מלחמה אהבה וקווידיץ'

הבנות החליטו שהן לא ילכו לאולם לאכול אלא למטבח. חברות גמדונים נחמדה שירתה אותן והצחיקה אותן. לילי ידעה שהיא צריכה להגיע לאולם לפני שהארוחה תיגמר אחרת היא לא תספיק להימרח על פוטר ולעשות את כל הדברים המעצבנים שהיא צריכה לעשות.
"טוב בנות אני זזתי אני יראה אותכן בשיעור." לילי נישקה כל אחת מהן ורצה במהירות לאולם. היא ננסה והתיישבה ליד פוטר.
"אממ.. לילי?" שאל סיריוס בקול נבוך. "אל תדבר אלי אפילו. אתה כ"כ מגעיל !! מה הקטע שלך? אניי לא רוצה לשמוע את הקול שלך ותתרחק מהחברות שלי !" נהמה עליו לילי, היא הסתובבה לפוטר.
מה היא אמורה להגיד לו עכשיו ? אוה היא יכולה לשאול אותו בקשר לקווידיץ' כן.
"אז, איך הולך עם הקווידיץ'?" שאלה כיאלו הם כבר שנה ביחד, היא הופתעה מעצמה וכנראה שגם פוטר.
"טוב. ניצחנו את ריבלנקלו. ואחרי החופשה יש לנו משחק עם סלת'רין. אנחנו קורעים את התחת שלנו. אני חושב שיש לנו סיכוי טוב. חוץ מזה שמעתי שאתמול אביל קיבל קללה חזקה בטירוף והוא לא יצליח להבריא עד המשחק. הוא הנשק הסודי שלהםאז את יודעת."
לילי הנהנה. "אתה תיהיה נהדר !" חייכה אליו. ישר אחר כך נשמע הצלצול. לילי אמרה שהיא צריכה ללכת לשיעור. היו רק תלמידים אחדים שנשארו באולם, 'קדימה לילי. זה טוב לתוכנית זה שווה את זה ! את יכולה לעשות את זה!' חשבה לילי. ובלי לחשוב פעם נוספת נישקה אותו על הפה 
"אניי אראה אותך בשיקוים." וברחה משם, משאירה את ג'יימס ההמום מאחוריה. בלקטריס הייתה חלק מאלה שנשארו באולם והמראה שראתה שימח אותה כי היא ידעה שהיא בדרך הנכונה להשיב מלחמה לסיריוס.

לילי התיישבה בשיקוים, היא התחילה להוציא את הספרים, כשסיימה גילתה שג'יימס התיישב לידה ממש בשקט. הוא רק חייך אליה חיוך מסתורי והחזיק לה את היד מתחת לשולחן. 'אוףף שירד ממני !' חשבה לילי. היד של פוטר הייתה דביקה ומיוזעת. היא לא הייתה חמימה ונעימה כמו שכולם אומרים. היא הייתה דוחה.
סלהוגן המושיע נכנס לכיתה וביקש לפתוח בעמוד 457 פסקה ג' וכך חילצה לילי את ידה החום הגלובני.
השיעור התחיל ולילי הייתה קשובה לו. בסוף השיעור, שגם היה השיעור האחרון להיום פוטר שאל אותה אם היא רוצה לקחת אוכל מהמטבח ולעשות פקניק.
"אממ.. הייתי שמחה. אבל אני ממש חייבת לרוץ.. אתה מבין קיי לא הייתה לא בתולדות ולא בשיקוים. אני רוצה לראות מה קרה לה." הסיברה לילי. למזלה זה היה אמת, כי לילי לא הייתה שקרנית טובה.
"אוקי. בהצלחה." אמר ג'יימס. הוא נישק אותה קלות על השפתיים והלך. לילי מוגעלת מהרגלים עד הראש הלכה לחפש את את קיי.
אחרי זמן חיפושים מצאה לילי את ניקול יושבת על הרצפה ובוכה. היא מיהרה אליה מחבקת "מה קרה ? למה את בוכה ?"
"היא..היא.." גמגמה בבכי חרשי "מה ? מי ?" שאלה לילי בקול מנחם.
"קיי. היא ברחה ! והכל באשמתי !" קראה ניקול ופרצה בבכי קולני. "מה ?! מה זאת אומרת ברחה ??" שאלה לילי מבוהלת. ניקול העבירה לה פיסת קלף.

ניקול ולילי היקרות

אני לא יכולה יותר, אני בורחת. אל תטרחו לחפש אותי. אני בטוחה.
אני פשוט לא יכולה יותר, לא משנה כמה אני ישקר לעצמי ולכן ולכל אחד ששואל
בסוף, בלילה. האמת מכה לי בפרצוף. היא מכה חזק. זה כואב, אני לא יכולה 
לעבור עוד לילות כאלה.
האמת הכואבת הזאת היא שאני עדין אוהבת אותו. למרות מה שהוא עשה.
מה אני יעשה? הלב שלי לא מתחבר להיגיון, לפגיעה הקשה. הוא ממשיך לפעום
חזק, ומאיץ כשהוא שם. כל מילה רע שלו היא כמו סכין שתקוע בי שנים ועכשיו
מסתובב בגבי עוד קצת. גם כשאני שומעת שיש לו חברה, או כשמישהי אוהבת אותו
רואה אותו מחבק, אוהב, אני לא יכולה. הסכין מסתובבת ועוד מעט אני לא יוכל לשלוף אותה.
אז זהו, שלפתי את הסכין מהגב. סכין סיריוס כבר לא עלי. לכן אני לא רוצה לחזור להוגורטס. 
זה לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה. אני שלחתי מכתב קבלה לבית ספר והתקבלתי.
אבל אז המצב התחיל להשתפר, אבל היום. זה היה הסיבוב אחרון. אף אחד יותר לא יסובב 
את הסכין בגב שלי.
עכשיו, אני לא רוצה לחזור להוגורטס. אני לא מסוגלת. אני צריכה להצליח לישון בלילה,
לא לבכות אחרי מילה מטומטמת אחת שלו, אחרי עוד מישהי שאוהבת אותו,
עוד נשיקה, עוד חיבוק, עוד פלירטוט, עוד זיכרון. 
אניי לא יכולה יותר !
אני אשמור איתכן על קשר אל תדאגו.
אני אוהבת אותכן.

     קיי

לילי סיימה לקרוא. "אני אמרתי שאני אוהבת אותו. שאני רוצה. התחלתי איתו לידה, נתתי לו נשיקה, חיבוק, פלרטטתי. נעצתי תסכין וסובבתי חזק ! הכל באשמתי !! יכולתי לעזור לה !" לילי חיבקה את ניקול
"זאת לא אשמתך, אם את לא היית אוהבת אותו מישהי אחרת הייתה אוהבת איתו. איתך לפחות היא יכלה לדבר על זה. עם מישהי אחרת מה היא תעשה? תצבע לה את השיער לסגול ?" חייכה לילי חיוך עצוב אבל לניקול ירדו רק דמעות.
לילי לא שמה לב אבל גם היא התחילה לבכות. וככה בלי לשים לב, הן נרדמו בתחילת מסדרון ארוך וחשוך. 

הפרק הקודם		הפרק הבא