הנשף

אני יודעת שזה נקרא העתקה, וכו' וכו' וכו', אבל רציתי להביא את נקודת המבט של הרמיוני - ושל רוז יחד.  כל הפרק הגיע מהסרט, אבל הסברתי קצת יותר על הרגשות של הרמיוני/רוז.

"רוז!"

שמעתי את אל' קורא לי. עברו שבועיים מאז שמאלפוי עזב, לפחות. אני מרגישה כאילו אני בתוך מערכת היחסים של אמא ואבא שלי כשהיו בערך . אבל אנחנו התנשקנו. אז יש הבדל. אבל זה כאילו אף פעם לא התנשקנו. ואני עדיין כועסת עליו. מאוד, שיהיה ברור.

יצאתי מהאוהל. זה היה מאלפוי. הוא החזיק בתיקו ובחרב.

"היי." 

התקדמתי אליו בכעס, בצעדים גדולים ככל האפשר, לקחתי לו את התיק מהידיים תוך כדי שצעקתי עליו.

"אתה חתיכת מנוול, סקורפיוס מאלפוי! - אתה בא לכאן - אחרי שבועות - ואתה אומר 'היי'?!"

הוא עמד שם, מרותק. הרבצתי לו עם כל מה שהיה לו בידיים, הוא לא ניסה להתגונן אך בקשוי נסוג לאחור. רק אז חשבתי לעצמי "איזה מבנה גוף גדול למאלפוי". כמו אבא שלי...

התקדמתי לאל' ושאלתי אותו בכעס איפה השרביט שלי, כי בכיסי הוא לא היה.

"אלבוס סוורוס פוטר, תן לי את השרביט שלי עכשיו!"

"אני לא יודע איפה הוא, רוז..." מלמל.

אני מסתובבת אל מאלפוי. הוא מחזיק שרשרת הרוסה.

"השמדת אותו." הוא - הוא השמיד אותו, את ההוקרוקס... לא, בטח אל' עשה את זה. מאלפוי הוא סתם פחדן שלא יודע להתמודד עם דברים!

"אל תחשוב שזה משנה משהו." אני אומרת, משלבת ידיים ומסתובבת.

"ברור שלא! סתם השמדתי הורקרוקס ארור! מה זה יכול לשנות משהו?"

אני הסתובבתי אליו בקרירות ושילבתי ידיים.

"רציתי לחזור ברגע שעזבתי. ופשוט... לא ידעתי איך למצוא אתכם."

"איך באמת מצאת אותנו?" שאל אל'.

"עם זה." ענה, והוציא את מעמעם האורות שאבא שלי נתן לו. "זה לא רק מעמעם אורות. אני לא יודע איך זה פועל, אבל בבוקר חג המולד ישנתי שאיזה פאב קטן, התחבאתי מחבורת חטפנים. ושמעתי אותו."

" 'אותו'?" שאל אל'.

"קול... הקול שלך, רוז."

ולמרות ששילבתי ידיים, התנשמתי כמו אני לא יודעת מה.

"בקע ממנו."

"ומה אמרתי בדיוק, אם אפשר לשאול?"

הוא שתק. "את השם שלי. רק את השם שלי, כמו לחישה. אז לקחתי אותו, לחצתי עליו, וכדור אור קטנטן הופיע.  וידעתי. בוודאות."

הבעת פניי השתנתה, כמובן. אבל לא לכזו של הפתעה ורחמים, אלא כמעט כמו שהייתה קודם- רק יותר... מתעניינת. מסוקרנת.

"כדור האור עף לעברי, ונכנס ישר לחזה שלי," הוא המשיך וסימן את ליבו. עוד מישהו שם לב שצמחו לו זיפים?

"בדיוק כאן. ידעתי שהוא ייקח אותי לאן שאני צריך ללכת, אז התעתקתי, והגעתי לגבעה. היה חשוך, ולא היה לי מושג איפה אני. פשוט קיוויתי שאחד מכם יופיע. והופעת." הוא פנה לאל'. 

הוא לא אמר שום סליחה באותם רגעים. שום דבר. אבל המבט הזה על הפרצוף שלו, בחיוך הגדול והמצטער... והמבט שלי, קר, וכועס ועייף... אבל לא יכולתי לנשום. אז התנשמתי בכבדות, רציתי שלא יראו איך אני רוצה להרביץ לו עוד פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא