השתקפות

טריסטן ואיזולט

תפקידו החדש של רון היה מעייף, מתסכל ונפלא. 

כבר באותו הלילה הוא קיבל כוך משלו באחד החדרים במגדל הדרומי, שבעולמו שימשו בתור כיתות לימוד, ועכשיו שימשו בתור מגורי המשרתים. הוא הספיק לישון שעות ספורות בלבד לפני שפיטגרו העיר אותו בחיפזון ושלח אותו אל מדאם מלקין שבעיירה כדי שתתאים לו "בגדים ראויים למשרתו האישי של יורש העצר". לאחר מכן הוא נשלח לספר את זקנו ושיערו הארוכים אצל הספר כדי שיראה מתורבת יותר. הוא סירב לגלח את זקנו, שבעיניו סימל שהוא עדיין היה בתקופת אבל, אבל הסכים לקצר אותו ולאסוף את שיערו בזנב סוס, כמו שביל נהג לעשות. 

לאחר שסיים היה עליו ללכת אל הארוורת כדי לקבל סוס, כדי שיהיה מוכן וזמין למקרה שיהיה עליו ללוות את הנסיך למקום כלשהו מחוץ להוגוורטס. בארוורת הוא פגש את צ'ארלי, ששוחח עם ג'יני בזמן שהבריש סוס בעל פרווה אפורה.

"מה בשם כל השדים והרוחות קרה אתמול בלילה?!" ג'יני התנפלה על רון ברגע שהוא הראה את פניו בארווה. "כולם מדברים על איך הצלת את הנסיך ממתנקש של זה-שאין-לנקוב-בשמו, ושהמלך מינה אותך להיות המשרת האישי שלו?"

"פרסי מתפוצץ מרוב קנאה," צ'ארלי אמר לו בגיחוך, "הוא בשמחה היה נותן לטרול לשבור לו את הראש עם האלה שלו אם זה היה מקדם אותו לתפקיד כל כך בכיר."

"תפקיד בכיר?" רון הדהד בבלבול, "הם עשו אותי משרת, מה כל כך בכיר בזה?"

"זה כבוד גדול להיות משרת אישי של מישהו במשפחה המלכותית," צ'ארלי הסביר לו, "זה אומר שהמלך והמלכה נותנים בך אמון עיוור. חוץ מזה שיום אחד הנסיך יהיה המלך, ואז אתה תהיה המשרת האישי של המלך!"

רון התאמץ לחייך כאילו הוא חשב שזה דבר מלהיב.

"אתמול בלילה אבא של - כלומר, המלך - אמר שזאת לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה," הוא שינה את הנושא, מקווה לדלות מידע על וולדמורט של העולם הזה.

"הפעם הקודמת הייתה לפני שנים, כשהנסיך היה תינוק," צ'ארלי סיפר, "מה בדיוק קרה שם הוא הסוד הכי שמור בממלכה. כל מה שאנחנו יודעים זה שלילה אחד זה-שאין-לנקוב-בשמו ניסה להרוג את הנסיך ולא הצליח, ובעקבות זה הוא הובס, או גורש. הצבא שלו התפזר, אבל כמה משפחות אצולה עדיין תומכות בו בגלוי עד היום, ועוד נמצאות במלחמה מול הוגוורטס. זאת כנראה גם הסיבה שהשימוש בקסם הוצא מחוץ לחוק."

רון הרהר במידע החדש שקיבל, והיה כל כך שקוע במחשבות שהוא נבהל קצת כשהסוס האפור דחף את חוטמו לידו וליקק אותה.

"זה יהיה הסוס שלך," צ'ארלי אמר, טופח על צווארו של הסוס. "ג'יני לקחה על עצמה לתת שמות לכל הסוסים באורווה, ולו היא קראה פיג'דווין. אבל אתה לא חייב להשאיר את השם הזה."

"הוא דווקא מוצא חן בעיני," רון אמר, חושב בחיבה על הינשוף הננסי שלו. הוא ליטף את חוטמו של הסוס בחשש, זה הצליף בזנבו והביט בו בעין כהה אחת, כאילו יכול היה לחוש את החשש שלו. "אני אקרא לו פיג. אבל אני לא יודע לרכב."

צ'ארלי וג'יני הסתכלו עליו כאילו הוא גידל עוד ראש.

"אני אלמד אותך," ג'יני התנדבה, "תגיד לי מתי יש לך יום חופשי ונלך להתאמן."

רון הצטער לבשר שלה שהמושג "יום חופשי" לא היה חלק מאוצר המילים של רב המשרתים. פטיגרו הבהיר לרון שהוא צריך לעמוד לשירותו של הנסיך בכל שעות היום, כל יום, ולהיות מוכן לסור למגורים שלו גם באמצע הלילה אם הנסיך יזמן אותו. 

רון מצא את עצמו מבלה את ימיו באיסוף הבגדים המלוכלכים של הארי, קרצוף השיריון שלו, ניקוי החדר שלו (שהיה ממוקם במגדל גריפינדור) והגשת הארוחות שלו. בשאר הזמן הוא עמד או ישב בבטלה בזמן שהנסיך היה שקוע בעיסוקיו. הוא קילל כל רגע שהוא בילה בהסרת בוץ מעל הנעליים של הארי ובאיסוף הכלים מלוכלכים שלו, ולא הפסיק לחשוב שאם רק היה יכול להשתמש בקסם כדי לבצע את המטלות המבזות האלה, כל זה היה יכול להיות הרבה פחות גרוע.

הארי בילה כמעט את כל שעות היום בחוץ, ואהב להעמיד פנים שרון לא קיים. 

בכל בוקר, עם שחר, הוא היה מתאמן בלחימה בחרב ומגן במשך שעתיים תחת השגחתו של עין- הזעם מודי. לאחר מכן היה ממשיך להתאמן לבדו בחץ וקשת עד ארוחת הצהריים, או הצטרף לאימונים של נוויל, דין ושיימוס ושאר הבחורים שהתאמנו איתם. בכל פעם היה מסיים כשהוא מתלונן באוזניו של עין-הזעם שהשותפים שלו לאימון מפחדים להתמודד נגדו ברצינות מחשש לפגוע בו ולהסתבך בצרות. רון הקשיב לתלונות שלו ואמר לעצמו שאם היו מרשים לו הוא היה מראה להארי מה זה להתמודד נגדו ברצינות ולהסתבך בצרות.

אחר הצהריים היה הזמן המיועד לפעילות החביבה ביותר על הארי, שהייתה ירייה בחץ וקשת מגב סוס. 

למרות שעוד נטר לו טינה אדירה על היותו פוץ בעולם הזה ועל כך שהיה מאורס להרמיוני, רון היה חייב להודות שהמסירות של הארי לתחום הייתה מרשימה, וכך גם המיומנות שלו. הוא התאמן במדשאות בשמש ובגשם, וגם כשבגדיו היו ספוגים במים ומלאים בבוץ הוא לא עצר עד שהיה מרוצה מביצועיו (הרי לא הוא היה אחראי לכבס את הבגדים המלוכלכים אחרי זה). רון, שלא ידע לרכב ולא לירות בחץ וקשת, הסתקרן לדעת איך הסוס השחור שלו יודע בדיוק לאן הוא רוצה שהוא ידהר כשהוא בכלל לא מחזיק במושכות, ואיך הוא מצליח לפגוע במטרה בדיוק במרכז אפילו כשהסוס דוהר הנה והנה במהירויות משתנות.

פעם בשבוע הארי נאלץ לוותר על התחביב שלו כדי להשתתף במועצת המלחמה של המלך. על רון נאסר להיות נוכח בפגישות האלה, למרות שרצה מאוד לדעת יותר על המלחמה ועל התוכניות של וולדמורט. הוא בילה את זמנו הפנוי בחיפוש אחר מנדנגוס בעיירה, ולאחר שהתייאש מכך, הלך להעמיד פנים שהוא נח ליד הבאר כדי לצפות בהרמיוני קוראת בספסל החביב עליה למרות הקור המתגבר.

השעה החביבה על רון במהלך כל היום הייתה ארוחת הערב. לא הארוחה שלו, אותה הוא אכל עם צ'ארלי במטבחי הטירה, אלא ארוחת הערב של המשפחה המלכותית. זו הייתה שעה שלמה בה רון זכה להיות בנוכחותה של הרמיוני, גם אם הוא לא היה יכול לדבר איתה. המקום הקבוע שלה בשולחן היה מול הארי, כך שרון, שתמיד עמד מאחוריו, מוכן למלא את כוס היין שלו, היה יכול לבלות את כל הארוחה בהתבוננות בה.

זה לא היה מושלם. זה היה רחוק מלהיות מושלם, כי הוא ידע שהיא לעולם לא תוכל להיות שלו; היא, ליידי יפיפייה המאורסת ליורש העצר של הממלכה, והוא, משרת חסר חשיבות. אבל היא הייתה שם, מלאת חיוכים והערות שנונות, חיה את חיי המותרות המוגנים שהגיע לה לחיות, וזה היה כל מה שרון היה יכול לבקש עבורה.

הסתיו פינה את מקומו לחורף בעוד רון מתרגל לחיים החדשים בטירה. הגשמים הלכו והתחזקו, ובלילות שלג לחש כנגד החלונות. הוא החל לתהות האם הוא צריך פשוט לקבל את העובדה שאלה הם חיו עכשיו, ימים של עבודת כפיים ולילות של שינה לבד בכוך שלו. הוא התחיל לאבד תקווה שהוא יאתר את מנדנגוס ויבין מה קרה לשרביט שלו, שבלעדיו לא היה סיכוי שהוא יצליח לחזור לעולמו, גם אם בכלל היה בטוח שהוא רוצה בכך.

אחרי חודש בתפקידו כמשרת של הארי מחשבות חדשות החלו לצוף בראשו כששכב ער בלילות, מדירות שינה מעיניו. 

הוא הריץ במחשבתו שוב ושוב את אירועי ליל כל הקדושים. משהו דומה למדי קרה בליל הקדושים בשנתו הראשונה של רון, כשקווריל הכניס טרול לטירה כדי ליצור הסחת דעת שתאפשר לו לגנוב את אבן החכמים. זה היה הלילה בו רון והארי הצילו את הרמיוני מפני הטרול, חוויה שביססה את החברות של שלושתם. 

היה דמיון גדול בין האירוע הזה לאירוע האחרון שהתרחש, רק שהפעם קווריל ניסה לנצל את הסחת הדעת כדי לחסל את הארי. זה היה דומה להיסטוריה שרון הכיר - אבל שונה. האם זה אומר שאירועים נוספים שהתרחשו בעולם של רון יתרחשו גם שם?

הוא השתוקק יותר מכל שהארי והרמיוני - הארי והרמיוני שלו - יהיו שם כדי לעזור לו למצוא הגיון בכל זה. הוא התגעגע כל כך ללילות שהם היו מבלים יחד בחדר המועדון של גריפינדור, בכיכר גרימולד או בחדרו של רון במחילה, מעלים השארות לגבי וולדמורט והמסדר והמלחמה במשך שעות. אבל הימים האלה לא יחזרו, הוא הזכיר לעצמו בחשכה, גם אם הוא לא היה כלוא בעולם אחר.

לאחר שבוע של שינה מועטה ומוטרדת, רון החליט לעשות את הדבר היחיד שהוא יכול היה לעשות כדי לנסות למצוא תשובות - הדבר שהרמיוני תמיד עשתה כשהיא חיפשה תשובות - ללכת לספרייה.

אם בהוגוורטס שלו הייתה ספרייה, הוא היה בטוח שגם בהוגוורטס הזו תהיה אחת. הוא יצא מהחדר באישון לילה, בזמן ששאר המשרתים ישנו, ולאורו של נר בודד עשה את דרכו במסדרונות הטירה החשוכים.

הוא מצא את המקום בלי שום קושי. הוא בוודאי היה יכול למצוא אותו בעיניים עצומות אם היה רוצה, אחרי שש שנות לימוד בהוגוורטס. הוא סובב את ידית הדלת, מופתע לגלות שהיא לא נעולה. הוא נכנס לספרייה החשוכה והחל לטייל בין המדפים הגבוהים, עניו עוברות על פני שדרות הספרים, לא יודע מה בדיוק הוא מחפש.

בקצה הספרייה הוא הופתע לראות שער ברזל שחור גבוה, עם דלת נעולה בשלשלאות ומנעול שחור גדול. הוא הציץ בין הסורגים אל מדור הספרים האסורים, תוהה איזה מידע אסור מוסתר שם.

הוא הרים את המנעול הכבד וכמעט ציפה ממנו לפתוח פה מלא שיניים ולנשוך את ידו, או להיבהל כאשר השלשלאות ישמיעו המולה שתעורר את כל הטירה, אבל שום דבר כזה לא קרה. לא היה בשלשלאות והמנעול שום דבר קסום. הוא היה בטוח שלחש אלוהומורה פשוט יפתח את המנעול ללא קושי.

"יש שם מישהו?" קול נשמע מתוך הספרייה. אור של נר החליק על פני המדפים. 

רון שמט את המנעול. הוא התכוון לכבות את הנר כאילו הפעולה הייתה יכולה לסייע לו להיעלם, אבל כשזיהה את הדמות שהופיעה מבין המדפים הוא עצר.

הרמיוני הייתה לבושה חלוק צמר ארוך, רגליה עטויות נעלי בית ולא משמיעות צליל על הרצפה. שיערה הארוך היה פזור על כתפיה בתלתלים שופעים. ביד אחת היא החזיקה נר שהאיר את פנייה הלבנות כאילו היו הירח, ובידה השנייה היא החזיקה ספר קרוב לחזה.

"הו, זה אתה," היא אמרה כשהבחינה ברון. "מה אתה עושה פה?"

"אני מצטער," רון השיב, תוהה מה הגישה של הרמיוני הזו לגבי עברה על החוקים. "לא הצלחתי לישון אז רציתי לחפש משהו לקרוא, והדלת לא הייתה נעולה…"

"אין איסור לבקר בספרייה בלילה," הרמיוני אמרה לו, חשה במגננה שלו, "למרות שאף פעם לא פגשתי פה עוד מישהו בשעה כזאת. גם אף פעם לא הכרתי משרת שמבקר בספרייה."

רון הרגיש את אוזניו מתחממות. "לא תמיד הייתי משרת."

"לא התכוונתי להעליב אותך," הרמיוני השיבה. הקול שלה הרגיע מייד את חוסר הביטחון שלו, כמו שהסוסים של צ'ארלי היו נרגעים כשהוא דיבר אליהם. "איזה מן ספרים אתה אוהב לקרוא?"

רון גמגם, כי האמת הייתה שהוא אף פעם לא היה חובב קריאה. הוא תמיד העדיף לשחק שח או קווידיץ'.

"כל דבר שאני יכול להשיג," הוא שיקר בהיעדר תשובה טובה יותר, "אין לי באמת זמן לקרוא בכל מקרה…"

"גם אני," הרמיוני השיבה בהתלהבות, ואז נראתה קצת נבוכה, "רק שלי אין מה לעשות חוץ מאשר לקרוא... אף פעם לא חיבבתי רקמה או רכילות כמו נשות החצר האחרות..."

"אז בטח כבר קראת את כל הספרים פה," רון אמר בניסיון להחמיא לה. 

חושב על רעיון ומרגיש מרוצה מעצמו, הוא הצביע אל המדפים שמאחורי הסורגים והוסיף, "קראת את הספרים האלה?"

"לא, זה מדור הספרים האסורים," הרמיוני השיבה, מצטרפת אליו מול השער הנעול. אור הנר שלה התאחד עם שלו להילה גדולה שהתפשטה לעבר המדפים השחורים מאחורי הסורגים, אך לא הצליחה לחדור את החשכה הסמיכה שבפנים. "אסור לאף אחד לקרוא את הספרים האלה, אפילו לא למלך."

"איזה מן ספרים יש שם?" רון שאל, "ואל תגידי ספרים אסורים."

ההערה שלו הצליחה להצחיק את הרמיוני. הוא הרגיש מרוצה מעצמו במיוחד.

"אני לא באמת יודעת, יש סיבה שזה נקרא מדור הספרים האסורים," היא אמרה, מביטה לעבר המדפים בעניין. "אבל אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שאלה ספרים שעוסקים בקסם."

רון, שהיה עסוק בלהתפעל מהאופן בו עיניה של הרמיוני נצצו לאור הנר, חש את סקרנותו גוברת.

"קסם?"

"זה הניחוש שלי," הרמיוני השיבה, בוחנת את תגובתו. "איזו עוד סיבה יכולה להיות לנעול ספרים מאחורי שער ברזל?"

"אבל… קסם חייב להיות משהו רע?" רון שאל. הוא ידע שהוא מנווט אל מים מסוכנים, אבל הקרבה שלו אל הרמיוני השרתה בו ביטחון. "אני יודע שזה לא חוקי לעסוק בו, אבל אפשר להשתמש בו גם בשביל לעשות דברים טובים, לא?"

"אני מניחה שלעולם לא נדע," הרמיוני השיבה בחידתיות. הרמיוני שרון הכיר לא הייתה עוצרת עד שהייתה לומדת את מה שסקרן אותה.

"כן, אני מניח," רון אמר בהיסוס. 

הוא נתקף תחושה חזקה שהייתה מוכרת לו מנעוריו לצד הרמיוני, שהיא מנסה לרמוז לו משהו אבל הוא טיפש מכדי להבין מה היא מנסה לשדר. פעם הוא שנא את התחושה הזו, אבל כעת היא הסבה לו אושר; זה היה בדיוק כמו כשהם היו צעירים יותר, לפני שהיא שברה לו את הלב.

היא נתנה מבט אחרון לעבר מדור הספרים האסורים (האם זה היה תעתוע של אור הנר, או שהייתה ערגה במבטה?) לפני שהפנתה לו את גבה וצעדה בחזרה אל מבטחי הספרייה. רון הצטרף אליה, שמח שהיא לא מביעה התנגדות.

כשהיו ביחד ספרייה, רון הרגיש כאילו הם מטיילים לבד ביער גדול ומוכר. המדפים הגבוהים היו כמו עצים עצומים ומגוננים, ברק אור הנרות על הכיתובים הזהובים שעל שדרות הספרים כמו עלי שלכת על הענפים. אבק כסוף הסתחרר באוויר מעליהם בעודם צועדים בדממה, כמו פתיתי שלג בתוליים.

"מה את קוראת?" רון הצליח לשאול לבסוף, משתוקק להפר את הדממה.

"הבלדה על טריסטן ואיזולט," הרמיוני סיפרה, מחייכת אל הספר שלה. "בדיוק התכוונתי להחזיר אותו."

"על מה הוא?"

"הוא מספר על האביר טריסטן שנשלח ללוות את הנסיכה איזולט לחתונה שלה עם מלך קורנוול, ובדרך הם מתאהבים זה בזו,״ הרמיוני סיפרה לו בעודם צועדים, ״הם ממשיכים להתראות בסתר אפילו שאיזולט כבר נשואה למלך, והם מוצאים דרכים מחוכמות לשמור על הסוד שלהם. בסופו של דבר הם מתגלים ונאלצים לברוח לגלות ביחד אחרי שהמלך גוזר עליהם גזר דין מוות. אחרי כמה שנים המלך מוצא אותם שם, ורואה שהחיים שלהם קשים ומלאים בסבל. הוא מרחם עליהם ומסכים לא להעניש אותם, בתנאי שאיזולט תחזור אליו וטריסטן יעזוב את הממלכה. הוא מסכים, אבל ההיפרדות מאיזולט קשה לו. הוא נישא לאישה אחרת, אבל הוא לא מסוגל לאהוב אותה. כשהוא נפגע מחץ מורעל ושוכב על ערש דווי הוא מבקש שאיזולט תבוא אליו. אשתו מקנאת באיזולט, אז כדי לפגוע בו היא אומרת לו שאיזולט לא רוצה לראות אותו ומסרבת לבוא. חושב שהוא לא יראה את אהבת חיו יותר לעולם, טריסטן מת רגע לפני שאיזולט מגיעה. אז גם היא מתה בזרועותיו מרוב צער." 

שתיקה השתררה בסופו של הסיפור הכואב. שורה של מחשבות לא נאותות, חלומות בלתי אפשריים, חלפו בראשו של רון בעודו מקשיב לסיפור. 

אחרי כמה רגעים הרמיוני הוסיפה, כמעט בהתנצלות, "זה סיפור עצוב, ויש יגידו שהערכים שהוא מנחיל לא ראויים… אבל זה אחד הסיפורים האהובים עלי."

"זה סיפור על אהבה, מה יכול להיות כל כך גרוע בזה?" רון תהה בכנות.

"הוא מלמד שאהבה יכולה להיות חזקה יותר מחובה," הרמיוני השיבה. היא בברור הרהרה בשאלה הזאת לא מעט. "וזה לא משהו שנשים כמוני צריכות ללמוד."

רון נלחם בדחף עז מאוד לשאול אותה על הארי ועל רגשותיה כלפיו.

לבסוף הוא רק אמר, "זה נשמע מעניין," למרות שהמילה "מעניין" בכלל לא התאימה כדי לתאר מה הוא חשב על סיפור בו ארוסתו של המלך מתאהבת בגבר אחר. "אכפת לך אם אני אשאיל אותו?"

הרמיוני נראתה מופתעת. "זה באמת משהו שיעניין אותך לקרוא?"

"כן, בטח. למה את נשמעת מופתעת?"

"זה סיפור אהבה. חשבתי שגברים תמיד מעדיפים סיפורים על קרבות נוראיים, ומשתעממים מסיפורים על זוגות מאוהבים."

"טוב, אולי אני לא גבר טיפוסי," רון השיב, מסמיק. הוא הרגיש צורך להתוודת והוסיף, "האמת היא שבדרך כלל אני לא קורא סיפורים כאלה. אבל אם זה הסיפור האהוב עליך, אני בטוח שהוא נהדר."

הרמיוני חייכה אליו, ורון ידע שהוא אמר את הדבר הנכון.

"אתה יכול להשאיל אותו, אבל זה אומר שאתה חייב להמליץ לי על ספר בתמורה."

לרון לא היה מושג מאיפה הוא צריך להביא המלצה על ספר. הרי זה לא שהוא יכול היה לשלוף את "קווידיץ' בכל הזמנים" מאחד המדפים סביבו. הוא בחן את שדרות הספרים סביבו, אובד עצות ובטוח שהוא עומד לעשות מעצמו צחוק מוחלט - כשספר דק ובלוי, מעוטר ציורי קיסוסים מוכרים, משך את תשומת ליבו.

לא מאמין שייתכן שזה קורה, הוא שלף את הספר ממקומו. ואכן, זה היה "אגדות בידל הפייטן״.

"הינה." הוא מסר להרמיוני את הספר, לא מאמין שהוא חמק מהמבוכה באור שיניו.

"סיפורי אגדות?" הרמיוני דפדפה בדפים הפריכים בעדינות. "אף פעם לא ראיתי את הספר הזה פה, ואני מכירה את הספרייה כמו את כף היד שלי."

"תמיד אפשר לגלות דברים חדשים," רון אמר בסיפוק.

מרוצה מהבחירה, הרמיוני הודיעה שהגיע הזמן שהיא תחזור לחדרה. רון התנדב ללוות אותה, עדיין לא מוכן להיפרד ממנה שוב, והרמיוני לא התנגדה. הוא העדיף לחשוב שזה בגלל שהיא נהנית מחברתו ולא רק בגלל הנימוס האצילי שלה.

"אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא העז לשאול כשהם צעדו במסדרונות הקרים של הטירה. "זו שאלה אישית."

"אתה יכול לשאול, אבל אני לא מבטיחה שאני אענה," הרמיוני השיבה בשנינות, גורמת לו לחשוב שהיא יודעת מה הוא רוצה לשאול אותה.

"את… מאורסת לנסיך…"

"זאת לא שאלה."

רון הרגיש את אוזניו בוערות גם באוויר הקפוא.

"את מרוצה מזה?" הוא שאל, והבין שהוא נשמע עילג. "כלומר, את מתרגשת לקראת החתונה? את שמחה?"

"קשה להתרגש לקראת אירוע שאתה לא יודע מתי הוא יתרחש," הייתה התשובה של הרמיוני. רון התקשה להבין את הטון שלה, אבל הוא היה בטוח שהיא לא נשמעת שמחה. "לגבי השאלה האם אני מרוצה… זה לא בדיוק תלוי בי. ההורים שלנו הסכימו על האירוסים מזמן, לפני שההורים שלי ברחו לצרפת ושלחו אותי לחיות בהוגוורטס. אני והנסיך היינו בני אחת-עשרה. גדלנו ביחד."

מכל המילים הרבות שהרמיוני אמרה רון הבין רק דבר אחד, שהשקה ניצן של תקווה שהיה רדום בליבו - הרמיוני לא אהבה את הארי. 

"את לא יכולה להביע שום דעה בעניין?" רון שאל אותה, המידע החדש גורם לו להרגיש אמיץ. 

הרמיוני טלטלה את ראשה. "המלך והמלכה כל כך טובים אלי, הם מתייחסים אלי כאילו הייתי הבת שלהם… לעולם לא הייתי יכולה לסרב למלא את ההסכם של ההורים שלי איתם."

"אני מצטער," רון אמר, כי לא ידע מה עוד להגיד.

"אל תצטער. אני ברת מזל מאוד, ברת מזל יותר מרוב האנשים בממלכה. הנסיך הוא אדם טוב ואדיב, ואנחנו מסתדרים טוב, גם אם אנחנו לא…" הרמיוני השתתקה פתאום, כאילו הבינה שהיא אמרה יותר מידי. "אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד. אני אודה לך אם זה ישאר בינינו."

"שפתי חתומות," רון הבטיח לה בלהט. 

הם הגיעו למקום שבעולמו של רון היה הכניסה לחדר המועדון של רייבנקלו.

"לילה טוב, רון," הרמיוני אמרה לו.

כשהיא אמרה את שמו זה הרגיש כאילו אלף פרפרים מתעופפים בתוך הבטן שלו.

"לילה טוב… גברתי."

הרמיוני חייכה אליו ונכנס למגדל. לבד באור הנר הבודד, רון סב וחזר אל חדרו, מחייך לעצמו ללא שליטה.

הפרק הקודם		הפרק הבא