הנשף

מצטערת על הפרק העלוב, יש לי מחסום כתיבה): תהנו (מי שלא קורא את זה ולמגיבים הנהדרים!)

"אני ג׳ונאס,"

"מצטערת שאין לי יותר זמן להכיר אותך," אני אומרת בהתנצלות ומגחכת.

"זה בסדר, מה שחשוב זה למצוא את ההוקרוקסים ולהשמיד אותם." הוא צוחק. 

"הם מחפשים אותנו," אומר אל' ומתקדם לכיוון החצר האחורית, ואנחנו הולכים אחריו. "אנחנו צריכים לנדוד. למישהו יש רעיון?"

"אולי נלך ליער דין," אני אומרת. "אמא והארי התחבאו שם בזמן מלחמת הקוסמים השנייה." אני מסבירה.

"קר שם." אומר אל'. "כמו חג המולד שם."

"רגע... זה באמת מרגיש כמו חג המולד!" אומר ג׳ונאס. "קר!"

"אתם חושבים שהיא עצרה את הזמן?" שואל מאלפוי.

"היא יכולה לעשות את זה בכלל?" שואל ג׳ונאס.

"יש כל מיני דרכים," אומר אל'. "אבל אנחנו צריכים לארוז בגדים מהמרתף ולהתכונן ליציאה ליער."

אנחנו יורדים למרתף שבחצר האחורית. יש שם כל מיני בגדים של ההורים שלנו מזמן המלחמה, סווצ׳רים מחממים וכאלה. אנחנו לוקחים את כל הבגדים ששם, כל אחד אורז בתיק משלו (אלבוס משאיל למאלפוי כמה בגדים) ואנחנו יוצאים מהמרתף ומשם מתעתקים ליער.

תוך כמה רגעים אנחנו מגיעים ליער ומקימים את האוהל הגדול. אני מטילה לחשי הגנה על האזור, לובשת סוודר אפור כזה - שאמא לבשה אותו בזמן שהייתה ביער עם דוד הארי - פותחת ספר ויושבת בעץ ליד האוהל. מאלפוי בא ויושב בעץ שממולי בערך.

"זה אחלה מקום לשיחות נפש." הוא אומר וצוחק. צחוקו דועך לאט לאט, הוא רוצה להגיד משהו. "אנחנו צריכים להיפרד."

"אני מסכימה," אני אומרת בקלילות ומחייכת. מי ידע שזה כזה קל לוותר על משהו כמו זוגיות? אבל אני יודעת שאלה רודפת את אלבוס פוטר יותר מאשר אותי ואת מאלפוי. זה לא כל כך משנה. אבל היא ממש רוצה להרוג אותנו. אנחנו רק לא רוצים שהיא תהרוג מיליוני בני אדם! זה בקשה כזו... זה לא כאילו אנחנו מבקשים טונות אוניות!

"זה טוב ששנינו מסכימים." אומר הבלונדיני ואני נאנחת,מעבירה עמוד בספר. זה לא קשה כמו שחשבתי, האמת. זה ש"התמזמזנו" לפני חצי שנה (ככה זה נראה) לא מקשה על העובדה שהרגע נפרדנו. יכול להיות שפשוט נמאס לי ממנו. אמרתי לכם שזו רק התאהבות טיפש עשרה טיפשית. כל אחד חווה את זה.

הירח עולה, השמש ירדה לפני שעה. צפיתי בשקיעה יחד עם אל'. הוא בן משפחה, לא בן זוג. הוא מבין אותי יותר מכולם. יותר מאלפוי, יותר מג׳ונאס שפגשתי לפני ארבע שעות ויותר מג׳יימס שנהג לשוחח איתי בזמנים קשים. כמו למשל, בתקופה שהשיער שלי נהפך לחום לאט לאט. ג׳יימס אמר שהוא רק צבע לי את השיער בזמן שישנתי. וזה מאוד עודד אותי. נראה לי.

אני נכנסת לאוהל ורואה את ג׳ונאס ישן. הוא נראה חמוד שהוא ישן. לא ג׳ונאס, האח של לילית׳ המטומטמת. רק ג׳ונאס. לא קפטן קבוצת הקווידיץ׳ לשעבר. רק ג׳ונאס. באיזשהו מובן זה נחמד. אבל הכרתי אותו רק לפני מספר שעות, זה מגוחך. זו עוד התלהבות טיפש עשרה טיפשית. אלא שאני כבר בת 17.

אני יוצאת לטייל. השעה, ככל הנראה בשעוני הישן, היא 20:00. בדיוק לפני שאני נכנסת ל"מעבר למגן", אני רואה איש בעל שיער שחור, קוקו ופנים של גבר שהיה מאוהב. הוא עובר אותי, ואני מתפללת שלא יקרה כלום. הרי הוא לא רואה אותי. אף אחד לא רואה אותי.

"מה זה..." הוא עוצר ומסתובב לאט לאט. "מה זה הריח הזה?" מבטאו אנגלי קליל. קצת אוסטרלי, לטעמי. הוא עוצר ממש מולי ומריח. בוחן את האוויר.

הוא ממשיך לאט לאט, תופס בצווארון של איש מת. 

"חטפן." אומר ג׳ונאס ועומד מאחורי. "טוב לדעת שהלחשים שלך עבדו."

שתיקה. "הוא הריח אותו." אני לוחשת בקול צרוד, אפי אדמדם ועורי חיוור. "את הבושם שלי." זה נשמע כאילו אני עומדת לבכות. אבל אני לא. באמת שלא.

אני רק רוצה לעבור את כל החרא הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא