היורש - שנה א'

תןדה לרותי (לאבגוד) על החלק של ה_____ 

פרק ג'
יום ראשון, יום שבת, למי אכפת?

באמצע לונדון, שתיים עשרה שעות לאחר המיון.

ג'יימס פוטר התהלך בכבדות באמצע לונדון.
משום מה ג'יימס גרר את רגלו הימנית, כך שזה נראה שמשהו תקוע שם.
תיקון טעות: משהו באמת היה תקוע שם.
המשהו הזה הזכיר בצורתו ניב, ניב גדול מאוד.
ול"ניב" הזה היה רעל.
ה"ניב" הזה היה שן בסיליסק.
ג'יימס לא הלך להתייאש מהרעל, אבל בכל זאת הוא התייאש, הוא נשכב על הרצפה הקרה.
"הכול תלוי באלבוס... הוא חייב לעשות את זה!" הרעל כבר הגיע לדמו, וג'יימס ממש שמע קול סופר את השניות האחרונות שנותרו לו לחיות.
"60!" קרא הקול.
"אני לא אוותר!" אמר לעצמו ג'יימס וניסה לקום.
"59! 58! 57! 56! 55! 54! 53! 52! 51!" ג'יימס נפל.
"50!" הוא התנשם בכבדות, עברו כבר 10 שניות! איך זה יכול להיות?
"49! 48! 47! 46! 45!" ג'יימס לא זע. הוא השלים עם מותו.
"44! 43! 42! 41! 40!" ג'יימס עצם את עיניו.
"39! 38! 37! 36!""הכול תלוי באלבוס..." אמר שוב.
"35! 34! 33! 32! 31! 30!" הוא פתח את עיניו וניסה לקום שוב.
"29! 28! 27! 26! 25!" הקול בדמיונו של ג'יימס נשמע מאיים, וג'יימס נפל.
"24!" ג'יימס התחיל לנסות להוציא את שן הבסיליסק.
"23! 22! 21! 20! 19! 18!" כל הזמן הזה ג'יימס ניסה להוציא את השן מגופו.
"17! 16! 15!" השן כמעט יוצאת, היא נתקעה חזק.
"14! 13! 12!" ג'יימס ניסה להוציא את השן בכל הכוח שנשאר לו.
"11! 10! 9! 8!" ג'יימס לא דמיין את הקול, מישהו באמת ספר את השניות האחרונות בחייו. "תראה את
עצמך!" ג'יימס קרא והמשיך לנסות להוציא את השן.
 7! 6! 5! 4! 3! 2!" פלוק! השן יצאה בקול פקיקה.
"1!"  מאוחר מדי, ג'יימס נדם.
קול שירת ציפור כלשהי נשמע בשמיי לונדון.

הוגוורטס, מגורי הבנות גריפינדור, יום שבת, יום רביעי ללימודים.

"ליילה?" רוז וויזלי קמה וקראה בשמה של חברתה הטובה, ליילה, שעדיין ישנה.
"ליילה! השעה כבר תשע בבוקר!" אמרה רוז, ובמקרה השעה באמת הייתה תשע בבוקר, שעה לאחר תחילת השיעור הראשון של אותו יום, התגוננות מפני כוחות האופל.
"מה?" שאלה ליילה, והפכה את ראשה לצד השני של הכרית.
"תקומי! אנחנו מאחרות!"
"אבל היום יום שבת!"
"אבל החופשה בימי ראשון!"
"אני יהודייה, גאונה!"
"ופה זה מקום נוצרי, גאונה!"
"אז...?"
"אז ביום שבת יש לימודים וביום שישי אין..." אמרה רוז בחוסר סבלנות.
"יום ראשון, יום שבת, למי אכפת?" אמרה ליילה.
"לי! קומי! יש היום לימודים ובראשון אין!" אמרה רוז.
"אז יש התגוננות!" ליילה קמה לפתע מהמיטה והתחילה להתארגן.
"נכון!" ענתה רוז ברוגז.
"שיט!" אמרה ליילה.
"לא לקלל!"
"טוב!"
ליילה התארגנה במהירות, אבל בכל זאת הן איחרו לשיעור. הן הגיעו בדיוק כשטדי שיחרר את כולם מהשיעור.
"טדי?!" רוז רצה לחבק את טדי לופין, המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל.
"היי, רוז."
"איך אתה המורה?"
"סתם ככה, כי מקגונגל אישרה לי."
"מה זה אומר 'אישרה לך'?" שאלה לפתע ליילה בהתלהבות, כנראה מתלהבת מהשער האדמוני שלו, האף הישר שלו, העור הלבן שלו והעיניים החומות שלו. היא לא ידעה שהוא יכול לשנות את כל זה כך שהוא יראה כמו החלומות הגרועים ביותר שלה.
"סתם, מאוד רציתי להיות המורה, ובדיוק המורה השני פרש..."
רוז ציחקקה.
"רוז שונאת אותו." הסבירה ליילה
רוז התפקעה מצחוק.
"...אז מקגונגל אישרה לי." המשיך טדי.
"אבל רק לפני שנתיים סיימת בית ספר!" אמרה רוז, שכבר נרגעה.
"כנראה שאני ממש גאון."
"אתה גם צנוע."
שלושתם צחקו.
"אתן לא צריכות למהר לשיעור סטירת הצמחים?" ככה כל משפחת פוטר וכל משפחת וויזלי קראו לשיעור תורת הצמחים.
"כן." אמרה ליילה במהירות. "אנחנו צריכות לזוז ביי!"
כמובן שבשיעור "סטירת הצמחים" רוז לא מסרה לנוויל אהבה כמו שאימא של אלבוס ואימא שלה אמרו להם לעשות.
אלבוס.
"ליילה, תקשיבי, אחרי שאנחנו עושות שיעורי בית בערב אני הולכת לבקר את אלבוס, טוב?"
"כן," אמרה ליילה באי-סבלנות. "אבל אני לא באה איתך."
"למה?"
"כי אני בטוח לא אספיק לגמור עד אז שיעורי-בית. בואי, יש לנו עכשיו תולדות הקסם עם ההפלפאפים."
אחרי תולדות הקסם היה להן שינוי צורה. אחרי שינוי צורה היה להן שעתיים שיקויים. ואז, סוף סוף, ארוחת צהריים.
"מעניין מה קרה עם זאתי שלא הספיקה להתמיין." אמרה רוז, וליילה עשתה פרצוף מבולבל. "שבאה מישראל, כמוך." אמרה רוז.
"אה... לייזי..." אמרה ליילה.
"את מכירה אותה?"
"כן, היינו יומיים ביחד בבית יתומים בבאר-שבע."
"איפה זה בור-שיבע?"
ליילה צחקה. "באר-שבע. לא בור-שיבע. זה בישראל. והיא נמצאת שם," ליילה הצביעה לשולחן המורים. "יושבת ליד מקגונגל."
"וואלה." אמרה רוז, והמשיכה לאכול כמו חזירה קטנה.
"את רואה את הזאת בשולחן של סלית'רין?" שאלה רוז את ליילה.
"עם השער החום?"
"כן."
"מה איתה?"
"היא מזכירה לי מישהי."
"קוראים לה מלווינה." ליילה אמרה.
"מה השם משפחה?" שאלה רוז.
"אין לה שם משפחה." ענתה ליילה.
ליילה ורוז הביטו אחת בשנייה.
"אני הולכת לחדר המועדון." אמרה רוז.
"אין לנו עוד שעה שיקויים ואז שוב שינוי צורה?"
"לא, ביטלו את זה בגללך ובגלל לייזי."
"ומלווינה."
"כן, מלווינה, אחותה של לייזי."
בדיוק כשליילה ורוז פנו ללכת בחזרה לחדר המועדון, רוז נזכרה במשהו.
"ליילה, אני הולכת רגע אל לייזי, יש לי כמה דברים לשאול אותה." אמרה רוז ורצה אל שולחן המורים, מה שנחשב לחוצפה מוחלטת.

אותו מקום, אותו זמן, רק מנקודת המבט של לייזי.

הילדה המוזרה הזאת, הג'ינג'ית, התקרבה אל לייזי.
"אוי נו..." אמרה לעצמה לייזי, ועשתה את עצמה כאילו לא שמה לב לילדה המתקרבת.
"שלום," נשמע קול. " "I'm Rose, and you?
שוב ילדים חטטנים שלא אכפת להם מכלום חוץ מאיך שיחשבו שהם טובי לב. חשבה לעצמה לייזי.
"קוראים לי לייזי." אמרה לייזי בעברית.
לפתע ינשוף התיישב ליד ידה הימנית של לייזי.
"  "Her name is Lazy. אמר הינשוף.
"  "Do you know someone named Leila?שאלה רוז.
לייזי הנהנה בראשה, שפה בין-לאומית.
" Good! We will be good friends!" אמרה רוז.
הינשוף מלמל כמה מילים בעברית.
"אני אולי אחשוב על זה" אמרה לייזי.
" She might think about it ..." אמר הינשוף.
רוז התעלמה ממנו. " You see that girl there?" שאלה רוז את לייזי.
"היא שואלת עם את רואה את הנערה הזאת שם." אמר ללייזי הינשוף.
"מי?" שאלה רוז.
" Who?" תירגם הינשוף.
" This brown-haired" אמרה רוז.
"הזאת עם השער החום." תירגם שוב הינשוף.
"כן...?" שאלה לייזי.
" Yes ...?" תירגם הינשוף שכבר ראו כמה שהוא עייף.
" Her name is Malvina"
"קוראים לה מלווינה."
ללייזי היה לפתע מבט של הלם. ואז המבט הזה ירד.
"ועוד משהו?" שאלה לייזי.
" And something else?"
" No." אמרה רוז, והלכה.

אחרי מה שקרה הרגע, נקודת מבט של רוז.

רוז הלכה לכיוון החדר מועדון. היא עשתה מה שצריך.
"שולחן מתקפל." אמרה רוז לאישה השמנה את הסיסמא.
חדר המועדון נגלה לפניה.
לא היה שם איש, כולם עלו לחדרי שינה להכין שיעורי-בית, חוץ מאחד.
האחד הזה עמד משום מה בכניסה למגורי הבנות, כאילו זה נורמלי לגמרי.
"שלום לך." אמר הילד. "קוראים לי ברוס." אמר.
את האמת, רוז התפלאה שהילד הזה לא דוגמן ילדים, הוא היה ממש יפה.
מה שרוז עשתה עכשיו הפליא את ברוס ברמות גדולות. רוז נתנה לו סטירה.
"היי!" קרא ברוס, ורפלקסית נתן לרוז סטירה.
רוז נתנה לו שוב סטירה, והוא נתן לה שוב סטירה, ועוד אחת, ועוד אחת. זה פשוט לא נגמר.
בשלב הזה כמה ילדים ירדו מהמגורים, וצעקו: "מכות! מכות!".
מתישהו באזור הסטירה ה357 מישהו זרק אבן על רוז.
האבן לא פגעה בא, היא נחתה בדיוק בין רוז לברוס.
מפה הכול קרה מהר מדי. רוז צעדה קדימה והיא נפלה, הישר בזווית לפה של ברוס.
הנשיקה הייתה מאוד יפה, אבל את הילדים שרצו דם זה לא עניין, אז הם חזרו למגורים בדיבורים כמו: "איזה מעצבנים!" או "מה כבר רצינו?! מכות מחורבנות?!".
רוז וברוס הביטו זה בזו, והתנשקו שוב, הפעם בכוונה.

האולם הגדול, אחרי השיחה של רוז ולייזי.

לייזי הייתה המומה. אחותה הגדולה, פה, מדהים.
ברגע שנגמרה ארוחת הצהריים לייזי פנתה למסדרון, לפגוש את מלווינה.
בום!!! מישהי, עם שער חום ועיניים חומות גדולות, התנגשה בלייזי.
"מלווי?" שאלה לייזי.
"לייז?" שאלה מלווינה.
השתיים התחבקו.
"לייז, איפה היית כל הזמן הזה?" שאלה מלווינה המתייפחת.
"בבית היתומים." שיקרה לייזי, היא ברחה מהבית יתומים יומיים לאחר ששמו אותה שם.
"באמת?" שאלה מלווינה בהבעת פנים שהיא יודעת את האמת.
"כן." שיקרה לייזי.
"מה שתגידי." אמרה מלווינה ברוגז קל.
שתיהן השתתקו במבוכה.
"לאיזה בית התמיינת?" שאלה מלווינה.
"לא התמיינתי, מי שהיה לפני." היא היססה. "מי שהיה לפני הרס את המצנפת. מה, לא ראית את זה?"
"לא, עשיתי שיעורי-חופש."
"מזה אני משארת שלא באת לבקר בבית." רק עכשיו לייזי שמה לב שהעברית שיצאה מפיה של מלווינה הייתה מתובלת בהמון מבטא בריטי.
"נכון," אמרה מלווינה, ופניה הסתכלו למרחקים.
"מה קרה?" שאלה לייזי.
"כלום." ענתה מלווינה בהיסוס קל.
עוד פעם הן השתתקו, הכול קרה מהר מדי.
"לאיזה בית את התמיינת?" שאלה לייזי. למרות שעוד המון שאלות התרוצצו בראשה.
"הבית הכי טוב!" חיוך נמרח על שפתי מלווינה.
"איזה, גריפינדור?" שאלה לייזי, והחיוך נמחה מפניה של מלווינה בשנייה.
"לא! מה פתאום?!" אמרה מלווינה. "סלית'רין!"
לייזי השתתקה, אבל מלווינה המשיכה לדבר.
"את באמת לא מבינה?! סלית'רין הוא הבית הכי טוב! מי פגשת שזיבל לך את השכל בצורה כזאת? אממ... בטח הפוטרים המסריחים! אולי הוויזלים? אוף! איך את לא מבינה?! ובלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה סלית'רין שולטים!!! בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה סלית'רין שולטים!!! בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה סלית'רין שולטים!!! בלה בלה בלה בלה בלה סלית'רין שולטים!!! בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה "
לפתע מלווינה אמרה משהו שפתח את אוזניה של לייזי.
"את יודעת... יש דרך למיין אותך." אמרה מלווינה.
"איזו דרך?" קפצה פתאום לייזי.
"אבל זאת דרך מסוכנת מאוד." הזהירה מלווינה. אבל האזהרה לא מחקה מפניה של מלווינה את החיוך המסתורי שעמד על שפתיה.
"נו, מה?" לייזי הייתה חסרת סבלנות, המחשבה היחידה שעמדה בראשה הייתה: "אני יכולה להתמיין!".
"זאת דרך אפלה מאוד..." אמרה מלווינה ולייזי הנהנה בהבנה. "...מסוכנת מאוד... ומפחידה מאוד." צמרמורת עברה בגבה של לייזי, "משהו כאן לא בסדר..." חשבה פתאום.
"צריך לזמן את ארבעת המייסדים, והם יבחרו בעצמם." אמרה מלווינה.
"אני מוכנה." אמרה לייזי.
"מחר, יום ראשון, יש חופשה בגלל שזה יום ראשון, זה מקום נוצרי," היא נזכרה לפתע במנהגיה היהודיים הישנים. "באחת עשרה בבוקר, פה." אמרה מלווינה במסתוריות, כאילו  הן הולכות לגנוב משהו. לייזי הנהנה והשתיים יצאו לדרכן.
 

סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן! פשוט הבטא שלי לא שלח לי בחזרה (אכהם דרור אכהם!) אז עשיתי בעצמי בטא לעצמי.
(תודו שאני טוב בזה :)
אז... תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא