרה. כשהרמתי אליו את מבטי, הבחנתי מיד בעובדה שהוא היה זה שכינה אותי "מורדת" קודם לכן. הוא החזיק בכרית מיוחדת לאימונים, ומיקם אותה באיזור המפשעה שלו, ככל הנראה מסמן לי לאן אני אמורה לבעוט. אבל הכעס והזעם שלטו בי. הבטתי בו, אך המבט שהוא השיב לי החליש אותי. הוא רצה שאחשוף את יכולות הבעיטה שלי. הוא כמעט הפיל אותי אל תוך המלכודת.

חייכתי בחלקלקות - גם אני יודעת לשחק משחקים. התקרבתי וכיוונתי בעיטה על הכרית, מפספסת אותה במעט ופוגעת בקצוותיה הפחות מלאים. הוא גנח והתקפל. חייכתי, מופתעת - לא ציפיתי שאפגע דווקע בו באמת, אבל שמחתי מכך שהנה, גם הוא סובל. למרות הרשעות שבדבר.

אך כשהוא הזדקף הוא דווקא חייך. אבל זה לא היה חיוך זה אהבתי. זה היה חיוך מרושע, נקמתי אפילו. חיוך שאומר: "חכי, עכשיו את נקמת בי, אך בקרוב אנקום בך." הוא אמר: "מצויין. החטאת את הכרית, אבל בכל זאת... פגעת." קולות הצחוק זיעזעו אותי. הם לא שמים לב להתנהגות שלו?

חייכתי בחזרה ואמרתי: "כנראה שיש לי כישרון מלידה." אבל חשבתי: כנראה שהמרד השקיע בתוכי יכולות שבלתי אפשרי להיפטר מהן. לא ידעתי אם הן מוצאות חן בעיניי.

היום המשיך. הם לימדו אותי לבעוט, להתאגרף, לסטור, לחנוק. שנאתי את ההסברים שלהם, כיצד כל מכה גורמת נזק בלתי הפיך. נראה שכשהם נחלמים, הם נלחמים בשביל להרוג. שנאתי את תיאורי הפגיעות שבאדם, את הכאב שהוא חווה. אבל הכי שנאתי את הרשעות שריצדה בעיניהם כשדיברו; ראיתי עד כמה הם נהנים מההרג הזה. עד כמה לא אכפת להם.

~*~

בדרך לחדרי, התקף סחרחורת תקף אותי. התמוטטתי על המדרגות, מתנשפת ומתנשמת. ניסיתי להירגע, אך לא הצלחתי לעשות זאת כל עוד לא הבנתי מה אני מרגישה. פחד מילא אותי, פחד וחרדה. פעם, כשהשתתפתי במרד, אמרתי משפט בקלילות, למרות שלא התחברתי אליו: "עדיף להפתיע אותך כשיגררו אותך אל מול כיתת היורים, מאשר שיספרו לך על כך יום לפני כן ויתנו לך להתמודד עם הרגשות של עצמך."

צדקתי. אומנם היום התבטא כחודש, אך עבורי זה הרבה יותר נורא. תהיתי אם עדיף היה להילקח יום קודם לכןף כמו במשפט. מצד אחד לא הייתי זוכה לאימונים, אך מצד שני לא הייתה צריכה להתמודד עם כל מה שעברתי. ועבורי זה היה הרבה יותר נורא מכל דבר אחר.

ולפתע חלפה מחשבה בראשי. למרות שהיא לא הייתה קשורה לדבר היא זעזעה אותי, מחדירה לתוכי את המציאות המרה שלא קשורה שמוות שעד לאותו הרגע ניצב לי מול העיניים. מהיכן הגעתי?

ומהיכן באמת הגעתי? ניסיתי להרגיע את עצמי כשמלמלתי בשקט ובטון מונוטוני, אף על פי הצרידות: "הגעתי ממחוז שתיים. יש לי משפחה שמחכה לי. נחלצתי מהשריפה ו..." ולפתע נזכרתי כולי בשריפה. מי מתו בה? מי שרדו? לא כולם זכו לחילוץ, כמוני. האם כל המשפחה שלי בחיים? יכול להיות שחילצו רק חלק מהמשפחה שלי. יכול להיות...

ולפתע צוות של הקפיטול חצה את המסדרון ומיהר לעברי. "את בסדר?" לחשה אליי אחות הקפיטול בהיסטריה, "איחרנו? הו, הנשיא כל כך יכעס..."

"לא... לא קרה -"

"בואי. ניקח אותך למרפאה. זה היה התקף חולשה? העבידו אותך קשה באימונים? אמרתי להם להתחשב במצב שלך, הרי רק לא מזמן עברת שריפה..."

"לא..." מלמלתי, ולפתע הצרידות שלי נעלמה, "אני פשוט לא רוצה להתשתתף במשחקים הללו."

היא הביטה בי, "אבל העושר, התהילה..."

"אני לא רוצה למות, בסדר?!" עכשיו כבר ממש צעקתי, "יש לי חיים לחיות. אני לא רוצה שכל פאנם תצפה במישהו משסף לי את הגרון!"

היא הביטה בה במבט נוגה, כמעט בעל רחמים, ואז התעשתה. מבטה היה קפוא כל כך שצמרמרות הרטיטה את גבי. "אמרו לנו שאתם, תושבי המחוזות, רכרוכיים," אמרה, "אבל לא אמרו לנו שעד כדי כך."

הבטתי בה כשהסתובבה והלכה, ולא יכולתי להימנע מלצרוח: "אז לכי את! נראה אותך הולכת למות מוות בטוח בשממה, כשכל פאנם צופה בך!"

היא הסתובבה, פגיעות ניבעת מעיניה. משהו בהבעה שלה גרם לי להתחרט על מילותיי. "לעולם," היא לחשה, "אל תשווי את תושבי הקפיטול לתושבי המחוזות."

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: אם הייתי עדיין נואמת מטעם המרד, הייתי מצליחה לנאום ולפצח את מעטפת הגרעין ששמרה את הקפיטול לא מודעים אלינו. אולי זה היה מחולל מהפכה. אבל אין מה לעשות - המרד נכשל. זו הסיבה שאני כאן.

למען האמת - לא הבנתי כיצד לא הצלחתי לפצח זאת בעצמי. הרי זה ברור שזה החומר שהם הכניסו לתושבי הקפיטול לראש - איך הייתי כל כך אטומה?

הם חושבים שהם הרבה יותר טובים מאיתנו. קל מאוד להוסיף לאגו של אנשים - לגרום להם להאמין בעליונותם על אנשים אחרים. שמעתי שעשו זאת שלל פעמים בהיסטוריה - יצרו "גזעים" שונים של בני אדם. ממש כמו כלבים, חשבתי בזעם.

קמתי. לרגע עוד הסתחררתי ואחד מהמרפאים שנשארו אחז בידי, וברגע השני כבר דחפתי את ידו מעליי והתרחקתי משם בזעם. איך הם מעיזים להשוות את תושבי המחוזות לכלבים? איך הם מעיזים לחשוב שהמשפחה שלי בעצם הם...

המשפחה שלי. חשבתי קודם על המשפחה שלי. נזכרתי בתנאי השריפה, בעובדה שתושבי המחוזות והקפיטול לא באמת יודעים כמה אחים ואחיות יש לי, אם יש לי בכלל. יכול להיות שהקפיטול לא רצו להתאמץ.

התמלאת זעם, כשקראתי לעבר אחד המרפאים: "חכה!"

הוא הסתובב, "מה קרה?"

"אני רוצה לפגוש את המשפחה שלי." אמרתי, מביטה וסוקרת את מבטו. למדתי לפענח שקרים בזכות המרד. וראיתי את ההתחמקות בעיניו עוד לפני שאמר: "הם... אני לא יודע. אין לי מושג איפה הם - אם יש לך משפחה בכלל."

שוב - אותו היחס. התמימים הללו חושבים שאני נחותה מהם. הם המפלצות - אלה עם הפנים הצבועות והשיער הססגוני. הם לא אנושיים.

"אני יודעת שהם כאן," אמרתי, זועמת. אך באותו הרגע הצרידות חזרה, אומנם מעטה מאוד בהתחשב בעובדה שהשלמתי את המשפט הבא בקלות: "שמעתי אותם." שיקרתי.

"ט... טוב," אמר, ככל הנראה לא רוצה להתלוות אליי. "זה בחדר השני משמאל, בקומה מינוס שתיים."

מינוס שתיים? תהיתי, יש לבניין גם שתיים עשרה קומות מינוס? וההורים שלי מאוחסנים באחת מהן. "אני הולכת לשם," הצהרתי.

"חכי," קרא אחריי בתחנונים, "יענישו אותי כי סיפרתי לך -"

"לא אכפת לי." ובאמת לא היה אכפת לי. כעסתי על האנשים הללו שהחשיבו אותי לחיה, ללא אנושית. כעסתי על היומרניות, על החשיבה העצמית שנדרשה כדי לחשוב עצמם כטובים יותר מאחרים. ובכללי, כעסתי על חוסר ההגינות שבלקחת אחים ולהפלות ביניהם. לקחת בני אדם ולהפלות ביניהם.

מיהרתי אל מחוץ לחדר, אל עבר שורת המעליות שנקבעו בקיר. לחצתי על הכפתור שמזמין אחת מהן, כוססת ציפורן במעט חשש. מה אם הוא קרא לצוות שירחיק אותי מהמעליות? מה אם הוא יגיע ויסיט את הכיוון של הנסיעה?

המעלית נפתחה ואף אחד לא הגיע. מיהרתי לחמוק פנימה ולהורות על הדלתות להיסגר, לוחצת בכוח על הכפתור המאיץ זאת. לאחר מכן תרתי במבטי אחר קומה מינוס שתיים.

לא מצאתי אותה. היכן היא אמורה להיות? בכללי, לא הופיעו קומות המינוס. ואז הבנתי. בוודאי זה מוסווה, כמו רוב הדלתות בבניין הזה. אחרי הכל, כאן זה הקפיטול. מיששתי באצבעותיי את הקיר החלק, נאנחת. נראה שאצטרך לדחות את החיפושים לפעם אחרת.

פתחתי את הדלת, אך מי שמצאתי מולי היה לא אחר מהנשיא. והוא בסך הכל חייך. "רצית לראות את ההורים שלך, לא?" אמר, "אז באתי להפגיש אותך איתם. מגיע לך - את בת חסותם של הקפיטול." הוא שלף כרטיס מאורך מכיס בחליפתו, ואני חשתי ברטט החשמלי שבישר על כך שהוא הודק לבגדיו בדרך הרבה יותר קפדנית מסיכה, או חבל.

לאחר מכן הוא דחף את הכרטיס אל תוך חרץ מלבני שנקבע בין הקיר ללוח הלחצנים - ממש כמו החריץ שהתווה על סוף הלוח ותחילת הקיר. מחוכם, נאלצתי לחשוב בעוד לוח נוסף של לחצנים גולל החוצה ונחשף.

הנשיא לחץ במהירות על הקומה מינוס שתיים, והירידה החלה. נשכתי את שפתיי, מתוחה מכך שאני והנשיא נמצאים לבד, במעלית המוארת בלובן של מנורות מלאכותיות תוצאת הקפיטול. לא יכולתי שלא לשנוא את הרגע.

אך לבסוף המעלית נפתחה ויצאנו החוצה. מסדרון נפרש לפנינו. "הדלת השלישית משמאל," מלמל הנשיא את אשר ידעתי ואחז בידי בעדינות. רק בגלל החשש שיבין בעצמו, לא משכתי את ידי מתוך ידו. אחיזתו כאבה ולא נעמה לי.

הוא דפק על הדלת והיא נפתחה במהירות על ידי שומר שמיהר להזדקף וללכת לשמור מחוץ לחדר - נע בתנועות רובוטיות גסות שנועדו להרשים את הנשיא. אך הנשיא התעלם ממנו, מושך אותי אחריו אל תוך החדר.

באמצע החדר החלה שורת סורגים להיווצר. הם טיפסו מהריצפה עד התקרה, בקווים ישרים, צפופים. בקושי הצלחתי להבחין ביושבים מצידו השני, אך זיהיתי אותם לבסוף לאחר שצמצמתי את עיניי והתקרבתי מעט יותר אל תא הכלא.

הם ישבו שם. אמא שלי, אבי, ושלושה אחיי. הם הביטו בי בתקווה חדשה המעורבת בייאוש, בעודם מעבירים מבט מלא רתיעה על פני הנשיא המוכרות מהפרסומות. יכולתי לראות את פניהם החיוורות והעיגולים השחורים סביב עיניהם גם ממרחק.

זו הייתה המשפחה שלי - זו שהייתה מאושרת פעם.

בהתקף זעם בעטתי באחת ממוטות המתכת האנכיים, אך הוא אפילו לא רטט. בשונה ממנו - רגלי כאבה מאוד. "שחרר אותם," לחשתי אל הנשיא בארסיות.

אך הוא התעלם ממני, ודיבר ברשמיות: "ברוכים הבאים, היידי, בת חסות הקפיטול, אל אגף הכלא. כאן, כפי שבוודאי ניחשת, כלואים בני משפחתך על מנת להבהיר לך מה יקרה אם לא תשתפי פעולה."

הפרק הקודם		הפרק הבא