הנשף

הכל התחיל שהיה לו משעמם. הצעתי ללכת לעשות משהו של מוגלגים, והוא סירב.

"אני לא רוצה להיסחב אחרייך בחנויות בגדים כמו איזה סמרטוט, וויזלי. בואי נעשה משהו עם אקשן. בואי נרכב על אופנוע."

"מצטערת, אין לך רישיון. אה, וגם לא ממש בא לי למות."

"יש לי אופנוע. יהיה ממש כיף. וזה בטוח לגמרי."

בטח בטוח. בטוח כמו לנסוע ברכבת הרים בלי חגורת בטיחות, ככה בטוח.

"מאלפוי, לא."

"את יודעת שאת רוצה, רוז... קדימה... או שאת... מפחדת?"

"טוב," אני צועקת, נכנעת לפסיכולוגיה ההפוכה. "אנחנו הולכים. רק בשביל להוכיח לך שאני לא מפחדת!"

וכך הגענו לכאן. תא מעצר מסריח בתחנת משטרה נידחת בצפון אנגליה, עד ששהורים הבוגרים יבואו לשחרר אותנו. אמא בוודאי תתעלף ואבא יהיה גאה בי. אני לא כל כך בטוחה... אולי היא תחשוב שאני נעשית דומה ודומה יותר לדוד ג׳ורג׳.

אנחנו יושבים הספסל הקטן שבאמצע החדר, לבושים קפוצ׳ון הכובע מורם. אני נרדמת על כתפו של מאלפוי והוא נרדם על הקיר עד שאנחנו מתעוררים. גם אז, אנחנו לא זזים.

"למה שיכנעת אותי, אה?"

"אני די טוב בזה, את חייבת להודות."

"מאלפוי?"

"מה?"

"אם לא תשתוק אני אדאג לרצח שלך. שוטר, אתה יכול להרוג אותו?" אני שואלת בחביבות את השוטר. הוא קם ומחייך.

"גם הייתי רוצה," דופק על אקדחו מעט, מה שמפחיד קצת את מאלפוי. אני מחייכת. "לא הייתי יכול."

"למה?" שואל בלונדי.

"כי אני צריך לקנות בוריטו מהחנות פה ממול," צוחק השוטר. שמו הכתוב על התג הכסוף הוא "ג׳וני רודריגז". שיערו מועט ושחור כלילה וכך גם שפמו הספרדי העבה. 

"אני צריך ללכת. תסתדרו פה?" שואל. אני אומרת "כן, להתראות" והוא הולך.

בדרך הוא מבריח צעקה. "קרייג, הכל טוב, תירגע. הם לא יברחו. אתה יכול לחזור לישון, רק עוד שני חבר'ה צעירים ונחמדים". אני ומאלפוי מגחכים. הרדיו מקשקש. ועוד שיר מתחיל. מאלפוי קם, מושיט את ידו אליי.

"קדימה."

"את יודעת שאת רוצה?" 

"לא. רק אם בא לך." השיר מתחיל להתנגן. איזו ברירה יש לי? אני תופסת בידו והוא מושך אותי לקום. אני נצמדת אליו, שם את כף ידי על כתפו ואת סנטרי על היד. השיר מתחיל.

",Lately i been, i been loosing sleep", אנחנו מתנדנדים.

".Dreaming about the things that we could be". אני מגחכת. זה פשוט מגוחך. לא הוא משכנע אותי, אלא הדיבור שלו. הטון המרגיע; העיניים.

"But baby i been, i been prayin' hard, said no more counting dollars we'll be ".counting stars. Yeah we'll be counting stars

הוא מתחיל לרקוד כאשר השיר נעשה קיצבי הרבה יותר. הוא מסובב אותי ואנחנו צוחקים.

"I feel the love" שר הזמר, ומאלפוי שר יחד איתו.

"מאלפוי תשתוק!" אני צועקת. הוא ממשיך לשיר ומחזיק בידי כמו משוגע.

"And i feel it burn, Down this river every turn - Hope is a four letter

word ,Make that money, watch it burn!"

השיר נגמר תוך לפחות ארבע דקות. אנחנו חוזרים לספסל, אנרגטים וצוחקים, מחזיקים ידיים. לא חשבתי שזה יכול להיות יותר גרוע, השהייה בתא משטרה, בל זה נהפך להרבה יותר טוב. לאחר שעה ההורים שלנו באים ומשחררים אותנו, שואלים שאלות בלי הפסקה. אמא ואבא אומרים שאני חוזרת הביתה(יותר נכון, קובעים), וההורים של מאלפוי ררק שואלים אם הכל בסדר ואם לא נפגענו.

אמא ואבא לוקחים אותי למכונית.

"רוזי, לא משנה מה יקרה אנחנו אוהבים אותך." אומר אבא. הם עושים מה שאני חושבת שהם עושים?

"גם את תיכנסי להיריון בגיל 16 או שתדרדרי לסמים-." מוסיפה אמא.

"אבא! תגיד משהו!" אני צועקת בכעס. הם עושים לי את השיחה.

"אתם לא סומכים עליי? מאיפה זה בא, מההנחב שחשבתי שלוש שעות בתחנת משטרה - אני כבר עבריינית?"

"לא, מהפתאום!" אומרת אמא. "אנחנו פשוט רוצים שתדעי. "

"הרמיוני, אנחנו עושים לה את השיחה." אומר אבא, ואמא מרביצה לו ברגל בלי ידיעתי. כך היא חושבת, כמובן.

"איכס, אמא! מה, אני... אני פוחדת מאינטימיות."

"כאילו, סקס?" שואל אבא. כמה מגעילים הם יכולים להיות?!

"רונלד!" צורחת אמא. 

"אבא!" אני צורחת יחד איתה. אבא מתניע את הרכב ואנחנו נוסעים. הביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא