לב החשכה

תודה רבה לכל מי שהגיב ^^ אני שמחה שלמרות כל התקלות והמכשולים עדיין יש לפאנפיק קוראים מסורים. הוא מעריך את זה מאד P:

קריאה מהנה ^^

פרק 3

טיול לילי

הלילה הארוך של החורף הצפוני הלך והתקרב אל סופו. ווינטרהול, האקדמיה המובילה בעולם לחקר סודות הקסם, הייתה מכוסה שכבות על גבי שכבות של שלג וקרח צפוניים, כלואה בתוך קרחון עצום על ראש רכס הרים גבוה. רק בקושי ניתן היה להבחין בזוהר הכוכבים בימים ולילות בהירים דרך החלונות הגדולים, שהוצרו על ידי השלג לגודל של חרכי ירי במגדל.

החשכה בת החודשים, שהופרה מידי פעם רק על ידי זנב של זוהר צפוני תועה, הייתה שברירית ביותר כעת, על סף חודש מאי. בשעת ארוחת הצהריים בווינטרהול ניתן היה להבחין בהתבהרות השמיים מכיוון האופק הדרום מזרחי, כשהשמש הגיעה לשיא גובהה במקומות הדרומיים יותר. זה לא היה יותר מאשר גוון כחלחל אפרורי וחיוור שהסתמן בשמיים כמו פודרה ונעלם לאחר זמן קצר, אך נראה שהמראה הזה מרומם את רוחם של התלמידים, שסעדו באולם עבה הקירות, העמוס שולחנות ארוכים וספסלים.

את מורגנה ליבריס העובדה הזו לא ריגשה במיוחד. היא חלפה על פני החלונות הגבוהים של אולם הסעודה מבלי להסתכל בשמי הדמדומים המדומים, מהם התפעלו מספר תלמידים בני המחזור שלה שמעולם לא היו מנותקים מהשמש זמן רב כל כך. אך מוחה של מורגנה עסק בסוגיות אחרות, והיא בקושי שמה לב שמשהו יוצא מן הכלל מתרחש מחוץ לקירות האבן העבים.

ווינטרהול הייתה ביתה כעת; היא לא יצאה מבין חומותיה במשך חצי שנה. היא לא הייתה יכולה אפילו אם הייתה רוצה – החורף האימתני לא אפשר אפילו למעבורת המונעת על ידי קסם להגיע מגובה ההר עד האדמה בחתיכה אחת.

המסדרונות הקרירים, בהם עברה בכל יום לשיעוריה, לאולם הסעודה, לספריות ולמעבדות, הפכו להיות מוכרים עבורה ככף ידה. היא הכירה כל שטיח קיר, כל פסל, כל עיטור נשכח מימים עברו, שלא הוסר ממקומו בעת מסכת שיפוצים, כאילו איש לא יכול היה לשאת את המחשבה להרוס שריד עתיק שהשתמר טוב כל כך. היא כבר לא הייתה זקוקה לעזרת הסגל על מנת להתמצא בספריות ובמעבדות, בהם הייתה מבקרת קבועה ובהם חשה נוח מאד. פניהם של המורים, הסגל, והתלמידים האחרים הפך לנוף שהקיף אותה, גם אם לא ידעה את שמותיהם של כולם. לעיתים הייתה חולפת על פני אחד ממוריה מהסמסטר הקודם או על פני תלמיד שלמד איתה באותה כיתה וחשה צביטה עמוקה של הכירות, כאילו הייתה מוקפת באנשים האלה כל חייה, ולא רק חודשים מספר.

הימים חלפו במהירות, כנראה כי הייתה כה שקועה בלימודיה. בתחילה כמות המידע שהאביסו אותה והמטלות הרבות הכבידו עליה, והיא גילתה שעליה להישאר ערה שעות רבות אל תוך הלילה על מנת לעמוד בקצב הלימוד המבוקש. כפי שהזהירו אותה, הוגוורטס הייתה גן משחקים ביחס לאקדמיה. כאן לא הספיק לשלוט בלחש שלמדו השבוע, או להביע את דעתך על מלחמות הענקים; כאשר הם למדו לחש חדש היה מצופה מהתלמידים לשלוט בו לחלוטין עד סוף השיעור, כשבדרך כלל הם למדו יותר מלחש אחד בשיעור, וכאשר התבקשו לכתוב עבודות בנושאים תיאורטיים, הרמה הדרושה הייתה של מאמר מעמיק וחדשני, לא סתם סיכום תפל. בווינטרהול לא התקבל על הדעת שמישהו ייכשל בהטלת לחש פטרונוס, ברקיחת שיקוי מזל או בפיתרון בעיית כישופומטיקה ממעלה שנייה, תחומים שבהוגוורטס נחשבו נחלתם של מספר מצומצם של תלמידים מצטיינים בשנם האחרונה. שם, יכולות כמו צורת אנימגוס היו נפוצות ושגורות, ועד סוף שנתם הראשונה התלמידים צופו לשלוט לחלוטין לפחות בשפה אחת של רונות עתיקות. כישופומטיקה הייתה רק כלי ללמידת תחומים אחרים, והשליטה בה צופתה להיות מושלמת. בשיעורי האסטרונומיה המורים דיברו על הקונסטלציות והכוכבים במהירות, מבלי לטרוח להזכיר לתמידים במה מדובר, ואותו הדבר בשיעורים המעשיים בחממות. היה כל כך הרבה מה ללמוד ולגלות שפשוט לא היה זמן להתעכב על נושאים בסיסיים. 

אך במהרה מורגנה למדה לשחות במים העמוקים אליהם נזרקה, והיא מצאה שהיא מסוגלת להשלים כמעט את כל המטלות שניתנו לה בבוקר בשעה של ישיבה בספרייה אחרי ארוחת הצהריים, ללא כל קושי. בשלב זה, כחודש אחרי תחילת הלימודים, אפילו היה לה זמן פנוי להשבעת סקרנותה האישית בעזרת אינספור הספרים הנדירים שניתן היה למצוא באקדמיה.

במהלך אותו חודש ראשון עבדה בבדידות חדרה, בעיקר על מנת לזכות בשקט שהיה דרוש לה. היא לא לקחה חלק במרוץ העיקש של שאר התלמידים לעמוד בקצב העבודה בחדרי העיון והספריות בערבים, וכך בנתה לעצמה מוניטין של מתבודדת, ושל תלמידה שקדנית בצורה כמעט מוגזמת. אבל לא תלמידה שקדנית מהסוג שכולם אהבו (או אהבו לנצל), אלא כזו שלא התכוונה לתרום מזמנה הפנוי על מנת לסייע לתלמידים חלשים ממנה.

למורגנה לא היה בדיוק אכפת מה חושבים עליה. אפילו אם הייתה מעוניינת לרכוש חברים, לא היה לה זמן לזה. סדר היום שלה נע מארוחת בוקר חפוזה להחריד, לשיעורים רצופים וקשים שדרשו ריכוז רב, לארוחת צהריים קצרה ואחריה עבודה על מטלות, אז שיעורים נוספים ומעבדות, ארוחת ערב, ואז מטלות ועוד עבודה במעבדות. וגם את השעות הפנויות הספורות שהיו ברשותה לא הייתה יכולה להעניק אם הייתה רוצה, כי פרופסור אוורה לקח בעלות על כולן.

מורגנה לא הייתה בטוחה כיצד ציפתה שעבודתה המשותפת עם פרופסור אוורה תיראה, אך היא בהחלט לא ציפתה שתיראה כך. למעשה, היא לא הייתה מגדירה זאת בדיוק כעבודה, אלא יותר כהרצאות ממושכות בנושאים שונים. תיאורית מקור הקסם, אסטרונומיה, היסטוריית הקסם, אלכימיה – הנושאים לא היו מוגבלים לקורסים שהוא לימד באקדמיה. מורגנה האזינה להם בריכוז, לעיתים בשקיקה, אך לא ידעה מדוע הוא בוחר לספר לה את הדברים האלה, ואיך הם אמורים להתקשר אל העבודה המוזרה שביצע אביה עבור 'הבלתי- כבולים', בגינה נשלח למאסר עולם באזקבן. אבל היא לא שאלה. היא אמרה לעצמה שהיא לא רוצה להיראות כמו טיפשה בעניו. ובתוך תוכה, בכל פעם שהייתה עוזבת את משרדו של המרצה, שמחה על שלא האריכה את הפגישה בשאלות, כי ההקלה הלא מוסברת שחשה באותו הרגע לא הייתה מסולא מפז.

באותו היום פרופסור אוורה ביקש לפגוש אותה, הפעם בחממה הצפונית. הוא מעולם לא ביקש לפגוש אותה במקום מחוץ למשרדו. היא שמחה על כך – היא חשה שאולי אם לא תהיה לבד איתו, תתנער מחוסר הנחת שהפגישות איתו עוררו בה.

כי הרי התחושות האלו היו חסרות פשר. פרופסור אוורה היה מרצה מכובד ומוכר, שהעריץ את אביה ורצה יותר מכל לקדם אותה, מלבד זאת שמעולם לא הראה סימנים שהוא מתכוון לפגוע בה בשום דרך. הוא אולי היה שחצן, מגונדר, ונטה לדבר יותר מידי על עצמו, אבל אלה לא היו סיבות לפחד ממנו. אם כך, מדוע כשהיו לבדם במשרדו חשה שבכל רגע הוא עשוי לקלל אותה לאבדון?

היא מצאה את הכיתה בה למדה אסטרונומיה תיאורטית כמעט מבלי לחשוב, ממשיכה להרהר בפרופסור אוורה. כמו תמיד, היא הייתה הראשונה להגיע לכיתה אחרי הפסקת הצהריים.

היא תפסה את מקומה הקבוע בשורה הראשונה, צעדיה והרעשים שהשמיעה כשהניחה את ספרייה על השולחן מהדהדים בחדר העגול והשומם. בין יציעי הספסלים לבין שולחן המורה הייתה רחבה גדולה וריקה, ומעל התקרה הייתה קעורה, צבועה בשחור, ובתוכה מוקמו בצבע כסוף כל הקונסטלציות המוכרות במקומותיהן המדויקים. הכיפה נקבעה בתוך התקרה והייתה מסוגלת לנוע בהתאם לסיבוב כדור הארץ, וכך לחקות במדויק את מקומותיהם של הכוכבים בשמיים בכל חודש.

הייתה שלווה גדולה בישיבה לבד בחדר הגדול והריק. מורגנה שאפה לריאותיה את ריח האבק והדיו של כיתת הלימוד ופתחה את הספר שפרופסור אוורה הטיל עליה לקרוא לקראת פגישתם הבאה. זה היה אחד הספרים האחרונים שכתב, ומורגנה כבר קראה אותו, בתקופה בה נשלטה בדחף לדעת כל מה שאפשר על תיאורית מקור הקסם, לאחר שגילתה שאביה עסק בנושא בצעירותו. אך היא בכל זאת קראה אותו שוב כעת, על מנת לרענן את זיכרונה למקרה שאוורה יחליט לבחון אותה. היא אומנם לא למדה באף אחת מהכיתות שלו – תלמדי שנה ראשונה לא היו זכאים לקחת קורסים בנושא מקור הקסם – אך זה לא מנע בעדו מלבחון אותה בעל פה על תוכן ההרצאות שהעביר בפניה.

הכיתה התמלאה אט- אט. מורגנה התעלמה במיומנות מהרחש היציב של צעדים ופטפוטים ומחריקות כיסאות העץ המתכווננים, אבל משום מה לא הצליחה להתרכז בדפי הספר. בכל כמה רגעים הרימה את ראשה, נתקפת תחושה עזה שמישהו מסתכל עליה. והיא לא דמיינה זאת; רבים מהתלמידים שנכנסו לכיתה הסתכלו עליה לפני שתפסו את מקומותיהם. כמה מהם התלחששו ביניהם, והיא ידעה שהם מדברים עליה.

"הי, מורגנה," אמרה לה קלריסה בעליזות בעודה חולפת על פניה, קבוצת המעריצים שלה נשרכת אחריה. מורגנה זייפה חיוך קצר לכיוון הנערה זהובת השיער בת גילה, אותה הכירה במהלך המבחנים לאקדמיה, והתעלמה מהמבטים שתקעו בה מחזריה. מספר המכשפות בווינטרהול נפל בהרבה ממספר הקוסמים, ומספר המכשפות הנאות היה קטן עוד יותר, לכן בנות צעירות ונאות כמו קלריסה זכו תמיד ללווי צמוד. את מורגנה זה הגעיל.

קלריסה התיישבה במושב שמאחוריה ונעצה אצבע בכתפה. מורגנה הסתובבה לכיוונה, מתאמצת לא להתעצבן.

"אז, זה נכון?" היא שאלה אותה בקול נוטף משמעויות נסתרות, שיערה נערם על השולחן בעודה רוכנת לעברה בסקרנות כמעט שטנית.

"מה נכון?" השיבה מורגנה בחוסר סבלנות, אך באותו הרגע פרופסור נייטלי נכנסה לכיתה וכולם השתתקו.

מורגנה סגרה את הספר של אוורה ופינתה מקום לספרי האסטרונומיה שלה. היא תמיד הניחה את החפצים שלה על המושב שלידה, כי נהגה לשבת לבדה. אך בדיוק כשהתכוונה להניח את הספר בצד, התייצב שם תלמיד נוסף. מורגנה הרימה אליו את מבטה וקשר עין נוצר ביניהם.

הוא חייך, כאילו בהיכרות, אך היא ניתקה את הקשר ופינתה לו את המקום שלצידה בנימוס, גם אם בחוסר רצון. אז השתדלה להתעלם מאותו גבר כשרשרש בסיכומיו והוציא את ספריו מתיקו, ותהתה מה היה פשר המבט שנתן לה. היא ידעה בוודאות שהוא לא בשנה שלה – היא למדה איתו בשיעורים בודדים – ולמרות שזיהתה את פניו המסותתות והבהירות, לא ידעה את שמו.

"צהריים טובים," בירכה פרופסור נייטלי, אישה בגיל העמידה, בריטית ממוצא הודי. מצחה השחום נוקד באבן חן אדומה, ושיערה הכהה היה אסוף בצמה עבה. "בשבוע שעבר סיימנו לעבור על המבוא למזלות. השבוע, לפני שנעבור לנושא הבא, ננצל את השיעור על מנת לשוחח על תופעת טבע אסטרונומית ייחודית במינה שתתרחש בחודש יולי הקרוב. אני מתכוונת לליקוי של וונוס ומרקורי, כמובן. הליקוי הזה הוא ייחודי מכיוון שהוא יתרחש כה קרוב לכדור הארץ שניתן יהיה לראות את הכוכבים בסדר גודל של הירח כמעט. התופעה הזו מתרחשת אחת לחמש מיליון שנים בערך, ויש לה השלכות אסטרולוגיות הרות גורל. אך לפני שנדבר על השלכות התופעה מבחינה אסטרולוגית, בואו נגלה מה המסלול שמאפשר לכוכבים להתקרב כך אל כדור הארץ."

בהינף שרביטה של המורה האורות כבו והכוכבים שבתקרה נדלקו. מקהלת חריקות נשמעה כשהתלמידים נשענו לאחור בכיסאות המתכווננים, שאפשרו להם להסתכל מעלה בנוחות, מבלי לצאת מהשיעור עם כאב צוואר. התלמיד שחור השיער שישב ליד מורגנה שילב את אצבעותיו מאחורי ראשו וכמעט פגע בפניה עם מרפקו.

"אכפת לך?"

הוא הסתכל בה. "אני מתנצל," הוא אמר לה במבטא גרמני עדין והוריד את זרועותיו. קולו היה מוכר לה, אבל היא לא ידעה מאיפה.

"כפי שניתן לראות, וונוס ומרקורי מתחילים את המהלך מנקודות רחוקות מאד אלו מאלו. לכן המפגש כה נדיר – הסבירות ששני המסלולים יצטלבו שואפת כמעט לאפס," סיפר קולה כבד המבטא של פרופסור נייטלי בלהט מתוך החשכה, כשקוים כסופים נשלחו מתוך שניים מהכוכבים הגדולים יותר וסימנו מסלולים מפותלים שהצטלבו לבסוף.

"אין סכנה שהם יתנגשו?" שאל תלמיד מתוך החשכה מאחורי מורגנה.

"זו שאלה טובה. באופן עקרוני, סטייה מהמסלול עשויה לגרום להתנגשות בין כוכבית, אך למזלנו וונוס ומרקורי הם כוכבים גדולים, בעלי שדות משיכה ודחייה בעלי משמעות. שדות אלו יאפשרו להם לשמור מרחק זה מזה, וגם מכדור הארץ והירח..."

"הי," אמר שכנה של מורגנה בשקט, וחוט המחשבה שלה נקטע בפתאומיות. היא הפנתה את מבטה, כמעט מזועזעת שפנה אליה בזמן ההרצאה, וגילתה שהוא מביט בה באינטנסיביות, כאילו הוא שוקל את תגובותיה. עניו הבהירות כקרח בלטו תחת מצחו העז באפלוליות, זהירות ונבונות.

"רק רציתי לומר שאני מצטער."

מורגנה נמשכה הרחק מנושא ההרצאה.

"מה? על מה אתה מדבר?" לחשה. היא מעולם לא דיברה עם האיש הזה קודם לכן. הוא ללא ספק מתבלבל עם מישהי אחרת.

"זו אשמתי שכולם מדברים על זה. ספרתי בסך הכל לכמה חברים, ואיך שהוא זה התנפח... רק רציתי שתדעי שלא התכוונתי לפגוע בשמך הטוב."

כעת מורגנה הייתה משוכנעת שזו איזו מתיחה שנועדה להשפיל אותה. היא השיבה את מבטה אל התקרה וכפתה על עצמה להתרכז בקולה הנלהב של פרופסור נייטלי.

גם הוא העמיד פנים שהוא מתעניין בשיעור, אך המשיך לדבר אליה מזווית פיו, "אל תכעסי. אני בטוח שאלה יהיו חדשות ישנות עד מחר. חוץ מזה שזה לא עד כדי כך חריג..."

"אני לא מכירה אותך," היא הטיחה בו בעצבנות. מאוחר מידי היא הבינה שפרופסור נייטלי הפסיקה לדבר, ושהיא מביטה היישר בהם.

"הדיון הפרטי שלכם לא תורם למהלך השיעור. תוכלו להמשיך אותו בחוץ, אם תחפצו, או שתוכלו להישאר ולשמור על השקט," היא אמרה להם בחומרה.

פניה של מורגנה התלהטו והיא השפילה את עיניה. בן השיחה הכפוי של מורגנה אמר, "אני מתנצל, פרופסור נייטלי. זה לא יקרה שוב."

"אני מאד מקווה, אדון פארנהייט. קיוויתי שתוכל לחלוק איתנו את עמדתך בנוגע לדרך הטובה ביותר לחשב מה יהיה גודלם של הכוכבים בשמיים בשיא הליקוי."

מורגנה התמהמה בסיום השיעור. היא לא אהבה את הדוחק ביציאה מהכיתה, מלבד זאת שהיום המבטים שבני כיתתה המשיכו לשלוח בה עוררו בה דחף להיות לחלוטין לבדה, רחוקה מכל הפטפוטים האלה.

הבחור שישב לידה, פארנהייט, ללא ספק ידע במה מדובר. אבל משום מה, הוא הניח שגם היא יודעת. היא הופתעה כשהוא נשאר מאחור יחד איתה.

"אני מעוניין לפצות אותך על העוול שגרמתי," הוא אמר בכובד ראש כשאחרון התלמידים עזב. היא התחילה לחשוב שזו לא מתיחה.

"על מה אתה מדבר?" היא אמרה בהדגשה, כי נראה שהוא לא מבין אותה. "אף פעם לא ראיתי אותך קודם."

הוא הסתכל עליה באופן מוזר לרגע ואז גיחך במבוכה מנומסת, חתולית. "כמובן שראית אותי. את לא זוכרת?"

"לא!" כל העניין התחיל להרגיז אותה מאד.

"אתמול בלילה. נשארתי לעבוד עד מאוחר במעבדה מספר חמש וכשיצאתי פגשתי אותך, לבושה בכותונת. ניגשת אלי ואמרת לי שהלכת לאיבוד. ואז פרופסור אוורה הגיע וליווה אותך משם למשרד שלו. את לא זוכרת?"

שום דבר מדברים שאמר לא התחברו בשום אופן לזיכרונותיה של מורגנה מהלילה הקודם. היא סיימה את שיעורי הבית שלה מוקדם, ואז קראה במיטה כשעתיים לפני שהלכה לישון. היא לא פגשה אף אחד, ובטח שלא הלכה לאיבוד – היא הכירה את המקום טוב מכדי ללכת לאיבוד.

"אתה ממציא את זה," היא קבעה והחלה לארוז את חפציה בהפגנתיות.

"למה שאני אמציא משהו כזה? אני אפילו לא מכיר אותך," הוא השיב, גם כן מאבד את סבלנותו. "תראי, בסך הכל ניסיתי להיות נחמד – "

"זה יהיה יותר נחמד אם תפסיק להציק לי."

"כרצונך," הוא הטיח בה, אוסף את חפציו במהירות במקביל אליה. "אבל דעי לך שאם תנסי להתנהג כאילו זה לא קרה, זה לא יגרום לאנשים להפסיק לדבר."

"מה כולם חושבים שקרה, לעזאזל?!" היא כמעט צעקה כעת, אוחזת בתיק העור הכבד שלה בכוח שהיה עשוי לסדוק את ציפורניה. "אפילו אם הלכתי לאיבוד בלילה – מה הסיפור הגדול?! למה כולם מסתכלים עלי ככה?!"

פארנהייט הטיל את תרמילו מעבר לכתפו החסונה בשחצנות. "יחסית לבחורה חכמה, את לא חדה במיוחד, נכון?" הוא פנה לכיוון הדלת בעודו מדבר אליה. "כל השמועות אומרות שאת מנהלת רומן עם פרופסור אוורה."

"זה – זה מגוחך!" פלטה מורגנה, שההצהרה תפסה אותה לא מוכנה.

"לא אם זה נכון," השיב פארנהייט בגיחוך מרושע וסגר את דלת הכיתה אחריו.

מורגנה יצאה מהכיתה בצד זועם, בכוונה לתפוס אותו ולגרום לו להתחרט על המילים שלו, אבל המסדרון היה ריק. בפרץ אדיר של זעם, קבעה כי פארנהייט המציא את כל הסיפור הזה מראש, רק כדי להתנכל לה.

אך למרות ההחלטה הזו, הנושא לא הרפה ממחשבותיה במהלך שיעוריה הבאים, מקשה עליה לעמוד בקצב ובכך גורם לה להרגיש מתוסכלת עוד יותר. והתחושה שהיא נמצאת תחת זכוכית מגדלת, שרק התחזקה בכל פעם שהביטה מעבר לכתפה וגילתה תלמיד אחר מסתכל עליה, כלל לא עזרה לה לאזור את שלוות הנפש שלה.

היא הלכה לפגישה עם פרופסור אוורה בלב כבד. באופן כללי, מעולם לא שינה לה מה חושבים עליה, אבל השמועה הזו בכל זאת הפריעה לה. היא ידעה שתצליח באקדמיה לא משנה מה, והיא לא הגיעה בציפייה להכיר חברים, אבל היא כן הגיעה עם רצון לפתוח דף חדש בווינטרהול, בלי כתמי הקלון והאויבים שרכשה בהוגוורטס.

החממה הייתה מרחב עצום מלא ניחוח מנומנם של אדמה רטובה, פרחים ושרף. תקרת הזכוכית גילתה מרבד של כוכבים בהירים, והירח המלא העצום שפך פנימה מפל של אור כסוף שהתערבב באורות החמים של המנורות המכושפות שהוצבו משני צידי השביל שהתפתל בין השיחים והארוגות.

פרופסור אוורה ישב בגבו אליה על ספסל אבן יצוק נמוך, גבו זקוף ואצבעותיו משולבות בחיקו בריכוז, כאילו עסק במדיטציה. הוא לבש גלימה ירוקה רכה כמו עלים שרק הנצו, כאילו ביקש להסוות את עצמו על רקע עץ האגס העתיק שצמח לפניו. עליו היו ירוקים מאד יחסית להיותו עץ כה וותיק, ורק גזעו העבה והמסוקס, שהיה בגוון זהוב נדיר, העיד על גילו האמיתי.

מורגנה התיישבה לצד מורה, במרחק בטוח. לרגלי העץ הייתה בריכה עמוסה שושנים וורודות, בתוכה שחו בשלווה דגים אדומים, עצומים בגודלם.

"עץ האגס החכם שניטע כאן הוא בין האחרונים בעולם כולו," סיפר לה פרופסור אוורה, חוסך בברכות. "והעתיק ביותר. אומרים שהוא היה הראשון מבני מינו, וכנראה יהיה גם האחרון. את מכירה את האגדה על עץ האגס החכם?"

"מאמינים שאכילה מהפירות שלו, אותם הוא מניב רק פעם בשבע שנים, יכולה להעניק אפילו למוגל האטום ביותר כוחות קסם. אבל הם יקרים מאד. משתמשים בהם רק לשיקויים נדירים ביותר כיום," דקלמה מורגנה.

"את צודקת בהחלט, יקירתי," אמר לה פרופסור אוורה, ומורגנה רצתה מאד שלא יכנה אותה כך. "אך לא ענית על השאלה שלי. האם את מכירה את הסיפור?"

מורגנה הנדה בראשה בחוסר רצון.

"אם כך, יהיה עליך למצוא אותו. ראי זאת כמטלת בית עבורך."

מורגנה הנהנה בצייתנות, למרות שהשתוקקה לשאול אותו איך זה קשור למקור הקסם, או למחקר האסור של אביה. היא ידעה שעליה לבטוח בו שלכל הרצאותיו יש מטרה, אך לעיתים התפתתה לחשוב שפרופסור אוורה, עם שיערו הלבן הארוך המסופר בקפידה וזקנו הכהה והמטופח, אוהב להפגין בפניה את ידיעותיו בתחומי הקסם השונים רק לשם סיפוק יהירותו.

אוורה העביר בפניה הרצאה קצרה על תכונותיו ושימושיו של עץ האגס החכם. מורגנה הקשיבה רק בחצי אוזן. בכל כמה רגעים הציצה מעבר לכתפה, כשנדמה היה לה שמישהו עובר בשבילי החממה (למרות שבדרך כלל אלה היו רק הגננים והמשגיחים), ובאופן כללי השתדלה שלא להיראות קרובה מידי לאוורה, שמא מישהו מסתכל.

"הכל בסדר, יקירתי? את נראית עצבנית היום," הוא אמר לה בסיום ההרצאה. היא נשארה לשבת לצידו בדממה רק כי לא נתן לה אישור ללכת. כמה מעליו של עץ האגס החכם נשרו ללא רוח ונחתו ברכות על פני הבריכה השחורה. האדוות הקלות הבריחו את הדגים.

"כן," אמרה מורגנה כמעט מייד, ואז הוסיפה בחשש, "פרופסור, תוכל להזכיר לי... האם נפגשנו אתמול בלילה?"

"למה את שואלת?" קולו דיבר באוזנה ברכות, ורק אז הבינה שהיא נועצת מבט בברכיה. היא לא העזה להביט בו, לא יכולה הייתה, כאילו גופה קפא. היא לא רצתה להשיר אליו מבט, כאילו פחדה שאם תסתכל בו, תהפוך לאבן.

"יש שמועה ש... היינו ביחד במשרד שלך אתמול בלילה. שאנחנו... מנהלים... רומן. אחד התלמידים אמר שהוא ראה אותנו. אבל אני לא יצאתי המחדר שלי אתמול בלילה... ואף אחד לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית. לא מבלי שהוא יודע על כך." היא הרגישה שהיא נשמעת כמו ילדה קטנה ומטופשת. היא ציפתה שפניה יהיו חמות מאד, אבל היא רק הרגישה קור לא מובן בעצמותיה.

פרופסור אוורה נאנח בלאות כמעט מוגזמת. "הו, מורגנה. לפעמים כישוריך עשויים להשכיח ממני כמה את צעירה. עליך להבין שווינטרהול מאד שונה מהוגוורטס. כאן את תמצאי רק הישגיות ותחרותיות. כמובן שלא יצאת ממיטתך אתמול בלילה – את לא תתהלכי במסדרונות אחרי כיבוי האורות. מובן מאליו שאחד התלמידים המציא את השקר הנבזי הזה על מנת לפגוע במעמדך."

"מתוך קנאה?" מורגנה חשבה על פארנהייט עם חיוכו הרחב והנבזי.

"בדיוק. קנאה יכולה לגרום לאנשים לעשות דברים שפלים. תאמיני לי, אני חבר באקדמיה הזו שנים רבות. זה לא שונה עבור המרצים."

מורגנה הייתה רוצה שדבריו יגרמו לה הקלה, אבל משום מה, הם רק גרמו לה להרגיש חוסר נחת גדול עוד יותר. דבר מה בקולו של אוורה, באופן בו דיבר אליה, גרם לה להרגיש כאילו יד מתהדקת סביב עורפה, כופה עליה להאמין בדבר מה שלא רצתה להאמין...

היא מצאה את דרכה אל חדרה. היא כבר לא חשה מבולבלת במשך יותר מדקה אחרי שהייתה מגלה שהיא הלכה מבלי לזכור את הדרך שעשתה.

היא חשה עייפה בצורה יוצאת דופן, כאילו לא ישנה ימים. היא השאירה את התרמיל שלה באמצע החדר ונכנסה לחדר השינה, נכנסת למיטה בכוונה לנוח זמן קצר לפני שתתחיל לעבוד על מטלות הבית. אך ברגע שהגיעה למיטתה שקעה בשינה כבדה.

היא התעוררה, מסוחררת על ידי מערבולת כסופה. רק לאחר מספר רגעים הבינה שהמערבולת הכסופה היא למעשה, אינספור הכוכבים המנקדים את השמיים, ושהיא לא במיטתה, אלא עומדת מול החלון בחדרה החשוך.

הפרק הקודם		הפרק הבא