כשאהבה ותיעוב נפגשו לראשונה

תהנו, חבר'ה!!! ואל תשכחו להגיב!!! :)

פרק -4-

סופי נכנסה בעייפות לעבר האולם הגדול והתיישב בפינה שקטה. היא הסתכלה עלהשעון שלה. השעה הייתה שמונה ורבע. היא הסתכלה סביב; כמעט אף אחד לא היה ליד השולחנות הגדולים. אפילו מספר מורים לא נראו.
"מי בכלל נמצא בשעה כזאת?" מלמלה בשקט ולקחה  טוסט מהשולחן.
"אני," שמעה קול מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה לראות מי הדובר. דניאל עמד מחייך חיוך רחב.
היא כבר רצתה לענות לו תשובה שנזכרה במה שג'ניפר אמרה לה ובמקום חייכה לעברו חיוך רחב ואמרה, "בוקר טוב, דניאל."
הוא הסתכל עלייה בבלבול, לוקח טוסט מהמגש  ושאל, "הכנת שעורי בית בכשפומטיקה?"
היא הנהנה לאות חיוב אמרה, "כן."
"אז את נותנת לי להעתיק?" והסתכל עלייה בזוג עיניים מתחננות.
היא כבר התכוונה להטיף לו אך לבסוף אמרה, "קח," והוציאה מתיקה את שעורי הבית.
הוא הסתכל עלייה בהלם ושאל, "את על בירצפת או משהו?"
היא הסתכלה עליו במבט של תהיה-רציני.
"לא, אני רציני, לקחת משהו? כי אני אוהב את זה, תמשיכי ככה." הוא נעמד, לקח את הדף והטוסט ויצא מהאולם.
סופי תפסה את הכיסא בזעם עד שפרקי אצבעותיה הלבינו וחשבה, 'זה הולך להיות יום ארוך.'
במהלך היום דניאל לא חדל לעצבן את סופי, והיה נראה כאילו הוא עושה עוד יותר  תעלולים רק בשביל להרגיז אותה, אך הדבר ששבר את גב הגמל היה בתחילת שיעור שינוי צורה. פרופסור מקגונגל עוד לא הגיעה וסופי התיישבה בכיתה מתכוננת לשיעור. היא לא שמה לב לתלמידים הנכנסים ולכן גם לא שמה לב שדניאל נכנס אף הוא. הוא התקרב לעברה בלי שתשים לב. כשהיה במרחק סנטימטרים ספורים הוא נשף בעורפה. סופי צרחה והסתובבה בבהלה.
"עבדתי עלייך," אמר לקול צחקוקים שבקע מהכיתה.
"זהו, עלית לי עד כאן," אמרה וכוונה על צווארה.
"בוא הנה," צעקה בזעם. דניאל שידע מה עומד לקרות התחיל לברוח. "תחזור לכאן," צרחה והתחילה לרדוף אחריה בדיוק כשראתה את מקגונגל נכנסת לכיתה.
"לאן את חושבת-
"זה לא הזמן, אני אסביר אחר כך," צעקה סופי קוטעת את דבריה של מקגונגל והמשיכה לרוץ אחרי דניאל. לבסוף מצאה אותו מסתתר באחד הכיתות.
"אני יודעת שאתה כאן, דניאל," אמרה, מחזיקה את השרביט בידה. היא הסתובבה בכיתה בודקת מאחורי השולחנות. לבסוף התייאשה והסתובבה לצאת שראתה אותו עומד מולה.
"מחפשת אותי?" שאל בחיוך
"אתה." אמרה בכעס ובלי היכולת לשלוט בעצמה הפילה אותו על הרצפה כדי להרביץ לו.
"מספיק," צעק.
היא נעצרה מספר שניות לפני שהחטיפה לו את האגרוף המתבקש. "מה?" שאלה בחשדנות.
הוא הסתכל עליה מספר שניות בוחן את תווי פניה הנאות. היה לה שיער תלתלים בצבע ג'ינג'י בהיר. עינייה ירוקות בהירות, שתמיד אמר שהן מזכירות עיניי חתולה ושפתיים מלאות ואדומות.
"אני מצטער," אמר בשקט.
היא הסתכלה עליו במשך מספר שניות, בוחנת את תווי פניו היפות. היה לו שיער שחור, מבולגן, שתמיד, בתור ילדה קטנה הייתה מעבירה יד בשביל לסדר אך ללא הצלחה. עיניים בצבע חום דבש, ושפתיים דקות ואדומות.
"למה שאני אאמין לך?" שאלה, ידה עדיין מאוגרפת.
"כי," אמר ולהפתעה חייך, "אם לא--" הם התגלגלו והוא עכשיו היה מעלייה.
"את לא תקומי."
היא נשפה בזעם וניסתה להשתחרר מאחיזתו אך ללא הצלחה. הוא קירב את פניו לפניה וחייך ברשעות.
"תן לי לקום," סיננה מבין שיניה.
"רק אם את מאמינה לי."
היא ניסתה עוד כמה ניסיונות להשתחרר אבל לא הצליחה ולבסוף התייאשה. היא הסתכלה למצב שאליו נכנסה ולפתע החלה להאדים. דניאל שראה את הבעת פנייה חייך בהנאה ואמר, "על מה חושבת, מיס הארטלנד?"
הם היו ככה עוד כמה שניות ואז נעמד דניאל. הוא הגיש לה את ידו והיא לקחה את ידו ונעמדה.
"את רוצה לחזור לשיעור, לחטוף צרחות ולקבל עונש כבד לפני כל הכיתה או להישאר בחוץ ולחכות לגזר הדין במשרדה של מקגונגל?"
היא הסתכלה עליו ושאלה, "אז לאן נלך?"
הוא חייך חיוך רחב, לקח את ידה ואמר, "בואי." והוא התחיל לרוץ לעבר המדשאה של בית הספר. הוא התקרב לעבר פינה מוצלת ומוסתרת לכל והתיישב על המדשאה.
סופי התיישבה לידו ואמרה בחיוך, "גיליתי את מקום המסתור שלך. אין לך יותר לאן להתחבא." היא צחקקה בזדוניות.
דניאל חייך ואמר, "השיער שלך מלוכלך."
היא נגעה בשיערה ואז פיזרה אותה. שיערה המתולתל נפל ברכות על כתפייה.
"מתאים לך ככה, השיער," אמר דניאל במבוכה.
היא חייכה ואספה חזרה את השיער שלה לקוקו רפוי. הם ישבו ככה בשתיקה במשך כמה דקות עד שבסוף סופי פתחה את פייה ואמרה, "מה קרה לחברות שלנו, דניאל?"
"מה קרה לה?" שאל בזהירות.
"אני מתכוונת, פעם היינו חברים כל כך טובים, לא היינו רבים כמו עכשיו."
"אני מניח שהתבגרנו והשתנינו."
"למה?" שאלה בשקט.
הוא הסתכל עלייה ואז חייך חיוך עדין ואמר, "אני לא יודע."
"למה? למה אנחנו לא יכולים לחזור להיות החברים טובים  כמו בגן?"
הוא התקרב אליה ולחש, "ואז תלחשי לי שאת רוצה שנתחתן?"
פנייה התלהטו והיא אמרה במבוכה, "אתה זוכר?"
"כל פרט ופרט."
הם ישבו עוד כמה דקות במבוכה, ציוץ הציורים מפר את הדממה. היא חשבה על הפעם האחרונה שהיא ממש  דיברה איתו. זה הייתה השנה שלישית והיא צרחה עליו בזעם במהלך השיחה בניהם שהיא לעולם לא תתחתן איתו ומה שהיה פעם היה.
היא ראתה את דניאל נעמד והסתכלה עליו, בוחנת את גופו השרירי והחטוב.
"לאן?" שאלה ונעמדה אף היא.
"צריך להיות צלצול שמודיע על ההפסקה, ואז נוכל ללכת למקגוגל, לרצות את העונש שלנו."
סופי נאנקה והתחילה ללכת לעבר בית הספר. דניאל הסתכל עלייה פוסעת לכיוון בית הספר ופסע בעקבותיה

הפרק הקודם		הפרק הבא