שונאת אותך.

"היי, אתם שם!" אמרה בכעס פרופסור מקונגל. "פוטר ו-"
ג'יימס זז וחשף אותי. פרופסור מקונגל פערה את עיניה לרווחה.
"אוונאס?!" פלטה. האדמתי.
"פרופסור מקונגל, זה לא כמו שזה נראה-" עמדתי לספר לה על כל מה שקרה עד שראיתי את מבטו המאיים של ג'יימס. השתתקתי.
"את באמת חושבת שאני עד כדי כך מטומטמת, אוונאס?" הנידה מקונגל את ראשה בחוסר אמון, "הרגע ראיתי אותך ואת מר פוטר מתנשקים באמצע הלילה, כשהייתם אמורים להיות במיטות!" צעקה את המשפט האחרון. ג'יימס גיחך, אך עדיין נראה מודאג. אני חושבת שהוא חשב על סיריוס.
"על תגחך, מר פוטר, כי לך ולעלמה אוונאס יורדים עכשיו חמישים נקודות, ואתם מקבלים ריתוק פעם בשבוע, לנקות את משרדי." אמרה מקונגל בקרירות. החיוך ירד מפניו. להפתעתי, הוא לא מחה.
"זה ברור?" אמרה פרופסור מקונגל. אני וג'יימס הנהנו.
"ועכשיו, לכו לישון ושאני לא אתפוס אתכם עוד הפעם, כי אז תושעו."
היא הסתובבה והלכה. ג'יימס פנה אלי.
"תישבעי שלא תספרי לאף אחד מה הלך פה," הוא סינן.
"מה?" פלטתי.
"על תספרי לאף אחד עלינו ועל רמוס, ברור?" הוא התעצבן. הנהנתי במהירות. הוא הפנה את גבי אלי והתחיל ללכת.
"חכה!" קראתי והדבקתי אותו. "אני באה איתך."
ג'יימס עצר. עצרתי גם אני. הוא נעץ בי מבט זועם. החזרתי לו מבט.
"את לא חושבת שגרמת למספיק צרות?" אמר ג'יימס, מתאפק שלא לצעוק. "אם רמוס יתקוף אותך, ועוד מישהו יפגע? תשכחי ממה שקרה. תחזרי למועדון, תסתמי את הפה ועל תתערבי-"
"אני לא אכנס איתך לביתן!" אמרתי בכעס, "אני אחכה בחוץ! אני יודעת כמה לחשי רפואה מאוד מסובכים שאמורים לרפא את סיריוס במהירות, למדתי בקיץ. זה יהיה טיפשי מצדך אם תסלק אותי!"
אני וג'יימס שוב נעצנו אחד בשני מבטים. לבסוף הוא הנהן, עצם את עיניו והשתנה לאייל. עורו התחיל לזהור והוא גדל. פניו התארכו, ומשערו ביצבצו שני קרניים. לבסוף אייל כסוף וגדול, מהמם ביופיו, בעל עיניים גדולות בצבע דבש עמד מולי. האייל הביט בי כמה שניות, ופרץ בריצה מהירה לעבר הפתח בעץ. הוא היה כל כך מהיר שאפילו הערבה לא הצליחה לתפוס אותו. התיישבתי על הדשא ותלשתי עשבים. לא הבנתי מה הלך הרגע. הנשיקה, הירח המלא... הכל היה מבולבל מדי.
יש סיכוי שאני מרגישה משיהו כלפי ג'יימס? חשבתי. העפתי קצוות שיער אדום מעיני ונאנחתי. הרמתי את עיני והבטתי בירח המלא, שניצנץ וזהר, כאילו רצה את תשומת הלב אליו. הכוכבים לידו נצנצו באור חלש יותר, מתרשמים ומקנאים בגדול מהם. האגם השחור נראה חשוך ומפחיד, ואם זאת, מזמין אותך אליו לכישכוך רגוע במים...
אייל פרץ מן העץ, על גבו כלב פצוע. מאחוריהם היה עכברוש קטן ומהיר. האייל הפיל את הכלב הפצוע מגבו בעדינות. הכלב ילל. העכברוש רץ סביבם במעגלים. בבת אחת הכלב השתנה לנער גבוה, בעל שיער שחור ומעט ארוך ועיניים כמו הסערה. הנער שכב על הדשא, פצוע ומדמם. הצטמררתי. ג'יימס השתנה אל צורת האנוש שלו, וכרך על יד סיריוס. העכברוש גדל והשתנה אל נער נמוך, שמנמן ומפוחד. הוצאתי את שרביטי וכיוונתי אותו לעבר סיריוס. לקח לי חמש שעות לרפא אותו. הלחשים היו קשים ומסובכים, ולא פעם התבלבלתי. פיטר פטיגרו התנצל בפני ג'יימס וחזר למועדון, אך ג'יימס נשאר על יד סיריוס עד שנרפא. הוא לא זז לרגע, והביט בסיריוס. הציפורים ציצו, הירח נעלם והשמש זרחה. ריפאתי לגמרי את סיריוס. הוא מצמץ וזינק על רגליו, ערני. אני וג'יימס קמנו גם אנחנו. ג'יימס חיבק את סיריוס בחוזקה.
"אחי, אתה חונק אותי-" השתנק סיריוס, ראשו מבצבץ בין זרועותיו של חברו הטוב. אני צחקתי. כשג'יימס וסיריוס התנתקו, סיריוס להפתעתי חיבק אותי. האדמתי.
"תודה, אוונאס," הוא חייך אלי.
"תודה לך," אמרתי וחייכתי חזרה. הבטתי בג'יימס. הוא הסב את מבטו מאיתנו והביט בזריחה. לבסוף הוא הביט בי ופלט: "תודה."
משכתי בכתפי ואמרתי: "אנחנו שווים עכשיו."
"רמוס המסכן," אמר סיריוס ונראה עצוב. אני וג'יימס החוורנו. ג'יימס כישף את הערבה המפליקה כך שלא תשתולל, ונכנסו על הצריף המצווח. רמוס ישב על הרצפה, מלוכלך, ומירר בבכי. רצתי אליו, התיישבתי לידו וחיבקתי אותו.
"אני מצטערת..." מילמלתי לתוך אוזנו. הוא הפנה את מבטו אלי.
"את מצטערת?" הוא אמר, עדיין בוכה, "אני ניסיתי להרוג אותך! אני מפלצת... אני לא צריך בכלל לחיות..."
"תסתום את הפה שלך, רמוס," התנפל עליו ג'יימס. "אתה? מפלצת? אתה אידיוט. זה מה שאתה. כל מה שקרה פה היה באשמתה של אוונאס-" השפלתי את מבטי, "ואתה יודע את זה! אז תקום ותפסיק לבכות כמו נקבה."
"אתה כל כך לא מתחשב, פוטר!" צעקתי עליו.
"הוא צודק!" כעס סיריוס, "ירחוני, אתה מטומטם! אתה לא מפלצת! אתה הילד הכי עדין שאני מכיר, וזאת לא אשמתך שאיזה זבל אחד נשך אותך כשהיית קטן-"
"זה לא משנה את העובדה שאני מפלצת," המשיך רמוס, "אני משתגע כל פעם בחודש, מנסה להרוג אנשים..."
ג'יימס התקדם בכעס, תפס את רמוס בצווארון חולצתו, ומשך אותו באלימות מן הרצפה, מעיף אותי מרמוס תוך כדי. הוא התחיל לטלטל את רמוס השברירי בחוזקה. קמתי במהירות והפרדתי ביניהם.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה, פוטר?!" צעקתי עליו.
"מנסה לגרום לו לחשוב בהיגיון!" צעק עלי ג'יימס חזרה, "מנסה לתקן את מה שאת עשית!"
"בזה שאתה מרביץ לו?!" צווחתי.
"נרביץ לו כל היום אם צריך, רק שישנה את דעתו," התערב סיריוס. פלטתי גיחוך. בנים. כל כך לא מתחשבים.
"אני באמת מצטער," מלמל רמוס. פניו היו רטובות. אף פעם לא ראיתי אותו במצב כזה, של איבוד שליטה...
"ירחוני, אתה לא מפלצת. אתה מבין את זה?" חשק ג'יימס את שיניו. רמוס הנהן.
"באמת, אני מצטער..." התחיל שוב, ג'יימס וסיריוס קפצו עליו בחיבוק, והפילו אותו לרצפה. הבטתי בשלושת הנערים המתגלגלים על הרצפה בשעשוע. בנים.
"בואו נלך לארוחת בוקר, לפני שישימו לב שנעלמנו," אמרתי כשהם קמו. הלכנו אל חדר המועדון, ולפני שהבנים עלו למעונות שלהם ואני לשלי, ג'יימס אמר לי:
"תזכרי אוונאס, שום מילה. על תספרי אפילו דבר אחד ממה שקרה הלילה." הוא הביט בי במבט עמוק, כדי לראות שאני מבינה. הינהנתי. הוא המשיך להביט בי במשך שלוש שניות ארוכות, ולבסוף, חייך אלי חיוך קטן.

הפרק הקודם