הנשף

"עם כל האהבה לבושם שלך, רוז, פעם הבאה פשוט אל תשימי." אומר לי ג׳ונאס, בעודנו בדרך לאוהל. מאלפוי מתקדם לעברנו.

"מה קרה?" שואל.

"היה פה חטפן," אני אומרת.

"אנחנו צריכים לארוז. הוא הריח את הבושם של רוז..." הוא אומר במבוכה ואני לא יכולה לשלוט על הפנים הוורודות שלי. "הוא גילה שאנחנו פה, אני כמעט בטוח."

"טוב, אז אני לא אורז," אומר מאלפוי בתקיפות. "ממש לא. אני נשאר פה."

"מה כל כך מיוחד פה?" אני שואלת. "זה רק יער."

רק אל תגידו לי שיש לו "רגש" למקום הזה. כאב נפשי. האמת שהמקום הזה מאוד חשוב בשבילי, והייתי שמחה להישאר פה. הלכתי עם אמא ואבא פה פעם לקמפינג, שהוגו היה בן שנתיים. היה כיף חיים. יפה פה בקיץ, הציפורים מצייצות ופרפרים כאן בשפע. חבל שלא קיץ עכשיו.

"זה לא רק יער, אני נשאר כאן."

"סקורפ, זה מגוחך." אומר ג׳ונאס. "קרא לאל' ונעוף מכאן. אתה יכול להישאר."

אני לא רוצה שהוא יישאר. זה כאילו שאף פעם לא היינו זוג. לא היינו באמת זוג, בכל מקרה. הוא סתם חבר טוב, באמת. אף אחד לא מבין את זה, לעזאזל. הוא רק ידיד. אנחנו לא היינו זוג. בחיים.

אנחנו נכנסים לאוהל. סקורפ לוקח את התיק.

"לאן אתה הולך?" אני שואלת אותו. הוא עומד במפתן האוהל ומאחוריי ג׳ונאס.

"אני הולך למקום שאתה לא תהיה בו," הוא אומר. "את באה או נשארת?"

זה כמו לשאול לחיות או למות. אני לא יודעת מה זה 'למות' ומה זה 'לחיות'.

"סקורפיוס..." אני מתחילה לבכות. לא, אני לא. אני בקושי מנידה בראשי.

"הבנתי. ראיתי אתכם עכשיו... " הוא אומר. הוא רומז משהו, אני בטוחה.

"זה כלום... מאלפוי..." כן, אני מתחילה לבכות. שיט. לא, לא לבכות. האף שלי אדמדם. אני מושכת באפי.

"הבנתי..." הוא יוצא מהאוהל עם התיק ואני אחריו.

"לאן אתה הולך?" אני שואלת אותו. יש לי דה ז׳וו. אמא סיפרה לי איך אבא עזב אותה בחיפוש אחר ההורקרוקסים. הוא מתעלם ממני. למה? אל תתעלם ממני! 

"סקורפיוס, תחזור. תחזור." אני אומרת כל הזמן. הוא נועץ בי מבט פגיע וכועס ומתכונן להתעתק.

"סקורפיוס. סקורפיוס!" הוא מתעתק מפה. כולי בוכייה. למה? למה הוא עזב? כי חשב שיש לי משהו עם ג׳ונאס. לעזאזל איתו.

אני מוצאת את עצמי בוהה בעשים שעפים בתוך המנורה שליד מיטתו הריקה של מאלפוי. אני מוצאת את עצמי עצובה, בגלל שהוא עזב. ואני ממש לא יודעת מה המצב ביני ולבינו. אני מרגישה כאילו המערכת יחסים שלי איתו נהרסה כל כך, כאילו היה עוף שמן וכרסמו אותו עד העצם. לא דימוי כל כל נעים וטוב, אבל ככה זה מרגיש. כאילו כרסמו לי את הלב. ואז אני בוהה במיטתו, יושבת בכיסא, מקופלת רגליים. אני יודעת שאלבוס מביט בי ברחמים, כאילו אני גור כלבים נטוש. הכל בגלל ג׳ונאס, אני חושבת לעצמי. אני מרגישה בודדה, אפילו שכאן יש לי חבר ותיק וחבר חדש. אל' הוא חברי הטוב ביותר. עם מאלפוי נהגתי לצחוק. לכעוס עליו ולהתווכח איתו. כמו "יין ויאנג". עכשיו אני גם בודדה וגם אומללה. אלוהים, יכול להיות משהו גרוע יותר?

הפרק הקודם		הפרק הבא