זאת לא אגדה?

אז האמת, שכשאמרתי ''בואי נקפוץ על השיחים!'' לא באמת התכוונתי לזה, אבל נראה שמיקלה התכוונה... כעבור כמה מאיות ספורות [למי שמשום מה אוהב לספור מאיות, כמוני, שאיכשהו יודעת לעשות את זה] מצעתי את עצמי צועקת ''אח!'' ו''איה!'' עוד לפני שנגעתי בעלה.

אתם מכירים את זה שאתם פשוט מכינים את עצמכם מראש למה שיקרה, נגיד, נפילה, ואז צורחים ''אח!'' עוד לפני שקרה לכם משהו?

אז זה קורה לי. הרבה. הרבה.

בזמן שחשבתי על הדבר המוזר הזה שנקרא ''להכין את עצמך מראש'', מיקלה כבר משכה אותי אל תוך השיחים.

באתי לצרוח, באתי להתעלף, באתי למות, אבל אז גיליתי את אחד הגילויים המקלים בחיים שלי,

הקוצים בכלל לא דקרו! אפילו לא הרגשתי שאני נוגעת בהם!

אז למה קראתי לפרק ''פצעים חדשים''?

כי בכל זאת קיבלתי כמה. התקדמנו אל עבר שיחים שנראו קוצניים יותר, אך לא פחדתי, כי הבנתי שגם את אילו אני לא ארגיש, וכמובן, הנבואה הזאת התגשמה.

אני ומיקלה עברנו את כל שדות הקוצים, שלא היו מורגשים, והגענו לבניין גדול.

ניסיתי להיזכר בסרט 2 של הארי פוטר, הסרט היחיד שהספקתי לראות, וניסיתי להבין אם זאת הייתה טירת הוגוורטס.

כשאני חושבת על סרט 2, אני בעיקר נזכרת בטום ובבסיליסק. לא הצלחתי להיזכר בשום דבר אחר. חשבתי על הניבים הגדולים של היצור העצום הזה, על היומן של רידל, ואז, פתאום, בדימיוני, הבסיליסק התקרב אל ראשי. הוא פער אל כיווני את פיו.

''אח!'' צרחתי, רק מהמחשבה.

הבנתי שזה היה רק דימיוני, אז פתחתי את עיניי.

הבטתי ברקע טירת הוגוורטס, במיקלה וברגליי. צרחה שעדיין מהדהדת בין הצוקים שהיו בסביבה, כמובן הייתה שם, אך היא לא הדבר היחיד שהיה שם.

לא הרגשתי כלום, אך חשתי בזה שפני נהפכות לרטובות.

הבטתי על רגליי.

הבנתי מה עוד היה שם.

ניב של הבסיליסק בין רגליי, זה מה שהיה שם.

דם,

זה מה שהיה שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא