מהלכים באפלה

פרק 4: חולשות

"לא, מיס גריינג'ר," נהם סוורוס על הרמיוני. "אני לא צריך את עזרתך בניסויים האלה, לא עכשיו ולא בעתיד. חזרי אל הספרים ולמחקר שלך. מינרווה אולי ביקשה ממני לעבוד אתך, זה לא אומר שאני חייב לעבוד אתך."

הרמיוני פלטה אנחת תסכול וחזרה אל השולחן שעליו הונחה ערימה נוטה ליפול של ספרים. היא הסתירה את ראשה מאחורי אחד הספרים הקרובים אליה ונתנה מבט זועף בדפים המודפסים, כשלחייה מאדימות במבוכה כתגובה לנהמתו של סנייפ. כשמינרווה סיפרה לה שפרופסור סנייפ מוכן לעבוד אתה היא חשה התרוממות רוח. עכשיו תהיה לה הזדמנות לעשות מחקר עם שיקויים ניסיוניים, היא חשבה לעצמה.

הבעיה היא שעכשיו פרופסור סנייפ יותר מסוגר ומתחכם ממה שהוא היה אי פעם בתקופה שהיא הייתה תלמידה. הוא מסרב לתת לה להתערב בניסויים שלו ומתנהג אליה כמו אל תלמידת שנה ראשונה בורה כשהוא שולח אותה אל ספריה כל פעם שהיא ניגשת אליו.

היא הבינה שזה בטח לא פשוט בשבילו. יש לו את כל חובות הלימוד והפיקוח הרגילות שלו במשך היום ואז הוא צריך לעבוד במעבדת השיקויים הזמנית במגדל הצפוני לאחר השקיעה, הזמן היחיד שהיה בטוח בשביל הרמיוני, עם היודעת-כל שכל כך ברור שהוא מתעב.

כשהיא מורידה את הספר באיטיות, היא נעצה את מבטה בפרופסור-לשעבר שלה. היא לא יכלה להבין מדוע הוא מתעלם ממנה לחלוטין אם זו הבעיה שלה שהם מנסים לפתור. האם לא יהיה יעיל יותר אם הוא ישאל על התסמינים שלה, על התאוות שלה או על השפעות לוואי כל שהן? אבל לא, פרופסור סנייפ המהולל סומך אך ורק על עצמו, כרגיל.

באיטיות הניחה הרמיוני את ספרה על השולחן, נעמדה ועשתה בשקט את דרכה אל המקום בו הפרופסור רכן אל עבודתו. במשך דקות מעטות היא צפתה בו מעבר לכתפו כשהוא מכין את המרכיבים האחרונים שהוא מתכוון להכניס לשיקוי המבעבע. לא לקח לה הרבה זמן לזהות את השיקוי. זה היה כנראה שילוב של שיקוי לחידוש דם ותמיסת חיזוק. בקבוקון עם מעט נוזל צמיגי ואדום הונח על משטח העבודה של סנייפ.

"פרופסור, מה יש בבקבוקון?"

סנייפ שהיה עסוק בחיתוך שורשי מרגנית לחתיכות סימטריות לא הרגיש בהגעתה. הוא קפץ ברגע ששמע את קולה, גורם לסכין להחליק ולחתוך את אצבעו המורה במקום לחתוך את השורשים.

כשהוא מקלל בשקט לקח סוורוס חתיכה של בד שהייתה על השולחן שלו וליפף אותה סביב אצבעו. לאחר מכן הוא הפנה את מבטו אל האישה הצעירה והמסכנה שגרמה לחוסר מזלו.

"מיס גריינג'ר, האם את סוג של טיפשה, שאת מתגנבת מאחורי אדם שעלול להכין חומרים שיכולים להיות נדיפים? האם שש שנים של שיעורי שיקויים לא לימדו אותך שום דבר?" הוא נבח עליה.

הרמיוני זעפה על הרמיזה שלו לחוסר היכולת שלה. היא לקחה צעד אל האיש הכועס העומד מולה.

"לידיעתך פרופסור, אני לא הפרעתי לך ביצירה של שיקוי כלשהו. אני כבר זיהיתי את השיקוי שאתה מכין, כמו שכבר ווידאתי שאתה לא עובד עם חומר מסוכן." היא החוותה בידה על השורשים, שכעת היו מוכתמים בדמו ונעצה בו את מבטה.

"זה לא משנה את העובדה שזו אשמתך שהמרכיב האחרון של השיקוי הרוס."

"אם היית מועיל בטובך לספר לי חלק מהדברים שאתה עובד עליהם, יכול להיות שלא הייתי צריכה לשאול אותך שאלות כל הזמן. אני בטוחה שהבנת שאני כבר לא תלמידה שלך, ואולי שמת לב שהבעיה הזו מטרידה גם אותי קצת!"

סוורוס לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו בייאוש. הוא לא יצליח לסיים את השיקוי הזה אם הוא ימשיך אתה את הקרבות הילדותיים האלה.

"בסדר, מיס גריינג'ר. אני מנסה שילוב של שיקוי לחידוש דם ותמיסת חיזוק. המרכיבים של שניהם כשהם משולבים יוצרים השפעה של רוגע על תשוקות. התערובת הזו בדרך כלל משמשת כדי לעזור בשיקום של קוסמים שמכורים ל... חומרים מסוימים."

הרמיוני הנהנה בהבנה. "אז אתה מקווה שהתערובת הזו תרגיע את התשוקות שלי, וכך תהפוך אותי לפחות מסוכנת. מה בעניין הצורך בתזונה?"

סוורוס הביט בה. "נכון. עניין התזונה צריך להיפתר בעזרת זה." הוא הרים את הבקבוקון עם הנוזל האדום. "אני מניח שאת הסיבה להכחדת אוכלוסיית החולדות במדשאות הטירה?" כשהרמיוני הנהנה שוב, מסמיקה מעט, סוורוס המשיך. "זה בקבוקון דם מחולדות. אני מקווה שהוספה של זה אל השיקוי המשולב, ישאיר לך יותר זמן למחקר מאחר ולא תצטרכי לצאת לצוד."

סוורוס סידר את התחבושת הזמנית שלו על אצבעו תוך כדי שהוא מדבר. הדם שלו כבר עבר דרך זה.

"או, פרופסור, אני כל כך מצטערת! תן לי לרפא את זה בשבילך." הרמיוני מיהרה לקראתו, כששרביטה בידה האחת, בעוד ידה השנייה מושטת לפנים במטרה לאחוז בידו הפגועה.

"לא תודה, מיס גריינג'ר. אני מסוגל לטפל בפציעות שלי בעצמי. אם תועילי בטובך לחזור אל המחקר שלך, אני אוכל להמשיך בשלי."

סוורוס פנה הצידה מהאישה הצעירה, כשפיסת התחבושת המאולתרת והספוגה בדמו נופלת אל הקרקע תוך כדי שהוא עושה זאת.

פסיעותיה של הרמיוני נפסקו בבת אחת. שיטת הכתף הקרה, מעולם לא נכשלה כנגד המכשפה הצעירה והנלהבת. סוורוס גיחך לעצמו.

הרמיוני צפתה בפיסת הבד נופלת אל הרצפה. היא נעצרה, עיניה נעולות על הנוזל האדום שנספג בפיסת הבד. נחיריה התרחבו ברגע שהריח המתכתי והמפתה הגיע אליה. היא ליקקה את שפתיה ועצמה את עיניה. ריח הדם האנושי הטרי עטף אותה, מקהה את מוחה אל כל השאר, חוץ מהעובדה שבקרוב היא תשתה ממקור חדש של אושר.

סוורוס לא הסתובב כששמע את התחדשות הצעדים. הוא הניח שהיא כמו תמיד, פשוט חזרה אל שולחנה. רק כשחש בנוכחות מאחוריו הוא הבין שמשהו לא בסדר.

הרמיוני דחקה את הטרף שלה אל הקיר עוד לפני שהוא הספיק להסתובב לגמרי. בעזרת ידה בלבד שאותה הניחה על צווארו היא הרימה אותו כשאצבעות רגליו רק מברישות את הרצפה. באחורי מוחה, הרמיוני הייתה מופתעת מהכוח שיש לה.

בידה הפנויה היא לקחה את האצבע הפצועה של קורבנה, מרימה אותה אל מול פניה. שוב היא שאפה את ריח הדם, כשהיא חשה את הדופק שלו מתפרע במפרק ידו.  היא יכלה לחוש את התארכות שיניה החותכות בציפייה למה שעתיד לקרות. באיטיות היא משכה את האצבע אל פיה ומצצה את הפצע.

כשהיא משחררת את אצבעו, היא שינתה את אחיזתה בטרף שלה,  תוך כדי שהיא מורידה את תנוחתו לגובה יותר נוח. כמעט באהבה, היא הסיטה את קווצות השיער השחורות שהסתירו את מה שהיא באמת חשקה בו. כשצווארו חשוף למבטה, היא חדרה אל העור הרך. רק נשיכה אחת וזה יהיה הסוף בשבילו.

היא הביטה בפניו בפעם האחרונה לפני שפעלה. אש שחורה פגשה במבטה. תערובת של אימה, כניעה, והבנה (האם זה ייתכן?) הבליחו בעיניו. זו הייתה ההבנה ששברה את מצב הטרנס שלה.

"לא!" היא בכתה, ונסוגה ממנו כשרגשות סלידה ואימה עברו בה. "מה עשיתי? מה חשבתי לעצמי?" היא ייבבה.

הרמיוני הסתובבה וברחה אל חלונה הפתוח, בורחת אל הלילה.

                                                                                                                                    ***

סוורוס ישב שרוע על הרצפה בצמוד לקיר. הוא השתמש בכוח שנותר בגפיו כדי לעמוד על רגליו ומעד חזרה אל הספסל שליד שולחן עבודתו.

שם הוא התיישב עם ראשו בידיו, קורא לעצמו בכל שם שהוא הצליח לחשוב עליו.

הוא התרכך, נהיה יותר מדי שאנן. הוא נתן לעצמו לחוש בנוח בסביבתה. הוא ידע מה היא, אבל הוא הניח לעצמו לשכוח. הוא נהיה מעורב מדי, נהנה מחברתה של אישה צעירה שלא פחדה ממנו, שלא פחדה להגיד לו מתי להפסיק אם היא חשבה שהוא טועה.

כמה שהוא ניסה להאשים אותה, הוא ידע שהאשמה היא על כתפיו שלו. ברגע שהיא הרימה את אצבעו אל פיה הוא ידע. זו הייתה אשמתו. הוא לא היה צריך להשאיר פצע פתוח ומדמם אל מול ערפד. הוא ציפה לכאב החד בצווארו ולסופו לבוא במהירות. הוא לא ציפה למבט ההבנה בעיניה, שניות ספורות לפני האימה והסלידה שבמעשיה.

נראה היה שמראה הדם וריחו היו יותר מדי בשבילה, בשביל שתוכל לעמוד בפניהם. אבל מדוע היא לא הגיבה באותו האופן למראה הדם של החולדה? אולי מראה הדם הטרי הוא שהיה כל כך מעבר לכוחה.

סוורוס הוריד את ידיו מראשו והביט באצבעו הפצועה, היכן שהדם החל לטפטף שוב. הוא הביט בזה בריכוז במשך זמן ארוך, כאילו כל התשובות חבויות מתחת לעור.

סוורוס זינק והזדקף כאילו משהו פגע באחורי ראשו. באצבעו באמת חבויות כל התשובות! טוב, לפחות בדם שלו.

במהלך מספר השבועות שעבד לצד הנערה (לא, האישה הצעירה) הוא שם לב שהיא נעשית שברירית יותר, חולה יותר. היא נהייתה חיוורת יותר מאשר הפעם הראשונה בה נתקל בה, העיגולים הכהים תחת עיניה נראו כמו חבלות קשות, והיא בהחלט נהייתה רזה יותר מיום ליום. הוא ידע שהיא צדה חולדות ויצורים קטנים ביער אך לא נראה היה שזה משנה כל כך.

היא צריכה דם אמיתי כדי לשרוד.

למזלה הרע, היא סירבה לתת לדם אנושי לעבור את שפתיה. זו הייתה הבטחה ראויה להערצה, אך אי אפשר לתת לטיפשה להתבזבז בגלל עקשנותה.

הפתרון היחיד הוא שהיא לעולם לא תדע על כך. היא תוכל להמשיך לחשוב שהיא בולעת דם של חולדות.

סוורוס לקח את פגיון הכסף שלו ובמהירות משך אותו על הבשר העדין שבתוך מרפקו. כשהוא מצמיד בקבוקון נקי אל הפצע, תוך זמן קצר היה לו מספיק דם בשביל לסיים את השיקוי שלו.

מבלי משים, סוורוס הפעיל לחש ריפוי על זרועו ואצבעו ובדק את שורשי המרגנית המלוכלכים בדמו. אם הוא מתכוון להשתמש בדמו שלו בשביל השיקוי הזה, אז הם לא יהיו מבוזבזים בסופו של דבר.

הוא רק קיווה שתוכניתו תצליח.

 היי,

לקח הרבה זמן...

הייתי עסוקה ולא מצאתי זמן לתרגם...

אז הנה דם חדש וטרי... (דם? התכוונתי פרק)

מקווה שתהנו...

הפרק הקודם		הפרק הבא