All We Are

פרק 2:

יומיים לאחר מכן, התעוררתי בבוקר במיטתי, שפשפתי את עיניי וחזרתי על רוטינת הבוקר. כל בוקר לפני העבודה לקחתי את דלאניי בעודה ישנה לג'יני. בדרך כלל ג'יני הייתה מטפלת בה ובמקרים הנדירים שלא יכלה דלאניי הצטרפה אלי לעבודה ונצמדה לאחת המזכירות או רון- תלוי מה התאים לה באותו רגע, מישהו ילדותי להציק לו? או תעסוקה מעניינת?.

הבוקר הנחתי אותה אצל ג'יני. בעוד היא ישנה בחכי. פניה הקטנטנות והניחוחות ששבו אותי כל פעם מחדש, וכל בוקר גרמו לי להודות שהיא שלי. עם כמה שלהיות הורה ומפרנס בו זמנית זה קשה עברתי עם הקטנטנה דרך ארוכה והיא מבלי לדעת נהייתה התמיכה היחידה שלי. הרגעים האלו שנאלצתי לעזוב אותה בבוקר היו הקשים בשבילי, אבל היו הכרחיים לקיומה.

כמו בכל בוקר לקחתי את דלאניי בזרועותיי ועברתי איתה ברשת הפלו, נופל ישירות ברשת ביתם של ג'יני ודניאל. כאשר יצאתי מאח פניתי לחדר האורחים והנחתי את דלאניי על המיטה. כיסיתי אותה היטב ונישקתי את מצחה. בשקט פניתי מחוץ לחדר וסגרתי את הדלת. לאחר מכן פניתי לעבר המטבח במקום שבדרך כלל שהו ג'יני ודניאל בבוקר.

ג'יני אכלה את ארוחת הבוקר שלה ודניאל ישב עימה בשולחן מדבר איתה על ענייני הא ודא.

ג'יני שלא ממש האזינה לו אלא יותר התעסקה בלאכול (נשים בהריון זה משהו מפחיד כשזה נוגע לאוכל!) הביטה בי לרגע ואמרה "או הארי באת, ממש לא שמעתי אותך".

"השתדלתי להיות בשקט, פשוט דל ישנה" עניתי.

"יופי, אז כשתתעורר אכין לה משהו לאכול" ג'יני אמרה בחיוך ושאלה "תצטרף אלינו לארוחת בוקר?".

"אני אשמח, אך עקב אילוצים מהעבודה אני נאלץ לסרב. אני אחזור בערב ואקח אותה איתי. דרך אגב תודה ג'ן".

"מתי שתרצה הארי" ג'יני חייכה לעברי ואמרה לדניאל "רצוי שתלך גם אתה דני" ג'יני אמרה בזמן שאחזה את ידו של דניאל.

"אוקי" דניאל אמר ונישק את ג'יני, כל שיכולתי היה לבהות בקנאה. הרגעים האלה של אהבה כנה לא חשתי הרבה זמן, את האמת לא חשתי אותה במשך 8 שנים. מאז הפעם האחרונה שנפגשתי עם איגל...

דניאל התרחק מפניה של ג'יני ואמר "אני אחזור בערב ג'ן, אני יכול להיות גם אבוא לצהרים".

"תבוא, אני אכין פסטה" ג'יני אמרה בחיוך.

"קשה לסרב" הוא אמר לה ונישק את שפתיה במהירות ופנה לעבר האח. הוא לקח באגרופו חופן מכובד של אבקת פלו ונכנס לאח קורא בכתובתו ונעלם בלהבות הירוקות.

לקחתי חופן גם כן ופניתי לאח ואמרתי "משרד הקסמים, מחלקת המסתורין!" ונעלמתי גם כן בין הלהבות.

נכנסתי למחלקת המסתורין ויצאתי מהאח. במהירות ניווטתי את עצמי בין המסדרונות עד אשר הגעתי למשרד שאני חלקתי עם רון והרמיוני, משרד שמשך החודשים האחרונים היה ריק עקב משימה שקיבלו לבצע בצרפת.

נכנסתי למשרד ופניתי לשולחני המבולגן. המשרד היה יחסית גדול, על קיר אחד התפרשו מדפים ובתוכם הונחו תיקים שנאלצנו לפתור או לחקור. רובם היינו פותרים כבר ביום הראשון שהרי הדרך הייתה ברורה, האחרים דרשו מחשבה, לרוב לאחר חצי שעה הייתי פותר אותם שהדרכים הרי לא היו המסובכות ביותר, אבל תמיד בסוף החודש הייתי נשאר עם 5 תיקים שהיו קשים ומתוחכמים מאוד לרוב בידי אותם אנשים מיומנים שאט-אט הצלחתי להבין את דרכם.

פניתי לכיסאי והתיישבתי בכדי לבהות שוב באותם תיקים לא פתורים. הזדקפתי בכיסאי ופניתי לפתוח את התיק הראשון מתוך רבים, רק באותו רגע הבחנתי במעטפה סגורה ושחורה ועליה נכתב בדיו כסוף:

למר. פוטר- סודי ביותר

הבטתי במעטפה מחפש אחר השולח , אך כלום... מה שהיה ניתן להבין הוא שמישהו נכנס למשרד ופשוט הניח אותה ולא הסתכן לשלוח אותה בינשוף או מזכירה.

פתחתי בזהירות את המעטפה חושש מן הנמצא ובו זמנית סקרני מדי.שלפתי בזהירות את תוכנה כדי לראות תמונות- תמונות של בית חולים. הבטתי בתמונה כדי לגלות בחורה שחומת שיער ותלתלים נשענת על דלפק אוחזת בראשה בתסכול, היא הייתה לבושה חלוק רופאים. העפתי את מבטי לעבר החלוק מנסה לחפש אחר שמה ,אך האותיות היו מטושטשות עקב המרחק.

בתמונה אחרת ניתן היה לראות את אותה בחורה מחייכת למצלמה, רק אז נגלו עיניה. היא חייכה חיוך כובש ועיניה הכחולות והחדות היו שייכות לאישה אחת ביקום הזה. על צווארה הייתה שרשרת שבתוכה טבעת משובצת יהלומים. אבל בצווארה ניתן היה לראות צלקת...

בתמונה השלישית היה צילום של ידה ובצילום ניתן היה לראות את צמידה משובץ במדליונים רבים וצלקת מכוערת על ורידיה.

בתמונה הרביעית היה צילום של חלוק רופא המונח על שולחן וזום מיוחד על הכתוביות שבצידו השמאלי.

                Dr. Katherine Smith

Trauma Profession

 הבטתי בתמונות היטב ממשיך לדפדף ביניהן לגלות את השרשרת שהיא ענדה מקרוב, שרשרת שזיהיתי. ואז תמונה המתמקדת בה אוחזת בטלפון מוגלגי ובוהה בנקודה מסוימת באימה, ניתן היה לראות אותה גם מהנהנת בחופזה.

הבטתי בתמונות עד שהגעתי לסופן,באחרונה נראה פתק בכתב מסולסל ויפה על פתק שחור וכתב כסוף:

שנים רבות חלפו ודברים רבים השתנו.

 מר. פוטר אני מאמין שאתה יודע במי מדובר, שאת הפנים היפות הללו הכרת מקרוב. מספיק קרוב בשביל לזהות כמה דברים חדשים.

קבע את החלטותייך, נתתי לך קצה חוט.

 "בשם מרלין" מלמלתי. את הפנים זיהיתי, הן לא השתנו במעט מאיך שזכרתי אותן. מלבד הצלקת ומבטי האימה שלראשונה היו גלויים... זאת הייתה ללא כל ספק- איגל.

החזרתי את התמונות במהרה למעטפה לפני שמישהו יגלה את תוכנה. לקחתי את המעטפה ודחפתי אותה לתיק שנשאתי איתי.

לקחתי דף ונוצה טבולה בדיו וכתבתי על הדף:

דניאל, אני צריך לדבר איתך, זה נוגע למכתב שלך.

קיפלתי אותו לצורת טיסן ובעזרת מעט קסם הטסתי אותו במסדרונות עד שהגיע ליעדו- דניאל.

כמובן שכפי שדניאל תמיד הגיב לכל דבר שנגע לאיגל הוא בא במהירות, כמעט רץ לעבר המשרד שלי אוחז בטיסן ומבטו מבט תוהה.

"מה זה?" הוא שאל אוחז בטיסן שאיבד את צורתו.

"מתי אתה  הולך לאכול בבית?" שאלתי את דניאל והוא נתן לי מבט מבולבול.

"למה?" הוא שאל. קמתי לעברו ובזהירות הושטתי את המעטפה לידו.

"תציץ במעטפה" אמרתי ובהיתי בו פותח אותה בזהירות ומציץ בתמונה של פניה.

הוא הביט בה ואמר במין חיוך מעורר זיכרונות "היא נשארה אותו הדבר..." הוא מלמל.

"דניאל, אנחנו צריכים לדבר על זה ומישהו הביא את המעטפה הזו לכאן, הוא נכנס למשרד הקסמים, הוא נכנס לחדר הזה. מישהו מאוד רצה שאני אראה את זה והעביר זאת לכאן בעצמו, הוא לא טרח להקל על עצמו  ולהעביר את המעטפה בינשוף או להשאירה אצל המזכירה... משהו מתחולל כאן".

"אוקי תהיה מוכן ב-13:00" דניאל ענה והביט בתמונה מבט אחרון ואז בי, אינו אף טורח לדבר בריבוי מילים, אולי מניסיונו מבין שאף אמרה לא צריכה להיאמר בין הקירות הללו, אך כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל והוא אמר בלחש "אני מניח שלא הבחנת שיש לה צלקת בצוואר".

"הבחנתי" עניתי "ויש לי כבר מספר תיאוריות למה".

"אוקי, תבוא אלי ב- 1" הוא אמר, והביא לי את המעטפה, בכך סוגר את העניין לזמן הקרוב... אך עדיין הוא לא חדל במבטו החושב כשפנה לדרכו.

לקחתי את המעטפה והחזרתי אותה עמוק לתיקי. קמתי עלי רגליי ופניתי מחוץ למשרד במהירות פונה לעבר חדר התיקים, זה בעיקרון חדר שהכיל את כל התיקים של האנשים שמוגדרים כחשודים, באזקאבן או שצריך להיזהר מהם. אין לי ולו רגע של ספק שאיגל הופיעה שם.

פניתי לחדר בשביל לראות עוד כמה מחבריי לעבודה משוטטים שם מנסים לפענח תיקים נוספים.

פניתי בחיפוש אחר האות R, משוטט בין הספריות עד שמגיע למעוז חפצי ומחפש אות אחר אות בשם משפחתה. ואז פוגע בשני תיקים:

Tom Marvolo Riddle

Eagle Abigail Riddle

שלפתי את תיקה של איגל ומבלי לפתוח אותו הכנסתי אותו תחת גלימתי. ידעתי שאם ידעו שהוצאתי את תיקה מהמקום אני צפוי לאבד את עבודתי, אבל הייתי חייב אותו. הייתי חייב לרענן את זכרוני לגבי העבר, לגבי מי שהיא.

פניתי במהירות וחזרתי למשרדי, בזריזות החבאתי את תיקה של איגל גם כן, במקום מבטחים- בתיקי. בהיתי בשעון כדי לראות שהשעה הינה רק 10 ושזמן רב ייקח לי עד אשר יגיע זמן ההפסקה. במחשבה נוספת פניתי לעבר המזכירה הראשית במחלקת המסתורין, אותה בחורה שצריכה להביא לי אישור לקבלת התיק של דוקטור קת'רין סמית'.

במקום להתמהמה במקומי יצאתי מחוץ למסדרון ונכנסתי לחדר המרכזי בקומה, פונה למזכירה הבלונדינית שלא חדלה להזיז את עפעפיה במהירות- כביכול עושה עיניים... אני עדיין לא מבין מה נשים הצליחו למצוא בי מלבד צרה עם ילדה בת 4, רוב הבחורות המעטות שבאתי במגע איתן תוך שבוע ויתרו כאשר גילו שהפרטנר שלהן הינו אדם עסוק שיש לו ילדה קטנה והיא יותר חשובה מהן.

"היי, ג'קלין רציתי לשאול אותך לגבי רשות לקבלת תיק של דוקטור קת'רין סמית'" אמרתי.

"דוקטור קת'רין סמית'? מי זו?" היא שאלה, עיניה החלו לתהות במחשבות.

"מישהי שאני חושב מעורבת באיזה משהו, חשבתי שאולי אבעט אותה לאזקאבן ושם תלמד לטפל בסוהרסנים" אמרתי במעט רוע, רוע שהעביר בי צמרמורת בשל המחשבה שדיברתי על איגל.

"היא אישה פרטית?" היא שאלה.

"כן, ואני כמעט בטוח שהסיכויים שאמצא אותה בחדר התיקים שואף לאפס" אמרתי.

"אממ... בעיקרון זה סרט ארוך להוציא ולשלוף את תיקה" ג'קלין ענתה.

"מה אני יכול לעשות כדי לשכנע אותך לתת לי אותו להיום ומחר אחזיר לך אותו?" שאלתי.

ג'קלין הביטה בי בעוד נתתי לה חיוך ממזרי, חיוך שגרם לה לחייך עוד יותר "אתה מוזמן לבוא אלי בעוד שבוע בדיוק לארוחה. מה אתה אומר?" היא שאלה.

הבטתי בה ואמרתי לה "שבוע... אהבתי את התראה מראש... אני האמת אשמח" עניתי לה והיא חייכה לעברי וקמה על עקביה הגבוהים פונה לרגע הרחק וחוזרת תוך מספר דקות אוחזת בתיקיית קרטון שעליה מדבקה ובה רשום - Katherine Smith.

"ואו, תודה ג'ק, זה בסדר שאני אקרא לך ג'ק נכון?" שאלתי .

"אתה יכול לקרוא לי איך שתרצה" היא ענתה ונתנה לי חיוך קטנטן.

חייכתי לעברה ופניתי חזרה למשרד שלי, מזדעזע ממה שהרגע ביצעתי!- לפני רגע לא עשיתי דבר יותר טוב מלגרום לבחורה לחיות באשליות! האומנם היא הייתה זולה, אבל עדיין...

הלכתי למשרד והתיישבתי על הכיסא דוחף את התיק הנוסף לתיק שנשאתי עימי.

הבטתי לרגע בשולחן ובהיתי בו, נתתי למחשבות על איגל לסחוף אותי. לרגעים שלנו, להיעלמות שלה, להתנהגות שלי, למחשבה עליה, על המבט המפוחד שהיא הראתה בטלפון, על הנהון הנחפז, על הצלקת שבצווארה. המחשבה הראשונה שעלתה לי מהצלקת שהיא עוללה לעצמה משהו, המחשבה הנוספת לאחר החשיבה על העיניים והנהון הייתה שהיא מעורבת במשהו.

בחיוכה הישן והבלתי נשכח, בעיניה הכחולות והסוחפות- עיניים שדלאניי קיבלה גם כן. את ראשה החריף, את הדרך חשיבה הייחודית שלה ואת קולה העדין, ושפתיה- אבל זאת לא צריך לתאר יותר מדי.

אני ידעתי בין אם ארצה ובין אם לאו אני חייב אהיה להחזיר אותה אלי.. אהיה חייב לפחות לנסות- ולנסות הרבה, עד אשר תגיד לי שהיא באמת ובתמים לא רוצה.

אבל כפי שאני מכיר את עצמי וכפי שהיא טענה בעבר הרגשות עדיין יהיו קיימים, אני מאמין שהיא כמוני לא יכלה לעמוד באותה אהבה ישנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא