עד שהמוות יפריד

פרק שני: זיכרון של מוות

בפעם המאה בחן האח השני את המתנה שניתנה לו.

האבן הייתה בגודל עין בערך אולי קצת יותר גדולה ושקלה הרבה מאוד. היא הייתה הייתה אבן שחורה בעלת עשרות פאות אך לא החזיר אור כלל.

האבן שאבה את אור השמש, מסביב לאבן היה חשוך מהרגיל כאילו שעות ערב מוקדמות למרות שהיה בוקר.

האוויר סביב האבן היה קשה לנשימה כאילו האבן צרכה אויר גם כן.

האח השני בחן את השפעת האבן על הסביבה בעניין רב למרות שראה את התהליך קורה בעבר.

"טוב קדימה, נמשיך ללכת" אמר האח לעצמו. הוא ניסה לקום אך חש עצבות בלתי מוסברת, דמעה זולגת על הלחי שלו.

היא הזכירה לו את מה שניסה לשכוח, את הצחוק שלה שהתגלגל באויר בחינניות, את הריח שלה, ריח אורנים מרגיע. האח שקע בזיכרונות על אהובתו איזבל.

הוא זכר איך היא נראתה, היא הייתה יפיפה עם שיער בלונדיני חלק' עיניים חומות שובבות ושפתיים אדומות. היא הייתה מהפנטת ביופייה.

הוא זכר גם מתי פגש אותה לראשונה, זה היה די במקרה, הוא נתקע בה בדרך לחברו ומאז ידע שהוא אוהב אותה. הוא חיזר אחריה זמן רב ולבסוף היא הסכימה.

והכי חשוב הוא זכר את הלילה הגורלי בו אהובתו מצאה את מותה.

זה היה לילה קריר בחוץ ירד גשם זלעפות. קדמוס נכנס לביתו נוטף מים.

הוא עלה מיד לקומה השנייה מחכה לראות את אהובתו. היא חלתה במחלה אכזרית שבוע קודם ובינתיים המרפאים לא הצליחו לשפר את מצבה.

כשנכנס לחדר ראה את המרפא, אדם צנום עם פנים עכבריות שלבש גלימה ירוקה בהירה רוחן מעל אהובתו ומשקה אותה בשיקוי סגול מוזר.

"נו, השתפר משהו?" שאל קדמוס, נואש לבשורה טובה.

אפילו לפני שהמרפא ענה ידע האח את התשובה. הוא ראה אותה על פני המרפא. "היא במצב נורא, היא תמות מחר מקסימום"" ענה המרפא בקול ענייני.

אהובתו נראתה רע. השפתיים שלה היו לבנות, עורה היה חיוור ושיערה החל להלבין. היא הזדקנה בקצב מהיר, שנה בשעה.

"לא, אסור לה למות! עוד חודש החתונה שלנו. תעשה שהיא תחיה". צעק קדמוס כמסרב להשלים עם הגורל.

"אני מצטער, אין מה לעשות" אמר המרפא בקול מנחם מודע לסבלו של קדמוס ויצא מהחדר, מותיר את קדמוס לבד עם אהובתו.

האח ישב לצד אהובתו והסתכל עליה מנסה נואשות להיזכר בקסם שיבריא את איזבל בדרך נס.

מזג האויר החריף וברד החל לרדת. ברקים האירו את הלילה האפל ורעמים שברו את דממת המוות.

שעה לאחר מכן אהובתו החלה לרעוד ללא שליטה.

הוא ניסה להרגיע אותה והשקה אותה בשיקוים השונים שנחו על שידתה בניסיון נואש להועיל.

לפתע איזבל הפסיקה לרעוד, ברק הבזיק בשמיים וקדמוס ידע שלא יזכה לדבר שוב עם אהובתו.

"זאת האבן כנראה" חשב האח בניסיון לחזור למציאות ותמן את האבן בגלימתו.

הוא ניגב את הדמעות שזלגו ונשם נשימות עמוקות.

הרגשתו השתפרה מיד. הוא הצליח להדחיק את הזיכרונות שעלו בהשפעת האבן והצליח לקום ממקומו.

הוא ניגש לנחל שפכפך לידו ושתה מימיו הצוננים. לאחר מכן הוא שטף את פניו ואת רגליו מנקה מעט מלכלוכי הדרך.

הוא הסתכל בבבואתו שנגלתה מהמים. מאז אותו ערב עיניו נהיו אדומות מעט ואיבדו מהברק שלהם וגם זיפים דקים החלו לצמוח על סנטרו.

הוא העלים את הזיפים בהנפת שרביט, שטף את פניו שוב ועזב את הנחל.

לבסוף ארז האח את דבריו המעטים בתיק משא והחל ללכת.

הפרק הקודם