הנשף

"היי, הוגו."

"הוגו, תאמר שלום לאחותך," אומרת אמא. "הוגו!"

"היי, רוז." הוא אומר בשעמום, בעודו משחק בהתמכרות, אם יורשה חי לציין, שש

במשחק הווידיאו החדש שדוד הארי קנה לו ליום ההולדת ה-13 שלו, שבטובו פתח אותו בתחילת השנה.

"הוגו, אתה יכול לעזוב את המשחק?" שואל אבא.

"אין מצב, רוז תתפוס לי אותו."

"כן, כאילו שאני מעוניינת." אני מגלגלת עיניים והולכת לחדר. אני מוציאה את הנייד מכיסי, נועלת את הדלת ומתקשרת לאלבוס.

"היי, אל',"

"היי, רוז, למה את מופתעת?"

"כי לעיתים קרובות אתה לא עונה. בכל מקרה, חזרתי הביתה."

מצוין, אני אגיד לג׳יימס ונבוא לבקר. וגם לאבא ואמא,"

"מצוין, רק אל תביא את ג׳יימס."

"למה? הוא התגעגע מאוד. הוא אמר שאת סתם מבלה אצל מאלפוי בזמן שהוא...-"

"מתלונן לשווא, כן. הוא עם נייטלי?"

"לא, הוא זרק - זאת אומרת, עזב אותה לפני שלושה ימים. הוא חזר לסאלי."

"אה, הבנתי. הוא ממש... אליל הבנות. "

"יותר אידיוט גמור," אומר אל'. "הוא גר בדירה שלו, לפני שבוע מצא עבודה בבית קפה שבבניין הסמוך."

"טוב, אז הוא יבוא לבקר?"

"אני לא בטוח. אם הוא ירצה," מגחך אל'. "הוא בנאדם עצמאי."

"בטח." אני מגחכת. "נתראה מחר."

"ביי." הוא אומר ומנתק את הטלפון. אני רואה שהוא ניתק וישר מתקשרת למאלפוי. אני נשכבת על המיטה הרכה, זו שכל כך התגעגעתי אליה. אני נשענת על הצד והוא עונה.

"היי, גריינג׳ר."

"מאיפה הבאת את זה?"

"זה לא נשמע כמו ג׳ינג׳?"

"מה שתגיד, מאלפוי. איך הייתה החוויה? לשהות בבית מלון 5 כוכבים עם שוטר ספרדי שמנמן ומשופם?"

"היה כיף. הריקוד היה כל כך אינטליגנטי,"

"כן, אם מחשיבים שהמוסיקה בקעה מתוך רדיו בן 30+, אתה יודע." 

"כן..." הוא צוחק. "אבא שלי קצת נעשה פרנואיד. הרבה. הוא, אהה..."

"מה?"

"הוא אוסר עליי..."

"מה? למה?" אני יודעת למה הוא מתכוון. הוא אוסר עליו... לצאת איתי... היי, אנחנו לא יוצאים! שקט! תסתמו! זה רק התאהבות טיפש עשרה. אני בטוחה במיליון אחוז.

"את יודעת..."

"אה, כי אני וויזלית מטומטמת?" אני קמה ויושבת על הכורסה.

"לא, את לא מטומטמת! את פשוט..."

"וויזלית. כן, וויזלית. ממש יופי." 

"והוא אהב יותר שיצאתי עם לילית׳...כי היא טהורת דם..."

"אז אתה רוצה לצאת איתה!" אני צועקת בכעס. לא לבכות. לא. אני לא בוכה.

"לא! ממש לא! אני נפרדתי ממנה!" הוא מתקשה לנשום. הוא דובר אמת.

"רוז... אני... אני אוהב אותך." הוא לוחש.

האמת, בחיים לא חשבתי שמישהו יגיד לי את זה. ואם כבר, אז לא מאלפוי. אבל אני מוצאת את זה נורמלי לגמרי, להפתעתי. 

"אני מצטערת. אתה יודע, בעולם המוגלגי בנות חושדות שלהן. שהוא מנהל רומן עם מישהי אחרת." אני צוחקת וגם הוא.

"אז אני החבר שלך?"

"אני לא יודעת. מה אתה אומר? נגד כל הסיכויים?"

"מתאים לי."

"למרות ההורים שלך?"

"את מנסה לבאס אותי?" הוא שואל ושנינו צוחקים. "את עייפה?"

"אה - הא. ואתה?"

"כן. רוצה לישון?"

"בטח. תישאר על הקו."

"ברור. אני פה. טכנית." הוא אומר. אני נשכבת על המיטה והוא אומר שגם הוא. הוא כבר נרדם, אני שומעת את הנשימות שלו ונשענת לצד החלון.

"רוזי?" לוחשת אמא. אני לא עונה. היא בטח מחייכת. היא סוגרת את הדלת ואת האור. 

הפרק הקודם		הפרק הבא