אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

הנה פרק נוסף...

קריאה מהנה!

פרק 4: הנדר הכובל

אט אט שבוע הפך לשבועיים, ואז לחודש וחודש הפך לשלושה חודשים. הרמיוני עדיין הייתה אמורה לעזור לסנייפ בשיקויים. היא כבר סיימה לקרוא את ספרי הלימוד וכעת החלה לקרוא את ספרי האימון בכישוף. במרבית הלילות דרקו היה מגיע לחדרה, והיא הייתה מרפאה את מרבית, אם לא את כול פצעיו מהיום שחלף ואז הם היו מדברים עד מאוחר אל תוך הלילה. לבסוף הוא היה הולך לחדרו שבהמשך המסדרון והיא הייתה נותרת לבדה עם מחשבותיה, לעיתים אף בוכה אל תוך השינה.

זה היה השישי הראשון שבחודש ספטמבר כאשר הרמיוני מצאה את עצמה בחדר העבודה של וולדמורט. היא לא הייתה בסביבתו כבר זמן מה, אך היא ידעה בדיוק מה יקרה, הוא יבקש ממנה להכין את השיקוי, היא תסרב והוא יעניש אותה בדרך כזו או אחרת אשר ממנה היא לא תוכל להימלט. "הרמיוני, זימנתי אותך היום כדי-" הוא עצר באמצע כשינשוף שחור נחת על כיסאו. כשהוא קורא את המכתב בעודו לובש את הברדס שהוא תמיד לבש כשהיה בסביבתה, עיניו הבזיקו באפלוליות. הוא שחרר אותה והיא חזרה לחדרה.

שעתיים לאחר מכן, נכנס דרקו לחדרה ונראה מעוצבן, בלשון המעטה. "ארבעה אוכלי מוות נתפסו, ולוציוס הארור נמלט." הוא הסביר בעודו צונח על המיטה לצדה. הרמיוני כבר התרגלה לעובדה שהוא קורא לאביו בשמו הפרטי. היא הבינה את הדכדוך שהוא חש מאז שאביו הסיר את בעלותו עליו מיד ברגע שבו שינה אדון האופל את תוכניותיו בנוגע להרמיוני, ונזקק לדרקו לשם כך. אם נרקיסה לא הייתה יוצאת להגנת בנה, הוא היה מת במקום להיות עבד.

"ועכשיו וולדמורט רוצה לשלוח למשרד הקסמים מתנה על ההצלחה הכמעט בלתי אפשרית?" היא התבדחה לפני שסימנה לדרקו המגחך להמשיך, "לא, את מקבלת שדרוג לחדר. הירגעי," הוא הרגיע אותה כשחש בפחד שלה, "זה אומר שמישהו הולך להרחיב את החדר שלך. כנראה שוולדי הזקן החל להתרכך כלפי המכשפה החכמה של העידן הזה," אמר דרקו. "אני בספק אם אני מתחיל להתרכך, מיסטר מאלפוי, אבל אני יכול להוכיח את עצמי אם זה מה שאתה דורש," נשמע קול מהפתח. שני המתבגרים הביטו סביב ומצאו את הלורד וולדמורט עומד בפתח הדלת מוסתר בגלימתו ובברדס שלו כתמיד.

דרקו רצה לקוד אך הרמיוני עצרה אותו בהניחה יד על כתפו בעודה מביטה בוולדמורט. "אני יכולה לעזור לך? אדוני?" את המילה האחרונה היא הוסיפה לאחר מחשבה שנייה. "אממ... באתי לדאוג לתנאי המחייה שלך. את יכולה לומר לי מה את צריכה או רוצה ואני אחשוב על זה," הגרגור שבקולו העביר בה צמרמורת, אך היא הביטה בו בעיניים צרות. "אני יכולה לדעת את הסיבה לשינוי הזה?"  שאלה הרמיוני.

עיניו של וולדמורט נצנצו בשעשוע. "את תגלי הערב. עכשיו בנוגע לחדרך יקירתי." הוא עזב כמעט שעה לאחר מכן, מותיר את הרמיוני ודרקו חסרי מילים. הוא הוסיף חדר שירותים עם שקע בגודל של בריכה בערך, למקלחת. הוא הוסיף גם מראה. הכול כוסה בשיש שחור שוורידים בצבע ורוד ורד שזורים בו. היא קיבלה בנוסף שלושה מדפי ספרים, ספה דו-מושבית וכיסא מול האש. ולבסוף, בפינה ליד הדלת הועמד ארון בגדים מעץ מהגוני. בפנים היו שלוש גלימות טקס, חמש גלימות יומיומיות, שני חלוקי עבודה להכנת שיקויים ומבחר של בגדי מוגלגים.

"את תוהה למה הוא במצב רוח כל כך טוב?" שאל דרקו בעודו שוקע בספה, עיניו שקועות בלהבות המרצדות. "זה לא יכול להיות שום דבר טוב. הוא אמר שאני אגלה יותר מאוחר." השיבה הרמיוני ממקומה בכיסא האדום והנוח. "זה לא יכול להיות שום דבר טוב." היא חזרה על דבריה בעודה מביטה בלהבות ונאנחת בכבדות.

הרמיוני לא ידעה כמה זמן היא נותרה לבדה, אבל לבסוף נשמעה דפיקה בדלת וקולו השמנוני של סנייפ שאמר, "הגיע הזמן מיס גריינג'ר." הרמיוני הביטה פעם נוספת על שמלת הקיץ הכחולה שלבשה, ולבשה מעליה גלימה שנראתה שחורה אך היה בה גוון עדין של ירוק. כדי לעצבן את וולדמורט, הטביעה הרמיוני את האריה של גריפינדור על הגלימה; היא הביטה בזה וחייכה קלות.

היא עקבה אחרי סנייפ בשתיקה אל הקומה שמעליהם. שם הם נכנסו אל חדר גדול כמו האולם הגדול בהוגוורטס, שבו ישב וולדמורט כמו על כיסא המלכים, שדמבלדור היה יושב עליו אם הם באמת היו בהוגוורטס והמנהל היה חי. היא הבחינה שהגלימה שלבש הייתה באותו גוון ירוק כהה כמו של גלימתה לפני שהבחינה שהחדר היה ריק פרט לעצמה, סנייפ, מאלפוי האב, דרקו שלושה אוכלי מוות שהיא לא הכירה, ו-וולדמורט.

סנייפ הותיר אותה לבדה במרכז החדר והיא תהתה לאן נדד קרוקשנקס. "מיס גריינג'ר, אני חושב שמצאתי דרך לגרום לך לשתף איתי פעולה," אמר וולדמורט, קולו מנפץ את הדממה. הרמיוני נעצה בו את מבטה, "אין שום דבר שיגרום לי לעזור לך!" היא נהמה. למרות שלא יכלה לראות את פניו, היא יכלה לשמוע את החיוך בקולו כשדיבר, "באמת? דיברת מוקדם מדי כיאה לגריפינדורית. הביאו אותו." פחד פתאומי אחז בליבה כששלושת אוכלי המוות הופיעו בטווח ראייתה עם נער ביניהם. הם זנחו אותו לצדה, והוא נפל, חלש מכדי לעמוד.

הרמיוני זיהתה אותו מיד וכרעה על הרצפה לצדו, "נוויל!" הוא הרים את מבטו אליה בפליאה. "ח-חשבנו ש-שאת מ-מתה." הוא הצליח לגמגם בעוד הדמעות גולשות על לחייו. הרמיוני הבחינה שהוא לא חש כאב גדול, אלא רק מפוחד, מה שאומר שהם תפסו אותו באותו היום או יום קודם לכן. היא מלמלה מילים מרגיעות כשהוא הרים את מבטו. וולדמורט נעמד לפניהם, והרמיוני זזה כדי לחסום את דרכו אל נוויל.

"את תעזרי לי או שהוא ימות!" קרא וולדמורט. היא עמדה להתמודד עם גבר שהיא עדיין לא ראתה נרתע או מניד עפעף. "אני אעזור לך, אם תעשה משהו בשבילי," אמרה הרמיוני. "באמת? אני לא חושב שאת בעמדה שבה את יכולה להתמקח איתי." אמר וולדמורט. "אני לא? בסדר. אז אני פשוט אתן לך למצוא מישהו אחר שיעזור לך," אמרה הרמיוני והוציאה סכין מבין קפלי גלימתה. "אני פשוט אהרוג את עצמי ואז תוכל להשתמש שוב בחדרי. זאת אומרת, מה הטעם בלחיות אם אני יודעת שלעולם לא אוכל לעזוב את המקום הזה?"

וולדמורט צחקק ללא הומור. "בבקשה. למה שיהיה לי אכפת? ברגע שתמותי נהרוג אותו ואז את הורייך." הבעת פניה של הרמיוני הפכה מדוכדכת למשמע מילותיו האחרונות. "הם כבר מתים... הם נרצחו מעט לאחר הלווייתו של דמבלדור. אתה אמור לדעת את זה, האות האפל הופיע על כול קיר בבית שלי. וכן אכפת לך אם אמות, כי אתה צריך אותי כמו שהיית צריך את הארי וזנב- תולע." היא אמרה.

"דם האויב התמים שניתן ברצון. אתה לא יכול להכין את השיקוי הזה, אלא אם כן אני אתן לך את הדם שלי. אז עשה משהו בשבילי ואני אכין לך את השיקוי." וולדמורט הקיף אותה במעגלים בזמן שדיברה. "לוציוס, הבן שלך." דרקו נדחף לצד נוויל, שעיניו נפערו בתדהמה והוא נרתע. "אילולא אתה, הרמיוני הקטנה לא הייתה משיגה את הסכין הזו, דרקו. היא לא הייתה יודעת כלום ולא הייתה יכולה לבוא בדרישות," הוא נהם.

"לוציוס!" הרמיוני ידעה מיד מה מאלפוי האב מתכוון לעשות. קול של זכוכית נשברת נשמע והדלתות נפתחו בבת אחת והבזק חום עף אל תוך ידה. הרמיוני לא ידעה שהשרביט שלה נותר שלם, כל שכן שהוא נמצא באחד מהחדרים אך היא התנערה מההפתעה כשלוציוס כיוון את שרביטו על בנו. "קרושיטיה!" היא צעקה שנייה לפני שהוא הטיל את הקללה שלו, ואור סגול כהה פגע בחזהו והוא נפל לפנים בכאב. היא זזה כדי לגונן על דרקו ונוויל מעט יותר.

היא הסירה את הקללה וגניחות הכאב של לוציוס מילאו את החדר. וולדמורט מחא כפיים ממקומו וראשה של הרמיוני עלה מעלה בבת אחת. "מה זה היה?" שאל דרקו והרים את מבטו אל הרמיוני. "קללה שהמצאתי, שדומה לקרושיו. אך במקום הצורך לרצות לגרום כאב ולפגוע כדי להפעילה, היא אוספת את כול הכאב והסבל שחש מטיל הקללה אי פעם, כדי להכות במישהו אחר. זה כואב הרבה יותר כי זה כול הכאב שחשת אי פעם מרוכז לדקה אחת." ענתה הרמיוני.

"בסדר גמור מיס גריינג'ר. אני אתן לך כול מה שתרצי פרט לחופש שלך," אמר וולדמורט. "הנדר הכובל." אמרה הרמיוני. וולדמורט קפא לרגע, כאילו במחשבה, ואז נע לכיוונה לאישור. "סוורוס, אם לא אכפת לך." אמר וולדמורט. סנייפ צעד לפנים והצביע בשרביטו על ידיה המושטות של הרמיוני. ידיו של וולדמורט אחזו בידיה והיא בחנה אותן. צבען כמעט לבן טהור, עם אצבעות ארוכות ודקות, קרות למגע, אך תחושת חום עברה אליה במגע הקל ביותר.

סנייפ נגע עם קצה שרביטו בידיהם; למרות שפניו נותרו קפואות, הרמיוני יכלה לחוש שמוחו נסוג משם. "האם אתה, טום מרוולו רידל, לורד וולדמורט מבטיח לשחרר נוויל לונגבוטום ללא נזק, ללא מעקב, אל המסדר או לכול מקום שיבחר ללכת?" שאלה הרמיוני. "אני מבטיח." נחש דק של אור נורה משרביטו של סנייפ והקיף את ידיהם בעת שהמשיכה, "ואתה מבטיח שדרקו לא יפגע מידך או מיד כול אדם אחר בגלל שנתן לי את הסכין?" היא שאלה. "אני מבטיח." אמר וולדמורט. נחש נוסף של אור הקיף את ידיהם. "ואחרון, האם אתה מבטיח שאני, הרמיוני ג'יין גריינג'ר, לא אפגע לאחר שאסיים להכין את שיקוי הגוף שנתבקשתי לעשות?" היא שאלה. "אני מבטיח." השיב וולדמורט. נחש אחרון של אור הצטרף אל הראשונים. הרמיוני צפתה כיצד שלושת נחשי האור שהקיפו את ידיהם שינו את צבעם לזהב ונעלמו. המשקל של מה שהסכימה לעשות כעת, נדחק אל אחורי מוחה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא