הטירוף שמאחורי הקירות השבורים

היי שוב, פרק 3.

תיהנו :)

Cause I don't need heat, I've been burnin' in hell'"

But now I'm back with my own story to tell

"James Arthur, Back From The Edge

"כי אני לא צריך חום, בערתי בגיהינום

אבל עכשיו חזרתי עם סיפור משלי לספר"

ג'יימס ארתור, חזרה מהקצה

פרק 3

פלטתי אנחת הקלה כשגיליתי שהבקתה ריקה מאנשים. הבטתי מסביבי בחלל הקטן וניסיתי לנער את ראשי ממחשבות על דרק והיכולת המופלאה שלי שבטח ירשתי מאמא שלי, לגרום לאנשים לשנוא אותי בפחות משניה. הזכרתי לעצמי שלא אכפת לי, שזה גם ככה לא משנה, אני לא פה בשביל שיחבבו אותי. כל מה שחשוב זה המשימה ומה יקרה אם אכשל בה. במשך כמה רגעים לא יכולתי לזוז. הזוועות שהסתחררו בראשי תקעו את תפריהם בגרוני ושיספו אותי לגזרים מבפנים. במשך כל היום החנקתי והדחקתי את הזעם וחוסר האונים שהרגשתי. אולי רק הפיי יכולים לחוש ברגשות אבל הייתי בטוחה שגם שאר הפרנורמליים היו מספיק חדי אבחנה בשביל לעלות על הטירוף שהשתולל בתוכי. אני מניחה שאמא שלי לא סתם ככה לימדה אותי איך להחניק רגשות ולהעמיד פנים, היא בטח הכינה אותי בדיוק לזה. הכל בשביל אלאריס. האבן הארורה. האבן שאני צריכה לגנוב פה ממישהו. לא שידעתי ממי, או למה, או מה זאת האבן הזאת בכלל. אמא שלי אף פעם לא הייתה חזקה בלנדב מידע. לדרוש את הבלתי אפשרי הייתה יותר המומחיות שלה.

הדבר היחיד שהחזיק אותי מלהתפרק לחתיכות באמצע הסלון הקטן הייתה הידיעה שבכל רגע מישהו עלול לבוא ולתפוס אותי מאבדת את השיט שלי. זהו לא מחזה נעים. האמת, עבור עיניים לא מורגלות, זהו מחזה מפחיד. נשמתי עמוק ונשפתי לאט. דבר אחר דבר. קודם יהיה עליי לדבר עם ברונט, הפעם בנוכחותה של הולידי, ולבדוק אם יש סיכוי שהם חושדים במשהו ואם כן, לגלות במה בדיוק. אחר כך אצא לסיבוב מסביב למחנה, ואראה אם יש עוד דרך לצאת מפה מלבד דרך השערים ורק אז, בלילה, כשאף אחד לא יכול לראות או לשמוע, ארשה לעצמי להתפרק. לא להתפרק-להתפרק,  כמו שהייתי עושה אם הייתי בבית, הבקתה הקטנה לא תעמוד בזה, אבל אולי ארשה לעצמי לבכות. אולי.

עשיתי סיבוב מהיר בתוך הבקתה. בסלון הייתה ספה אחת של שני מושבים בצבע חום, שולחן קפה קטן ופוף גדול בצבע כחול שתפס את מרבית המקום. המטבח היה מחובר באלגנטיות לסלון ועמדו בו מקרר, שולחן אוכל ושלושה כיסאות. שמתי לב לשני הדלתות הסגרות בקירות הסלון ולדלת הפתוחה בקיר אחר. הצצתי לחדר שבפנים וגיליתי שהוא כמעט וריק מחפצים. החדר שלי. נכנסתי פנימה ומיד ראיתי את המזוודות שלי מונחות זו לצד זו בצד המיטה. החדר היה אף יותר קטן מהסלון. סרקתי אותו במבט אחד: מיטה, ארון, שידה וחלון.

העפתי מבט מריר במזוודות, יודעת מה מחכה לי שם. אמא שלי, בכל טוב ליבה הרעיל, התעקשה שפרנסין, העוזרת האישית שלה, תארוז עבורי את המזוודות. לא היה לי צל של ספק שלא אמצא אף לא בגד אנושי אחד. היא השתוקקה לכך ששאר התלמידים יראו אותי כמי שאני באמת ושבמבט המוטרד שלהם אראה את האשליה הקטנה שלי שאני יכולה להיות כמוהם, מתנפצת. היא רצתה שארגיש כל כך לא רצויה ולא שייכת שאשתוקק לרוץ בחזרה אל זרועותיה הקרות, אבל יותר מכל, היא רצתה שאני ארצה לבצע את המשימה כמה שיותר מהר. רעיון נהדר למוטיבציה מצידה.

בעודי פותחת את המזוודות, חשבתי על איך אני הולכת להסביר את זה לברונט. "היי, שומע? אמא שלי חשבה שזה יהיה רעיון אדיר שאני אסתובב ברחבי בית הספר בכל מהדורי כנסיכה של פיירי. זה למה אני לובשת את רצועות השיפון הנוצצות האלה, שבקושי מכסות משהו, מסביב לגוף שלי. כן, זה מאד דומה למה שלבשתי כשפגשת אותי מחוץ לשער, וכן, זה אמור להיות שמלה." וכן, זאת בהחלט שיחה שהייתי רוצה להחמיץ.

במקום להוציא את פרטי הלבוש ושאר הדברים שלי מהמזוודות בצורה מסודרת ולסדר אותם יפה בארון ובחדר, הפכתי את המזוודות מעל המיטה ורוקנתי עליה את כל התוחלת לערימה של שיפון וסאטן ותכשיטים. לאחר חילקתי את הערימה לשתי ערימות לא שוות, וזאת בגלל שהערימה של 'כל הדברים שאוכל להשתמש בהם' הייתה הרבה יותר קטנה מהערימה של 'כל מה שהולך לפח'.

מצאתי שקיות אשפה במטבח והעפתי לתוכן את כל מה לא אצטרך בשהותי פה. לאחר מכן הוצאתי אותן אל מחוץ לבקתה והנחתי אותן על הדק. מאוחר יותר, בדרכי למשרד, אוכל לקחת אותן לחדר הפחים. שמעתי היום שיש פה אחד כזה.

לקח לי פחות מחמש דקות לסדר במקום את הדברים שנשארו מאחור. את התכשיטים דחפתי באחת המגירות של השידה ואת פרטי הלבוש המאוד מועטים שנותרו לי תליתי וקיפלתי בארון. כשהבטתי בתוחלת הדלה בתוכו, התגבש במוחי רעיון. אולי רצונה של אימי להציג אותי לראווה מול כולם כמו מופע זיקוקים יכול לשחק לטובתי. אולי לא אצטרך להתגנב ממפלי-צללים אלא אוכל פשוט לבקש מברונט רשות לצאת לקניות. הוא הרי יבין שאני לא יכולה להסתובב כמו דמות מתוך סרט של דיסני ברחבי המחנה. בעולם האנושי זה לא היה אמור להיות נורמלי, אפילו בסביבה של פרנורמליים. הוא יהיה חייב לתת לי לצאת. כמובן שקודם יהיה עליי לחשוב על הסבר טוב מספיק לספק לו על למה מלכתחילה ארזתי איתי בגדיי פיי לעולם בני האדם. לא יכולתי לשקר ותהיתי עד איזה גבול אוכל לעוות את האמת איתו. 'אמא שלי כלבה,' בתור תירוץ, לא נשמע כמו רעיון טוב.

נזרקתי על המיטה, חושבת על כל הדברים שאני יכולה להגיד ועל כל הדברים שלא. הייזל. שמה של חברתי הטובה ביותר, אחותי בנשמה ובעוד כל כך הרבה מובנים החשובים מדם, הדהד במוחי. בהחלט אחד הדברים שאני לא יכולה להגיד. למרות שקבעתי בלוח הזמנים המנטלי שלי את מסיבת ההתפרקות שלי רק לסוף היום, לא יכולתי לעצור את התמונות שהזדחלו לראשי כשעצמתי את עיניי. הייזל כלואה באחד התאים של "אאטרנום", בית הכלא של פיירי הנמצא מתחת לאדמה, תלויה בשלשלאות מהתקרה מטה, מעונה על ידי השומרים הסדיסטיים, צורחת את נשמתה החוצה. התמונות בעיניי רוחי היו כל כך ברורות ומדויקות שהרגשתי את עצמי כלואה שם איתה. כמעט ויכולתי להריח את ריח הדם והזיעה והפחד שבטח נדף ממנה, כמעט ויכולתי לשמוע את ליבה נשבר עוד קצת על עוד דקה שלא הגעתי לחלץ אותה. אשמתי. אשמתי המוחלטת. אמא שלי לקחה אותה בשבי כי היא ידעה עד כמה היא חשובה לי. היא הרי זאת שבעצמה אמרה לי פעם שהאנשים החשובים לי יותר מכל הם הנשק החזק ביותר בידי האיוביים שלי, ואמא שלי, האויבת האולטימטיבית שלי, מחזיקה מעל ליבי את הנשק הזה עכשיו. היא ידעה שלשלוח אותי למשימה מחוץ לשער פיירי תהיה כמו להביא לי כרטיס חופשי מהכלא, היא ידעה שאם אצא משם, היא לא תראה אותי יותר לעולם, אז היא לקחה את הייזל, הייזל הקטנה ועדינה, וזרקה אותה לאאטרנום. "את יכולה לקבל אותה בחזרה כשתחזרי הביתה עם האבן. אני אשתדל לא להרוס את הפנים היפות שלה יותר מידי." היא אמרה לי אתמול בלילה אחרי שהיא לקחה אותי לסיבוב מתחת לאדמה והציגה בפניי את דמותה הקטנה והשפופה של הייזל בתא הסורגים המזוהם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שרציתי לרצוח את אימי בדם קר, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שרציתי לעשות זאת לאט, ובכאב, וליהנות מזה תוך כדי. ידעתי שלא משנה עד כמה מהר אמצא את האבן הזאת, זה לא יהיה מספיק מהר. כל יום, כל שניה במקום הזה, היא עניין של חיים ומוות. אני יודעת, ביליתי שם מספיק בחיי. והייזל היא לא כמוני, היא לא תוכל לעמוד בזה. נשמתה העדינה לא בנויה למקומות כאלה, היא לא בנויה אפילו לפיירי. אבל בפיירי אני תמיד הייתי שם איתה ועכשיו היא לבד, מאבדת קצת מנשמתה בכל שניה שעוברת.  ידעתי שאהיה חייבת למצוא דרך אחרת להיכנס לפיירי וידעתי גם דרך מי אפשר לגלות איפה נמצא השער הקרוב ביותר למפלי-צללים, שער שאפילו אמא שלי לא יודעת עליו. בשביל זה אצטרך להיות מספיק משכנעת בשיחתי עם ברונט והולידי מאוחר יותר, כי אם הם לא יתנו לי רשות לצאת, אצטרך להתגנב, מה שעלול להכניס אותי לצרות איתם, ומה שיוביל אותי לצרות הרבה יותר רציניות, עם אמא שלי.

ניסיתי לנער את זיכרונה המשתהה של דמותה המקופלת על הרצפה של הייזל במוחי ולנסות להתרכז בצעד הבא שלי. ברונט והולידי. מה להגיד. מה לא להגיד.

שכבתי כך כשעה, בוהה במבט אטום בתקרה הלבנה, והחלטתי שכנראה פשוט אאלץ לאלתר.

בדיוק כשהחלטתי לקום מהמיטה סוף סוף וללכת להתקלח, שמעתי את חריקת דלת הכניסה. מישהו נכנס לבקתה. כל השרירים שלי נדרכו ונלקחו לי כמה רגעים כדי לנער את הרגשת הסכנה, המלחמה. בפיירי, עם מישהו פותח את הדלת לבית שלך ללא הזמנה, הוא לא מגיע ברוח טובה, בלשון המעטה. במפלי-צללים, ככל שידעתי, זה היה יכול להיות מנהג מקובל. ואז נזכרתי בשתי הדלתות הסגורות שראיתי בסלון, שבטח הובילו לחדרים כמו זה שלי. מישהו הרי הולך לישון איתי פה. זה בטח אחד מהם.

התלבטתי לשנייה אם מתחשק לי לצאת ולהכיר את השותף או השותפה שלי. אחרי שהצצתי במראה שמעל השידה החלטתי שלא. כשראיתי את בבואתי הפרועה, הבנתי למה מעט האנשים שפגשתי בהו בי ככה היום. בעוד שבזכות טוליס, העוזרת שלי, שהצליחה להשיג לי כמה בגדים אנושיים, אלוהים יודע מאיפה, הייתי לבושה בחולצה פשוטה בצבע כחול כהה ומכנסי טייץ שחורים, לבוש נורמלי לגמרי ממה שהספקתי לראות, אלה הם פניי שנראו כל כך יוצאות דופן. הן פשוט נראו... יותר מידי. עיניי הגדולות והכחולות נראו יותר מידי גדולות לפנים שלי בלי הציורים שבדרך כלל קישטו אותן, שפתיי המלאות היו יותר מידי אדומות על עורי החיוור והן היו משוכות מטה, כאילו נתקעו כך, לא זוכרות איך לחייך. שיערי השחור פחם, היה יותר מידי ארוך, בלתי ניתן לשליטה. הבעת פניי הייתה קשה, קרה. שנאתי עד כמה נראיתי דומה לאמי. כשהתקרבתי להשתקפותי, יכולתי לראות את הסופה המתחוללת בעיניי, את השיגעון. "את בטוחה שתצליחי להסתיר מהם את הפיירי שבתוכך?" קולה של אימי התגרה בי מאיזשהו מקום עמוק בתוך נשמתי.

סובבתי את מבטי בחדות מהמראה. אני אצטרך לעשות משהו עם זה, למצוא דרך למתן את הברבריות המוטבעת בתוכי.

צעדים קלים נשמעו כמתקרבים לכיוון החדר שלי ואז נעצרו. "הדלת שלה סגורה, אתה חושב שהיא ישנה?" לחישתה של הולידי נשמעה מבעד לדלת.

לא השותפים שלי מסתבר.

"לא, אני חושב שהיא ערה ויכולה לשמוע אותנו," ענה לה קולו של ברונט ואז שתי נקישות נשמעו על הדלת. "לא כך, אליאנ... אר, אלין? אנחנו יכולים להיכנס?" הוא שאל ואז פתח את הדלת ונכנס. הולידי נכנסה בהססנות בעקבותיו והעניקה מבט זועף לעורפו. "ברונט!" היא התרעמה, "אתה לא יכול פשוט להיכנס ככה לחדר, מה אם היא לא הייתה לבושה?"

"למה שהיא לא תהיה לבושה?" הוא שאל בהפתעה קלה.

הולידי הביטה בו בהשתאות למשך כמה רגעים ואמרה לבסוף, "המון סיבות. היא הייתה יכולה להחליף בגדים, או להתלבש אחרי מקלחת."

"לאיזה בגדים? היא זרקה את כל השיט שלה," הוא אמר והצביע באגודלו לכיוון הכללי של הדק, איפה שהיה מונח כל השיט שלי.

נראה שהולידי חשבה על זה לרגע לפני שהיא ענתה, "לא יכולת לדעת שהיא זרקה את כל השיט... אני מתכוונת, הבגדים שלה, אולי היא זרקה רק את הרוב?"

למרות שבעצמי רציתי לשמוע איך ברונט יגיב לטענה הזאת, הרגשתי בצורך להתערב.

"אם הייתי מסתובבת פה עירומה, הייתי נועלת את הדלת. וזה באמת כל הבגדים שלי שם," אמרתי להולידי ואז פניתי לברונט בהבעת פנים הרבה יותר נוקשה, "יש סיבה לזה שהתפרצת לחדר שלי ללא הזמנה?" ידעתי שהייתי צריכה להיות עצבנית מהעבודה הזאת הרבה יותר מכפי שהייתי אבל לא חשתי בשום סכנה מכיוונו, רק דאגה. שוב.

"חשבתי ש..." הוא נעצר לשנייה ונראה שהוא חושב איך להגיד את מה שיש לו להגיד. לבסוף הוא כחכח בגרונו והמשיך, "חשבתי שאת מתכוונת לברוח, מהחלון או משהו."

הולידי הביטה בו בפליאה ואני בחשד. "למה?" שאלתי.

"רק הרגשה כזאת שהייתה לי," הוא ענה והסתכל ישירות בעיניי, מחפש, סורק. ובאותו הרגע ידעתי שלברונט לא היה כל ספק שאני מסתירה משהו, הוא רק לא ידע מה, ומאד רצה לברר.

שתיקה השתררה בחדר הקטן בזמן שהוא מדד אותי במבטו החד.

הולידי זעה באי נוחות ליד ברונט ונראה היה שהיא מנסה לתפוס את תשומת ליבו מבלי למשוך את שלי. הוא קטע לבסוף את עיניו מפניי והביט לכיוונה. הם החליפו מבט מלא משמעות ביניהם לשנייה אחת קצרה ואז הולידי פנתה אליי בחיוך חם. "אני מצטערת שהתפרצנו עלייך ככה," היא אמרה, הצרה את עיניה לכיוונו של ברונט ואז המשיכה, "רצינו לוודא שהתמקמת לך בנוחות בבקתה ולבדוק שיש לך את כל מה שאת צריכה?" טון קולה הפך לשאלה והיא הביטה בי בציפייה. חשבתי שאולי עכשיו יהיה הזמן המתאים לבקש רשות לצאת לקניות אבל לא רציתי כבר על ההתחלה להכניס את עצמי לשיחה שלא בטוח אוכל לצאת ממנה בשלום, במיוחד אחרי שברונט הכריז שהוא חשב שאני מתכננת לברוח. החלטתי שאראה איך אנחנו מתקדמים ואוסיף זאת איפשהו בדרך.

"כן," אמרתי. "הבקתה נהדרת." והיא באמת הייתה נהדרת. כל כך שונה מהבית שרציתי לצחוק בהקלה.

"יופי, יופי. ואיך הייתה הנסיעה?"

"בסדר," אמרתי וברונט נחר מעט בתגובה. הולידי הביטה ביני לבינו בבלבול. הוא בטח עלה על השקר הלבן. לא התאפקתי מלגלגל בעיניי כשאמרתי, "מסתבר שאני לא אוהבת מכוניות."

"או, ברור שלא. לא חשבנו – "

"זה בסדר," קטעתי אותה במהירות, לא רוצה שהיא תאשים את עצמה בגלל החולשה הפרטית שלי, "זה לא היה כל כך נורא, אני בסדר." הפעם ברונט לא הגיב, למרות שלא היה לי כל ספק שהוא עלה על השקר הזה גם. לא יכולתי שלא להיות מופתעת, לא ממנו, אלא מעצמי. לא חשבתי שמצפוני יאיץ את ליבי בשל שקרים כאלה קטנים. במחשבה שניה, חשבתי שאולי זאת הולידי הבהירה והנעימה, אולי למצפון שלי פשוט לא היה נעים לשקר לה. השתדלתי לא להזעיף את פניי למחשבה. זה הולך להיות לא נוח בעליל.

"טוב, אז..." היא המשיכה, וטון קולה השתנה למתנצל, כרומזת  שעכשיו הולך להגיע החלק הפחות נעים. "יש כמה דברים שאנחנו צריכים לשוחח עליהם. זה בסדר שנעשה את זה פה או שאת מעדיפה ללכת למשרד?"

"פה זה בסדר," עניתי, רוצה פשוט לגמור עם זה וזהו.

ברונט יצא מהחדר וחזר עם שני כיסאות בשבילו ובשביל הולידי בעוד שאני התיישבתי על המיטה. הבטתי בשניהם בציפייה, מחכה למפל של שאלות.

סוף פרק 3

הפרק הקודם		הפרק הבא