הנשף

אנחנו יושבים בארוחת הבוקר. אסטוריה ודראקו משוחחים על הא ועל דא, ואני יושבת מול מאלפוי, לא מפסיקה לצחקק ולחייך. אה, ולהסמיק.

יש לו... אהה... יש לו... ריבה בשפה... ושוקו בשפם המועט שלו... אני צוחקת. איך אפשר שלא? אל תשפטו אותי!

"סקורפיוס."

"מה?" הוא שואל בחיוך.

"יש לך... אהה..." אני מצביעה על השפה שלי ומנקה אותה למרות שהיא נקייה, וגם על השפם. שאין לי. על מה אני מדברת?

"יש לך ריבה על השפה." אני לוחשת. דראקו ואסטוריה לא שומעים. או שהם כן, ובוחרים להתעלם.

הוא צוחק ומנקה את פיו ואת שפמו הלא קיים כמעט. שנינו צוחקים בשקט. אסטוריה מסתכלת עלינו בחיוך ואנחנו מפסיקים לצחוק, מביטים אחד בשני, משפילים את ראשינו ומסמיקים. אני משחקת בחביתה והוא נועץ את פיו בצנים מלא הריבה. 

"אולי די כבר?" אני שואלת אותו ברוגז, בעודו מביט בי כמו... כמו... כמו נער מתבגר שמאוהב. הנה, אמרתי את זה. אני ג׳ינג׳ית כנה. ומטומטמת. מאוד מטומטמת.

"מה עשיתי?" הוא צוחק, מפסיק להביט בי ושותה. כך אנחנו מסיימים את ארוחת הבוקר מהר מאוד.

אני הולכת לחדר. מאלפוי פשוט נכנס.

"מאלפוי, אתה בסוף תעשה לי התקף לב!" אני אומרת. הוא צוחק.

"זו בדיוק הכוונה, וויזלי. את רוצה לצאת?"

"לצאת? לאן בידיוק?"

"את יודעת, החוצה."

"כן, נראה לי שמשמעות 'לצאת' אומר החוצה... אבל זה לא בידיוק מסביר לי לאן."

"פה בחצר, ג׳ינג׳ית."

"איך קראת לי?" אני קמה באיטיות.

"ג׳ינג׳ית." הוא מדגיש את המילה היחידה הזו.

"אתה לא יודע עם מי התעסקת, בלונדי. אתה עמוק עמוק בזבל." אני מנידה בראשי, כמו ביריונית קשוחה.

"אוו, אני ממש מפחד. קדימה, את באה?"

"אתה דפוק." אני לוקחת את הכרית שלי ומטיחה אותה בו. 

"אוי אוי אוי, ג׳ינג׳ית - את עמוק עמוק בזבל..." הוא לוקח כרית אחרת ומטיח אותה בי. אנחנו מתחילים קרב כריות רציני ונוצות עפות לכל עבר.

"אתה ממש טוב בזה," אני מודה. הכרית שלי נופלת מידיי ואני נאנחת ומתיישבת על המיטה.

"גם את, ג׳ינג׳ית. גם את." הוא מתיישב לצידי ואנחנו נשכבים.

"אתה מפחד ממני?" אני פונה אליו. הוא עונה "בטח" בציניות. אנחנו מתנשקים כמה דקות ואז נשמעת דפיקה בדלת.

"תתחבא." אני לוחשת. 

"איפה?" הוא לוחש.

"רוז?" זו אסטוריה. "רגע!" אני עונה במתח.

"אני לא יודעת, איפשהו!" אני לוחשת בכעס. הוא בולע חזק ועף מתחת למיטה.

"כן?" אני יושבת על המיטה וקוראת ספר.

"רוז, הכל בסדר? שמעתי רעשים, "

"לא, הכל בסדר." אני מחייכת ומהנהנת. היא מחייכת אליי וסוגרת את הדלת.

"אני חושבת שאתה יכול לצאת." אני לוחשת. הוא יוצא לאט לאט.

"יש לנו מזל," הוא נאנח. אני נשכבת על הכרית והוא נשכב לצידי.

"אני משועמם." הוא אומר. אני נאנחת ומחייכת.

"רונלד, אתה ממש משועמם."

"איך קראת לי?"

אני מסמיקה. זה אומר ש... אמא קראה לאבא "רונלד". והיא עדיין קוראת לו כך. אני לא אמא! זאת אומרת, היא מודל מצוין לחיקוי, חברה טובה ומתמידה ונחושה ואמיצה, אבל לא. ממש לא, אני לא היא.

"התבלבלתי." אני מודה. "מצטערת."

"זה בסדר, אני סולח." הוא מתקרב אליי ומנשק אותי. הוא מלטף את שיערי ואני משחקת בשיערו הבלונדיני. הוא כל כך רך... לא עכשיו, רוז!

אני מחייכת.

"אה, מזל."

הפרק הקודם		הפרק הבא