אני לא דמבלדור. אז מי לעזאזל?

לא היה לי ממש זמן לכתוב, אז זה מה שיצא - 

רולינג המגניבה כל כך מגניבה.

אברפורת' החזיק בידו חבילת מטאטאים. "יש לי בקתה בה אפשר להסתתר"

"מה? מה פתאום אתה מנסה לעזור לנו?"

הוא נאנח "אני לא יודע מה קרה לנו, לא מגיע לכם להימחק, פשוט... פשוט נחכה שאתם – שזה יעבור" הוא הושיט להארי את שרביטו "אני יודע שלא תוכלו לסמוך עליי"

הארי הרים גבה. הוא לקח את השרביט של אברפורת'. לא נראה שיש להם הרבה אפשרויות.

--------

שלושתם עפו זה לצד זה, הרקע מתחלף במהירות.

"ובאיזה מרחק הבקתה שלך?" הארי שאל אותו, עדיין מעט חושד..

"חצי שעה... " הוא ענה, חוזר לשתקנותו הקודרת.

הרמיוני-טרלוני שתקה עד כה לאורך כל הדרך. מכונסת בעצמה.

הארי עף לידה "את בסדר?"

"אני-" היא התחילה לומר קולה חנוק "זה לא- לא הגוף שלי!"

"אני יודע" אמר הארי ברוך "אבל את חייבת להשלים עם זה, זה הגוף שלנו, מעולם לא היינו קיימים"

"זו בדיוק הבעיה הארי!" היא צעקה "גנבנו להם את הגוף, אנחנו סתם בעייה במח שלהם!"

הארי כיווץ את מצחו "מה את אומרת בעצם?"

"אני לא יודעת הארי" היא לחשה "אולי היינו צריכים להישאר שם" היא אמרה בקול שקט דוק דמעות בעיניה "אין שום 'אנחנו' , זה רק אשליה"

הוא נעצר באוויר למולה והסתכל לה בעיניים "הרמיוני, מה שדמבלדור לא עשה לעזאזל , זה לא משנה" הוא אמר בקול שקול ורגוע "אנחנו קיימים עכשיו, בין אם זה נוצר מאשליה ובין אם לא, יש לנו זכות לחיות" הוא תפס את ידה חזק והסתכל בעיניה "את מבינה את זה הרמיוני? יש לנו זכות לחיות."

"אבל-" היא התחילה לומר ופרצה בבכי.

הוא התקרב עוד קצת עם המטאטא וחיבק אותה. נותן לה להניח את ראשה על כתפו.

הוא הבין אותה. המצב היה בכלל לא פשוט. למעשה, הוא רצה גם לבכות. אם מישהו היה מסתכל הוא היה רואה שהגב שלו רועד כולו. אבל הוא לא יכול לבכות. עכשיו הוא תומך.

היא התיישבה חזרה במטאטא, מנגבת את דמעותיה. "בסדר, בואו נעוף מכאן"

הוא הסתובב והמשיך לעוף. חיוך עלה על פניו הזקנות. היא תהיה בסדר.

--------

הארי נכנס לחדר המועדון "רון?" הוא שאל.

כולם הפנו אליו את מבטם "מי הילד המוזר עם הצלקת?"

הארי בלע את רוקו "שיימוס , זוכר אותי? אנחנו באותו חדר?"

שיימוס הניד בראשו. ואז - ואז התפוגג. "שיימוס?!"

הוא הפנה את מבטו אל רון. רון גם הוא הניד בשלילה. והתפוגג. לא. רון.

והם התפוגגו. אחד אחרי השני. עד שהטירה כולה התפוגגה כשגם היא לא זיהתה אותו.

והוא היה לבד. בתוך ריק שחור. לחלוטין לבד. דמעה קטנה ומלוחה עברה את לחיו ונעלמה בריק.

הוא התעורר בבהלה. כולו מלא זעה. זה כבר החלום השלישי הלילה.

הוא התנשף בכבדות. הוא חשב שוב ושוב על חבריו.

נשך את שפתיו כששוב חשב על רון. אין לו אף אחד עכשיו. זה רק הוא והרמיוני. הוא לא יכול לסמוך על שום זיכרון. הוא בכה שוב. הפעם דמעות אמיתיות מרטיבות את הכרית.

הוא קם לאט , מנגב את דמעותיו , צועד לכיוון המטבח שבבקתה. אם הוא זוכר נכון. הוא ראה בקבוק אלכוהול.

--------

"הרמיוני" הוא לחש לה. היא פקחה עיניים.

"מה – מה השעה?"

"הרמיוני" הוא אמר שוב בקול צרוד ועיניים טרוטות "תמחקי לי את הזכרונות"

איך ה

הפרק הקודם		הפרק הבא