הארי פוטר בן ארבע אצל הדרסלים

בבקשה תשימו לב להערות בתחילת פרק שלי ותיקחו אותן ברצינות קריאה מהנה

פרק 3: שמיכת כוכבים, ודי הרבה פצעים

הערב ירד.
הארי היה עייף.
אבל לא אמר מילה.
הוא לא ידע אם מותר.

פטוניה הכינה לו אמבטיה חמימה,
עם ברווז גומי שציפצף כששקע.
ודאדלי הביא לו מגבת עם הדפס של פו הדב,
והארי ליטף את הדובי שעל הבד כאילו הוא אמיתי.

"המים לא חמים מדי?"
"לא..."
"רוצה שנשב פה איתך?"
"...אולי. כן. אם אפשר."

אחרי האמבט

הוא יצא עטוף לגמרי בשמיכת מגבת,
אבל לא נתן לאף אחד לגעת בגב שלו.
הוא התכווץ.

"זה... מגרד לי. אבל אסור לי לגרד.
כי אם אני מגרד — אני מלוכלך.
ואם אני מלוכלך — אני צריך עונש."

פטוניה הרגישה איך כל האוויר עוזב לה את הגוף.
ורנון נאנח.

"הארי," היא אמרה, "מותר לך לגרד.
ומותר לך שנבדוק.
אם משהו כואב — תגיד."

"אבל... אתם תצעקו."
"לא נצעק. נשמור. נטפל."

ואז הגיע הרגע.

ורנון התכופף, בזהירות,
ופתח בעדינות את הפיג'מה החדשה.
כל גבו של הארי היה מכוסה סימנים ישנים.
פצעים סגולים שכבר דהו,
צלקות ארוכות,
נקודות אדומות קטנות.

"הארי…" ורנון לחש.
"ילד מתוק שלי. איך… איך חיינו ליד זה ולא הסתכלנו?"

פטוניה לא יכלה לדבר.
רק חיבקה אותו מאחור, מאוד בעדינות.

"תראה אותנו," היא אמרה בקול שבור,
"אנחנו נשבעים, הארי.
זה לא יקרה שוב. לא על השעון שלנו."

למחרת – רופא מיוחד

הם קבעו תור.
לא רק לרופא רגיל, אלא לרופא שמבין שילדים יכולים להיפגע גם מבפנים וגם מבחוץ.

הרופא שם כפפות, אבל דיבר כמו סבא.

"שלום, מר פוטר.
נבדוק את הגב, טוב?
רק אם אתה מרשה. רק אם אתה מוכן."

הארי לא ענה מיד.
הוא הסתכל על באמפי.
ובאמפי, כמובן, לא ענה – אבל חיוך הבד שלו הספיק.

"בסדר. אבל לא מהר."

הבדיקה הייתה עדינה.
איטית.
רגועה.

"חלק מהצלקות יישארו," אמר הרופא, "אבל הן יכולות להחלים.
והכי חשוב — לא נוסיף חדשות.
אנחנו נטפל. כולנו. יחד."

בלילה — משהו חדש

הארי נשכב במיטה.
באמפי היה לידו.
השמיכה הייתה שמיכת כוכבים זוהרים בחושך.

ואז...

פטוניה נכנסה עם ספר.
ורנון ישב ליד.
ודאדלי שם את הדובון ליד הראש שלו, כאילו הוא שומר עליו.

"אפשר חיבוק?" הארי שאל.
"ממני?" שאלה פטוניה.
"מכולם."

והם חיבקו.
חיבוק משפחתי.
אמיתי.
לא עונש.
לא חובה.
חיבוק שהוא רק… אהבה.

הארי לחש לפני שנרדם:

"הפצעים שלי כבר לא סוד.
אז אולי גם הלב שלי יכול לנוח קצת."

ובאמפי, אם הייתם שואלים אותו,
היה לוחש:

"הפלא התחיל.
ועכשיו — רק קדימה."

פרק 4: דובי בבדיקת דם

"אנחנו רוצים לבדוק הכל."
"גם את הלב. גם את הריאות. גם… את מה שאנחנו לא רואים."
"כי מגיע לו לדעת — שהוא בסדר.
ושאנחנו שומרים עליו. לנצח."

זה מה שפטוניה אמרה לרופא במרפאה המיוחדת.
מרפאה עם קירות בצבע תכלת,
מכונות שלא עושות רעש מפחיד,
ורופאים שלובשים סוודרים, לא חלוקים.

הארי לא אמר מילה בדרך.

אבל החזיק חזק את באמפי.
ולבש חולצה עם ציור של דינוזאור שדאדלי בחר.

"הוא כמו דרקון טוב כזה," דאדלי הסביר.
"כמו הארי."

ואז הגיעו.

רופאה צעירה חיכתה להם.
קראו לה ד"ר נורה.
היא לא שאלה שאלות ישר — רק התכופפה לגובה שלו.

"היי, אתה הארי?
אני רופאה שמבינה דובים.
רוצה שנבדוק קודם את באמפי, כדי שהוא יראה שזה לא מפחיד?"

הארי הנהן.
בדקו את באמפי.
ואז את הארי.

הבדיקות:

משקל וגובה: נמוך לגילו.

שמיעה וראייה: צריך משקפיים 😢

דם: לא קל לשכנע אותו לתת,
אבל באמפי "הקריב וריד" ראשון 😅

בדיקה גופנית כללית:
הפצעים היו אמנם ישנים — אבל היו סימנים ברורים להזנחה, חבלות חוזרות, ואפילו עצם קטנה שגודלה לא נכון.

"אנחנו צריכים מעקב.
לא רק רפואי — גם רגשי."
"אנחנו יודעים," ורנון ענה.
"אנחנו כבר לא עוצמים עיניים."

בסוף היום:

הארי קיבל מדבקה של "גיבור אמיתי".
ובאמפי — תחבושת עם דינוזאורים קטנים.
אבל הדבר הכי חשוב שהוא קיבל — היה משפט מד"ר נורה:

"אתה ילד חכם, חזק, ואהוב.
ואם מישהו אמר לך אחרת — הוא טעה."

בדרך הביתה, בפעם הראשונה:

"אני לא רע?"
"מה פתאום," פטוניה ענתה,
"אתה טוב.
אתה הכי טוב שלנו."
"אפשר מיץ?"
"לא רק שאפשר — מותר לך גם לבחור איזה."

ובלילה, לפני השינה:

הארי שכב, עייף,
אבל רגוע.
הוא בדק את התחבושת שלו.
היא הייתה אמיתית.
ולא עונש.
אלא טיפול.

"היום היית אמיץ," לחש לו דאדלי.
"ממש גיבור."
"אבל פחדתי."
"גיבורים אמיתיים — תמיד קצת פוחדים."

והארי חייך.
ובפעם הראשונה,
הוא נרדם בלי לחלום על הארון.

הפרק הקודם		הפרק הבא