החיים שאחרי המוות

שלום לכולם!
אני רק רוצה להבהיר, בקטע יש חלק שבו טום רידל נמצא בצד. זה אמור להיות ההורוקרוקס של וולדמורט אבל שיניתי את זה.
קריאה מהנה

--

יש אנשים שמתגברים מהרעל לחץ או על הלם. אני אחד מהם.
אני יכול להתלוצץ כמעט על כל דבר. אבל כשאני בלי ג'ורג', זה קשה יותר. ושוב אני חוזר ואומר- אני לא יודע מה קורה לי!! בחיים לא הייתי כזה רגשן.
לא חשבתי על רגשות. תמיד לקחתי הכל כמובן מאליו. והנה שוב, הרגש הוא הדבר המרכזי במוחי. ואני כבר מוותר, לא נלחם. אז חזרתי לעישתונות שלי תוך כמה דקות
(נדמה לי שזה כמה דקות. אני לא יודע איך הזמן עובד כאן) וראיתי שגם דמבלדור חוזר לעצמו.
הוא צעק "תיכנסו לבתים כולם! אני רוצה לדבר עם הארי לבד! בבקשה, כולם לבתים! רידל!" הוסיף "שב בצד! אל תיכנס לבית של אדם אחר."
במפתיע כולם הקשיבו לו. גם טום. לקחתי את ידה של לילי והובלתח אותה לביתה. בעקבותינו בא גם סיריוס. ג'יימס לעומת זאת, נראה כאילו מחפש קשר בין הבן שלו- התינוק בן השנה עם השער הפרוע, למתבגר בן ה-17 שנמצא כאן. או, שמצא את הקשר בינו לבין הארי, אבל לא את הקשר בין המוח לשרירים. לאחר כמה זמן חזר גם הוא לבית.
"מה נעשה ג'יימס?" שאלה לילי.
"אני לא יודע. אין לי מושג מה אני מעדיף, שהוא כאן- הידיעה שעכשיו הוא איתנו, מוגן שוב. או הידיעה שהמקום הזה לקח לו את כל מה שהיה לו בעולם האמיתי."
לפחות אני לא היחיד שחשב על מי שחשוב לו את דברים אלו.
לילי וג'יימס ישבו מחובקים זמן מה ביחד ואני ישבתי ליד סיריוס.
השתיקה לא הייתי מעיקה.
חשבתי לעצמי, הגעתי לצומת. אני יכול לפנות ימינה או שמאלה, או לחזור לכיוון שממנו באתי. זאת אומרת, לאחל לג'ורג' ולכל משפחתי וחבריי שימשיכו לחיות ויצליחו לשרוד איכשהו בעולם מלא אוכלי מוות. צריך לקחת בחשבון גם שהם לא יחיו באושר, אלא בפחד ואולי גם נדידה ממקום למקום.
או, שיפגעו ויגיעו לכאן, ויחיו חיים בלי דאגות, אבל מתים.
או, שאחזור אחורה. אשכח את כל מה שעבר עלי בשנם הקודמות ואתחיל פה חיים חדשים.
הגעתי למסקנה שאני תוע באמצע הצומת ולא יכול לזוז.
ואז שמעתי אותו.
"לא תוכל לעזור" אמר דמבלדור. לא הבנתי למה התכוון. "הארי, נער נפלא שכמוך, איש אמיץ כל כך. בוא נטייל יחד."
"אבל אתה מת," אמר הארי לאחר שתיקה קצרה.
"אה, כן,"
"אז גם אני מת?" לילי התיפחה יותר מקודם.
"אהה, זאת השאלה לא? בסיכומו של דבר, נערי היקר, אני חושב שהתשובה היא לא."
לילי הזדקפה בבת אחת. פתאום מאוד עניין אותה מה דמבלדור אומר.
"לא?" שאל הארי.
"לא"
"אבל... אבל הייתי אמור למות- לא הגנתי על עצמי! התכוונתי לתת לו להרוג אותי!" לילי בכתה בדממה.
הייתי המום. הארי בסופו של דבר, הארי פוטר, הילד שעל שמו האגדה שכל ילד-קוסם מכיר מוותר? הוא הבין שעדיף לו כבר למות? איך זה יכול להיות?
בן-אדם שנדד מי יודע איפה ברח מאוכלי המוות ונלחם, פתר את החידות שהשאיר עבורו דמבלדור והחליט בכל תוקף שלא ייכנע לצד האפל פתאום ובלי שום התראה הולך כדי שיהרגו אותו?
"וזה לפי דעתי," אמר דמבלדור "מה שעשה את כל ההבדל."
דמבלדור המשיך להסביר להארי הכל.
לבסוף הארי אמר, "תגיד לי דבר אחרון, כל זה אמיתי? או שזה קורה רק בתוך הראש שלי?"
"ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה, תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?" שאל דמבלדור.
"להתראות הארי." לא הבנתי, הוא עוזב?
"להתראות" אמר הארי בקול מנומנם.
"או, האי?"
"הממ?"
"כשתחזור...." דמבלדור הסביר להארי איך עושים את הלחש.
"טוב, כולם יכולים לצאת מהבתים!" צעק דמבלדור נשמע שהוא לבד שם בחוץ.
כולנו יצאנו... ובאמת הוא היה לבד, בחוץ, לא היה איש מלבדו.
לילי שאלה "איפה הארי דמבלדור?"
"אני מניח שהוא חזר לעולם החיים" ענה. החיוך שב לעיניה של לילי.
"איך זה ייתכן?" שאלתי.
"איני יודע. אלו רק השערות" אמר דמבלדור, "אני חושב, שהלורד וולדמורט-התכווצתי לשמע השם-לקח מדמו של הארי, קבע בזאת את חייו של הארי בעולם החיים והשמיד ברוב טיפשותו את ההורוקרוקס- אני אסביר מאוחר יותר מה זה, את ההורוקרוקס של עצמו." הוא דיבר בחיוך.
"דמבלדור, למה לא נתת לי לדבר איתו?" שאלה לילי.
"לילי, ראיתי שהוא מתחיל להיעלם, ידעתי, שהוא חוזר לעולם החיים. אם הייתי נותן לו לדבר איתך, הוא היה רוצה לחזור לפה לפני שהיה ממלא את חובתו בעולם החיים"
"אז מה?! הוא הבן של! איך יכולת?"
"אני מצטער לילי, אני רק מקווה שהוא שמע את ההוראות שאמרתי לו להחזיר אותנו מהעולם הזה. איני חושב שתהיה לנו עוד הזדמנות כזאת." אמר, ופניו קדרו.
פתאום כמו שהארי הופיע ונעלם כך הופיע כאן גם הורד וולדמורט בכבודו ובעצמו.

מקווה שנהניתם *בידל הפייטן*

הפרק הקודם		הפרק הבא