הנשף

"קדימה, זה ממש כיף."

"אני אראה לך מה זה 'כיף', חתיכת משוגע." אני אומרת לו בכעס.

"קדימה, נו. אני לא הולך לחכות פה כל היום,"

"אם אני הולכת לעלות אז אל תאיץ בי, מאלפוי." אני יושבת עת האופנוע השחור והוא מחזיק במשהו שקשור לאופנוע. אין לי מושג איך קוראים לזה.

"תחזיקי חזק." הוא אומר, תוך כדי שהוא מתניע ברעש מתפלח.

"במה?" אני צועקת.

"בי!" הוא צועק בחזרה. אני כורכת את ידיי סביב מאלפוי, שמה את ראשי על גבו העליון ועוצמת עיניים.

"בוא נגמור עם זה." אני אומרת. הוא שם קסדה ושם גם לי.

"אם אנחנו הולכים למות, אני רוצה להגיד משהו!"

"מה?" 

"אני שונאת אותך!" אני צועקת. הוא בטח קיווה לשמוע "אני אוהבת אותך" או משהו בסגנון. אבל אנחנו בכל מקרה נמות, אז אני שונאת אותו.

"גם אני אותך!" האופנוע מתחיל לזוז. אני מגחכת; זה באמת גרוע כמו שחשבתי. הוא נוסע מהר יותר ויותר, והרוח מכה בפרצופי. אני מהדקת את אחיזתי במאלפוי וטומנת את ראשי בגבו.

"אני אוהב לאן שזה הולך." הוא צוחק. אידיוט.

"תסתום כבר, יא סוטה." אני צורחת. כאילו - אתם מעמידים נערה פחדנית רצח (שלא ברור איך התקבלה לגריפינדור, אולי רק בגלל שהיא וויזלית) באופנוע עם מאלפוי שהוא בכלל ההפך ממנה. ואני הולכת למות איתו.

עשיתי טעות מרה משתי הבחינות. הייתי צריכה להישאר עם הנרי, אולי. וכן, גם על הקרקע שלא זזה ולא על האופנוע הישן והשחור הזה משנות השמונים.

"אני מתחילה להתחרט על זה!" אני צועקת.

"אל תדאגי, אני פה!" הוא צועק.

"אם לא אתה כבר הייתי מתה..." אני ממלמלת ומגחכת. האופנוע עוצר.

"יש!" אני צועקת. "מה קרה?"

"אהה... רוז, אולי כדאי לך לא לצעוק." הוא לוחש.

"מה?" אני פותחת את עיניי. שיט, שיט, שיט. משטרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא