הכתם האנושי

רוב תודות לכל מי שטרח לכתוב תגובות מקסימות ^^

4

פיטר

פיטר הקפיד לדרוש מהוריו לא להגיע לטקס חלוקת תעודות הקוסם שלו. הוא שלח לשניהם מכתבים עוד לפני שנשלחו ההזמנות, מספר שאף הורה לא עומד להגיע – שזה מן אירוע פריקת עול של תלמידים בלבד – ושהם רק יביכו אותו אם יופיעו.

החלק האחרון היה אמת לאמיתה.

הוא תיאר לעצמו שאימו לא תחשוב פעמיים לפני שתיכנע לבקשתו – היא לא הכירה מנהגים מהסוג הזה ממקור ראשון. לאביו בוודאי יש תחושה טובה יותר של הגבול בין אמת לשקר במכתביו, אך הוא ידע שהוא לעולם לא יזכיר זאת.

הוא ידע שזה קצת מרושע מצידו, אך הוא שמח שסיריוס נושל ממשפחתו. שהיה עם חבר שגם לא חגג עם הוריו גרמה לו להרגיש טוב יותר עם עצמו, במיוחד כי החבר הזה היה סיריוס, שדאג למצוא לשניהם תעסוקה בפטפוט עם שלל תלמידים נוספים.

ג'יימס לקח את לילי להכיר את הוריו. ניתן היה לראות את מר וגברת פוטר המבוגרים והעליזים ממטירים עליה שאלות וסיפורים, והיא מחזירה להם תשובות שנונות ומנומסות וחיוכים מאושרים.

פיטר ושלושת חבריו בילו בביתם כל כך הרבה, שהוריו של ג'יימס היו כמעט כמו זוג הורים משני בשביל כל אחד מהם (חוץ מאשר סיריוס, שהיה באמת ובתמים כמו בן שני עבורם).

במרחק מה מהם, רמוס התאחד עם הוריו. פיטר הכיר את אימו, שהייתה אישה צעירה יחסית לעובדה שבנה היה בן שבע עשרה, אך היא הייתה שחוקה למראה, דבר שעמעם את תוויה הנאים. לעומת זאת, פיטר מעולם לא פגש את אביו של רמוס, שעכשיו טפח על שכמו של בנו באהבה ופרע את שיערו כאילו היה ילד.

פיטר הכיר את רמוס כבר שבע שנים, ובכל זאת, אף פעם לא הזדמן לו לפגוש את האיש. הוא תמיד עבד, או שהיה שקוע בעיסוק מסתורי אחר. הוא היה איש גדול, חסון, בעל רעמת שיער כהה ומאפירה שהייתה אסופה לאחור בניסיון לגרום לה להיראות מטופחת יותר. הוא היה איש חם, בעל ידיים גדולות ומחוספסות הרגילות לעבודת כפיים.

רמוס דמה הרבה יותר לאימו, ממנה הוא ככל הנראה ירש את מבנה הגוף הקליל ואת הארשת השקטה והעדינה, אך באביו היה דבר מה שהזכיר מאד את בנו – אולי האופטימיות מעוררת הערכה שאפיינה אותו למרות מצבו העגום.

רמוס לא הרבה לדבר על האופן בו ננשך והפך לאדם זאב, אך פיטר ידע בוודאות שזה היה קשור לאביו איך שהוא. הוא התרשם שאין איבה ביניהם למרות העובדה הזו.

פיטר נפרד מכל האנשים שהכיר בבית הספר, ואז הלך אחרי חבריו להוגסמיד. הוא ציפה שיחוש תחושה יוצאת דופן – התרגשות או עצב לאור העובדה ששבע השנים הנפלאות האלה הסתיימו, ולא ישובו. אך הוא לא חש דבר יוצא דופן, כאילו בעוד חודשיים ישוב ויראה את כל האנשים האלה.

הם חיכו לרמוס בזמן שהלך ללוות את הוריו אל הפולו בפונדק 'שלושת המטאטאים'. ג'יימס ניצל את הזמן על מנת להיפרד מלילי בנשיקה ארוכה (סיריוס פלט שריקה וגברת פוטר צחקקה. פיטר העמיד פנים שהוא מתעניין בפיסת לכלוך על המזוודה שלו), לפני שהיא התעתקה הביתה.

ברגע שרמוס הצטרף אליהם פיטר אחז בכתפו, וכולם התעתקו לבית של משפחת פוטר.

ג'יימס וסיריוס נהגו לכנות את החדר של ג'יימס "מאורת הקונדסאים", שם שפיטר ראה כמדליק למדי, ותמיד גרם לרמוס לגלגל את עניו לאור הרמיזה המטופשת שבו. הוא היה גדול יותר מהסלון בבית של פיטר וסיפק כורסאות רכות, שלל מגזינים וספרים, מערכת כלי שח מסוגננת, ומספיק מקום על מנת שארבעתם יוכלו להתבטל בנוחות.

סיריוס לא בזבז זמן על נימוסים, מרגיש בבית באופן מיידי. הוא חלץ את נעליו במרכז החדר, נפטר מגלימת הטקס והשתרע ללא חולצה על אחת הספות. רמוס היה מנומס יותר, מתיישב על הספה ומניח את המצנפת שלו לצידו. פיטר התיישב על הרצפה לרגליו והחל לחלוץ את נעליו.

"מרגיש בבית, אדון בלק?" לעג ג'יימס, חוטף את הסיגריה מבין שפתיו של סיריוס ומשליך אותה לפח האשפה. "לא תחת הגג שלי, ואתה יודע את זה."

"קיוויתי ששכחת," הודה סיריוס, מתמתח לאחור כמו חתול. מראה שיערות החזה שלו תמיד עורר אצל פיטר דחף להציץ לתוך חולצתו שלו בתקווה שהתרחש שם שינוי כל שהוא.

"בקיץ הקודם אמא שלי חשבה שהתחלתי לעשן סמים. לא היה לי לב להגיד לה שזה סיריוס שמעשן כמו קטר רכבת," ג'יימס סיפר לרמוס ופיטר בעודו מחליף בגדים. אחרי שבע שנים של מגורים באותו החדר, החלפת בגדים אחד מול השני הייתה עניין כמעט בלתי מורגש בשביל שלושת האחרים. פיטר מעולם לא ממש התרגל לרעיון.

"סיפרת לנו," אמר רמוס בסבלנות, ואז הביט בסיריוס. "אם זה לא גרם לו להפסיק, כנראה שהוא מקרה אבוד."

"אמר דוקטור ירחוני." קו מחשבתו של סיריוס שינה כיוון ברגע, כפי שקרה לעיתים קרובות. "תגיד, קיבלת תשובה מהאקדמיה?"

"עדיין לא," אמר רמוס בחצי אנחה. "ארנסט ברנשטיין קיבל מהם מכתב כבר ביום חמישי שעבר..."

"אל תדאג," הרגיע אותו ג'יימס, מצטרף לפיטר על השטיח. "יש לך ציונים מעולים, וההמלצות שמקגונגל ופליטיק כתבו לך היו מצוינות. אין להם סיבה לא לקבל אותך - "

"אל תצחיק אותי, ג'יימס."

"אבל הם לא יודעים שאתה...נו... נכון?" שאל פיטר.

"בכנות, אני לא יודע," אמר רמוס, נראה קצת מיואש. "אני לא סיפרתי להם, אבל - "

"אז אין להם דרך לדעת," קבע סיריוס. "אף אחד לא יודע על 'הבעיה הפרווותית' שלך חוץ משלושתנו, דמבלדור, פומפרי וכמה מהמורים – "

"וסנייפ," נידב פיטר. רמוס נראה מיואש.

ג'יימס בחר להתעלם מההערה. "אתה אמרת שאתה לא רשום במשרד הקסמים."

"נכון, אבל-"

"אתה חושב על זה יותר מידי, ירחוני. תירגע. באוקטובר אתה כבר תהיה מרפא מתלמד ולא תבין למה דאגת כל כך," אמר סיריוס, חותם את הנושא.

רמוס לא ענה, נראה מוטרד. פיטר חשב לעצמו שדברים כאלה מתרחשים רק בחיים של סיריוס בלק, אך החליט לא לומר דבר.

הם בילו את אחר הצהריים בבטלה. בשלב מסוים רמוס השתרע על הספה עם ספר, ופיטר צפה בג'יימס מביס את סיריוס במשחק אחרי משחק של שח קוסמים (סיריוס טען שוב ושוב שהלוח העתיק של משפחת פוטר מכשיל אותו בכוונה, ובכל פעם ספג סידרה של עלבונות וקריאות תיגר מצד כלי השח הששים אלי קרב).

לקראת ערב הגיע הזמן להתחיל להתארגן. תלמידי גריפינדור התכוונו לערוך מסיבה בפונדק 'שלושת המטאטאים', וזה היה אירוע שאף אחד מהם לא רצה לפספס, היות וזו עמדה להיות המסיבה האחרונה שיערכו.

"אני צריך לאסוף את לילי," אמר ג'יימס בעוד האחרים שולפים בגדים ממזוודותיהם. הוא התחיל להתארגן הרבה יותר מוקדם מהנחוץ, ואז עמד מול המראה וניסה לגרום לשיערו להיראות מסודר יותר.

"אתה יודע שזה חסר טעם, יקירי," אמרה לו המראה.

"כן, טוב... תהיי בשקט." הוא עיקם את פיו, לא בדיוק מרוצה מהתוצאה, ואז שלח את ידו אל תוך כיסו במהירות. הוא נרגע כשמצא את מה שחיפש.

"מה עובר עליך?" שאל סיריוס, סוף – כל – סוף טורח ללבוש חולצה.

ג'יימס הביט בחבריו בפרצוף של 'הינני נשבע בזאת שאני מחפש צרות'. הוא הוציא מכיסו קופסא ומתוכה הוציא חפץ קטן ונוצץ. טבעת.

"הו, כן," אמר סיריוס, מניח יד על חזהו ברגשנות מזויפת. "מליון פעמים כן!"

"שתוק," אמר ג'יימס, חיוך ענק פרוש על פניו. "אני עומד להציע ללילי נישואין. הי - "

הטבעת התעופפה לכיוון סיריוס בפקודת שרביט. הוא בחן את החפץ הנוצץ ואז מסר אותה לרמוס לפני שג'יימס הספיק להגיע אליו. רמוס מסר אותה לפיטר לפני שכישורי המחפש של ג'יימס יוכלו להביס אותו. פיטר הצליח לגעת בה, אך היא החליקה מבין אצבעותיו השמנמנות. בכל מקרה לא היה לו סיכוי; ג'יימס חטף אותה מהרצפה לפני שפיטר הספיק להבין מה התרחש.

"זה היה מאד בוגר מצידכם," אמר ג'יימס בזעף, מנקה את הטבעת.

סיריוס הרים לכיוונו גבה. "אומר האדם ששפך שני גלונים של פלפלים חריפים לתוך ארוחת הצהריים של שולחן סלית'רין ובנוסף לזה הדביק את כל הגביעים שלהם לשולחן..."

"זה היה פעם. ושלא תעז להזכיר את זה ללילי, הצלחתי לשכנע אותה שזה היה הביצוע שלך."

רמוס טפח על שכמו של ג'יימס בהערכה. "אני שמח בשבילך, קרניים. כולנו שמחים בשבילך. מתי אתה מתכוון לעשות את זה?"

ג'יימס החל לגולל באוזניהם תוכנית ארוכה ומורכבת שהייתה, בעניו, הצעת הנישואין המושלמת. רמוס וסיריוס בירכו אותו והתרגשו כאילו לילי כבר הסכימה. פיטר הצטרף אליהם, למרות שבליבו ישב שטן קטן שאמר שממש לא בטוח שלילי תגיד כן. שטן אחר אמר לשטן הראשון, "על מי אתה עובד?"

המסיבה בפונדק 'שלושת המטאטאים' כבר הייתה בעיצומה כשהשלושה הגיעו. בכניסה נתלה שלט בד שהצהיר בצבעים עליזים: 'הכניסה לסלית'רנים אסורה'. את האולם קישטו דגלים צבעוניים בצבעי גריפינדור, הפלפאף ורייבנקלו. כדורי זכוכית צבעוניים נתלו על המנורות, תורמים ליצירת אווירה אפלולית ופסיכודאלית משהו.

פיטר השתדל להיראות קר רוח, אך ברגע שנכנס אחרי סיריוס ורמוס אל תוך ההתרחשות, ספג צביטת עליבות מוכרת שהבהירה לו שלמרות כל השכנועים העצמיים, המסיבה הזו לא עומדת להיות טובה יותר בשבילו מכל המסיבות שקדמו לה.

הוא איבד את עצמו בקהל הצפוף מייד. תלמידת רייבנקלו איתה רמוס התחיל לצאת כמה שבועות קודם לכן תפסה אותו בכניסה ורכנה אל אוזנו בצורה אינטימית. הוא השיב לה, ופיטר שמע את צחוקה מתגלגל מעל המוזיקה הרועמת לפני שהיא חטפה אותו. פיטר ניסה ללכת אחריהם, אך איבד אותם אחרי רגע בים האנשים. הוא ידע שאת סיריוס כבר אין לו סיכוי למצוא עכשיו.

הוא עשה סיבובים מסביב לאולם, מחליף את בקבוקי הברצפת ו-וויסקי האש שהתרוקנו במהירות בידו המיוזעת. הוא היה אשף בהעמדת פנים שהוא רק עובר בדרכו לעשות דבר מה בעל חשיבות.

ככה נראו רוב המסיבות בשבילו. במקרה הטוב היה מוצא מישהו במעמדו להסתובב איתו, או שהיה זוכה בהזדמנות נדירה לעקוב אחרי נערה שלא ניסתה לסלק אותו. ברור ששום דבר אף פעם לא יצא מזה, אבל זו הייתה תחושה נעימה, לחשוב שלא כל הנערות נגעלות מהנוכחות שלו.

הוא בדיוק התכוון לצאת לשאוף קצת אוויר ולאגור כוחות העמדת פנים חדשים, כשלילי וג'יימס נכנסו. לילי בירכה אותו בחביבות, ופיטר לא הביט בפניה בזמן שהשיב לה. היא הייתה כל כך יפה – הוא פחד שאם יסתכל עליה לא יוכל להפסיק.

הוא הסתובב איתם קצת, חושב שאולי המסיבה לא תהיה גרועה כל כך אחרי הכל.

האשליה התנפצה מהר משציפה.

לילי ביקשה סליחה ופנתה לכיוון השירותים. ג'יימס הביט בה מתרחקת, מחייך לעצמו, ואז פנה אל פיטר.

"שמע-"

"כבר הצעת לה?"

"עדיין לא. תקשיב, אני רוצה לצאת איתה החוצה עוד מעט... תמצא לך מישהי, אה?" הוא טפח את שכמו של פיטר, והוא הבין שהוא מסולק.

הוא הלך לעזור אומץ בשירותים ואז פתח בסבב ניסיון לשוחח עם בחורות. היה עליו לאלץ את עצמו לגשת אליהן, הרצון שלו להפוך למישהו מדרבן את חוסר הביטחון שלו בהצלפות שוט מכאיבות.

הוא השתמש בכמה משפטי פתיחה על קבוצות של בנות מהפלפאף ורייבנקלו שנראו קרובות יחסית לרמה שלו. אך התוצאה לא הייתה מספקת. הסלידה וחוסר הסבלנות שהיו חבויים תחת החביבות המאולצת הייתה כמו בעיטה כואבת באזור המפשעה, לכן היה עוזב אותן לנפשן אחרי כמה ניסיונות דלים בלבד.

אולי היה עליו להיזכר בעצות שסיריוס נתן לו פעם; הזיכרון שלו אף פעם לא היה חד במיוחד, אך לא תמיד הוא אכזב אותו ברגעים הקריטיים. הוא זכר שסיריוס אמר שקשה יותר למשוך את תשומת הלב של נערה כשהיא עם קבוצת החברות שלה. הנערות שמסתובבת לבד הן הטרף הקל, זה מה שהוא אמר.

הוא לא היה צריך לחפש הרבה. הייתה נערה אחת שעמדה לבד בפינה במשך כל הערב. פיטר שקל לפנות אליה מספר פעמים בעודו חולף על פניה, אך בכל פעם שהביט בה, היא הייתה משיבה לו מבט שהיה מבהיל אותו וגורם לו להסתלק משם.

השעה התקרבה לחצות. פיטר ידע שאם לא ייגש אליה עכשיו, בקרוב יפספס את ההזדמנות.

הוא סידר את שיערו הדליל בעודו צועד לכיוונה. היא אחזה בקבוק וויסקי אש בעצלתיים, צופה באנשים החוגגים החולפים על פניה. היא בעצמה נשענה על הקיר, רגליה מתוחות לפנים, באופן שהבהיר שהיא לא מתכוונת להתנתק ממנו בקרוב.

פיטר לא היה בטוח האם ראה אותה בבית הספר אי פעם – הוא ללא ספק לא ידע באיזה בית היא הייתה. היא הייתה מעט מלאה, עם שיער כהה מתולתל אסוף ומשקפיים שנחו על אף קטן במרכז פנייה העגולות. היא לא הייתה הנערה הכי יפה בחדר – היא הייתה מסוג הנערות שפיטר יכול היה לגשת אליהן מבלי לעשות צחוק מעצמו.

הוא נשען על הקיר במרחק מה ממנה, מעמיד פנים שהוא סתם נח מהמסיבה. הוא ניסה להגניב אליה מבטים, אך לא נראה שהיא מודעת לקיומו.

"אה, סליחה?" הוא פלט. היא לא הגיבה. הוא ניסה להגביר את קולו, "ס-סליחה?... סליחה!"

היא הסתכלה עליו.

"א-את... יודעת מה השעה, במקרה?"

"לא, אני לא," היא השיבה. ענייה היו כהות, עומקיהן לא ברורים באפלה. היא שבה להביט קדימה.

"אה... מאיזה בית את?"

"הייתי ברייבנקלו."

"אף פעם לא ראיתי אותך פה. כלומר, בבית הספר - "

היא לא הגיבה.

"אני פיטר," הוא ניסה.

היא אמרה שם שהוא לא קלט.

"אה... תחזרי שנית?"

"אמרתי שקוראים לי מוניקה."

"נעים להכיר אותך," הוא אמר, מנסה לחייך. היא עשתה תנועה עם הראש שאולי יכולה הייתה להתפרש כמחוות 'גם אותך'.

השתיקה ביניהם התמתחה. הוא ידע שעליו לנסות לפתח שיחה, אבל המוזיקה הייתה חזקה כל כך, והוא לא הצליח לחשוב על נושאים לדבר עליהם...

השתיקה התמתחה עוד ועוד. פיטר הבחין ברמוס מנשק את החברה שלו מרייבנקלו במרחק מה ממנו. הוא ידע שג'יימס בוודאי בחוץ עכשיו, מציע נישואין ללילי.

הוא חש גוש של מרירות תקוע בגרונו. הוא אמר, "את רוצה לרקוד?"

"אמ, לא ממש."

"אה, בסדר..." הוא שקע אל תוך הקיר מאחוריו.

ואז היא הביטה בו. זה היה פתאומי, כאילו הוא נוצר מהאוויר הדק לידה באותו הרגע ממש. "אז יש לך תוכניות לעתיד הקרוב?"

"חשבתי על משרד הקסמים." זה היה השקר הקבוע שלו, שהוכן ותורגל למקרים כאלה, היות ולא היה לו התחלה של רעיון מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו.

"מה במשרד הקסמים?"

"אה, אני עדיין לא יודע... מה- מה איתך?"

"אני הולכת ללמוד את היסטוריית עולם הקוסמים בנורווגיה."

"זה... רחוק." פיטר ניסה להישמע אינטלקטואלי. "אבל אם זה מעניין אותך..."

"זה מאד מעניין אותי." היא התנתקה מהקיר. "אני עולה למעלה עכשיו, לישון. נתראה."

היא נעלמה בקהל.

פיטר גולל את השיחה שהתקיימה במוחו. האם הפרידה החפוזה הזו הייתה איזו מן רמיזה? הוא שמע מחבריו שלפעמים בנות זורקות רמזים מסתוריים שכאלה, אשר גברים קולטים ואמורים לפרש כמשיכה מצידן. אך הוא אף פעם לא היה במצב כזה, והוא עוד לא הגיע לשיעורים מתקדמים כל כך בבית הספר לחיזור של סיריוס...

מה עליו לעשות? אם לא ילך אחריה יפספס הזדמנות שאולי לא תחזור על עצמה. אבל אם הוא מפרש את התנהגותה לא נכון והיא בסך הכל רוצה ללכת לישון הוא יהרוס את ההתקדמות המעטה אך המשמעותית שעשה איתה.

הוא הלך אל גרם המדרגות והביט מעלה, אל המעבר הצר והאפלולי. הוא החל לטפס. עד שעבר את העיקול נעצר. מה אם היא תראה אותו? היא תחשוב שהוא איזה מן סוג של סוטה שעוקב אחריה...

הוא ווידא שהוא לבדו לפני ששינה צורה לעכבר, יצור קטן ושמנמן בעל פרווה חומה – אפרפרה וחוטם כהה.

המשך הטיפוס היה מפרך; המדרגות, שנראו כה נמוכות ופשוטות כשהיה אנושי, היו עצומות בגודלן ביחס לעכבר. פעם אחת כמעט נמעך על ידי זוג פרוע שירד במדרגות, ופעם נוספת נאלץ להתחבא בחור בקיר על מנת לחמוק מסיריוס, שטיפס במדרגות כשהוא מחובק עם אחת מחברותיה המצחקקות של לילי. הוא התמלא פחד לנוכח המחשבה שסיריוס ימצא אותו ככה, אך חברו לא הבחין בו כלל, שקוע לחלוטין בצווארה של הנערה, ואחרי רגע נעלם איתה בתוך אחד החדרים.

פיטר המשיך בטיפוסו המפרך. לא הייתה לו דרך לדעת באיזה חדר מוניקה נמצאת. רוב החדרים היו חשוכים, והוא הקשיב לכל אחד ואחד מהם על מנת לבדוק האם יש שם מישהו. רובם היו ריקים, או שהכילו שני אנשים (או יותר). הוא אמר לעצמו שהיא בוודאי תהיה לבד, וטיפס עד שהבחין בפס אור תחת אחת הדלתות.

חזהו העגול עולה ויורד ורגליו הקטנטנות רועדות ממאמץ, הוא הציץ באמצעות עין שחורה קטנה מתחת לדלת.

הוא ראה רגל של מיטה ושטיח שעיר. למראה עין לא היה שם איש, אך אוזנו החייתית של זנב - תולע הייתה מסוגלת לקלוט את נשימותיהם של הדיירים.

לפתע זוג רגליים גדולות הופיעו על השטיח. אחרי רגע הצטרפו אליהן עוד זוג, ואז עוד זוג. ייתכן שאחד מהם שייך למוניקה?...

"האות ניתן," אמר קול עמוק. ליבו העכברי של פיטר פרפר בבהלה. "קדימה."

הרגליים פנו אל הדלת. הוא ברח והסתתר באפלה.

צללים החליקו מתוך החדר ונעלמו במורד המדרגות. עניו הפעורות של זנב – תולע בהו לתוך האפלוליות. הד המוזיקה הרעיד את יסודות המבנה.

אור ירוק הבזיק במורד המדרגות.

זנב – תולע ניער את שמפו. ואז התחילו הצרחות.

הפרק הקודם		הפרק הבא