מציאות אחרת

אתם יודעים, בכלל לא חשבתי על הרעיונות האלו.

זה היה בתגובות.

מנוי הבא מקבל הקדשה!

רוצוו להרשם, קדימה! אתם עוד פה? 

סתםםםם!

אתם יכולים לקרוא קודם.

אבל מנוי הבא אני באמת מקדישה.

אנשים, עכשיו אני עורכת, ממש ברגע זה, והפרק מוקדש למנוי ה- 10 שלי, שכרגע, אין לי שמץ של מושג מי הוא! 

כל המנויים שלי יכולים בבקשה לשלוח ינשוף מתי הם נרשמו? אני רוצה להקדיש, אתם יודעים... 

לא חייב, אבל רצוי.

"סלית'רין!!!" צעקה המצנפת.

כל האולם בדממה.

"הארי פוטר?"

"סלית'רין?"

"מצנפת, לא חשבת נכון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

וואו.

רון בהלם.

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!

אני בסלית'רין!

איך זה הגיוני?

בואו נעזוב את זה שאני הולך להיות מנודה חברתית, איך אמא ואבא יגיבו? וסיריוס? ורמוס?

ואוף, אני לא מבין!

"ברוך הבא לבית הכי טוב" קרץ אליי הילד החיוור שראיתי ברכבת.

"מאלפוי. דראקו מאלפוי" הוא הושיט את ידו ללחיצה.

לחצתי אותה.

"תגיד מאלפוי, או דראקו מאלפוי, אפשר לקרוא לך דרקון?" שאל רון משולחן גריפינדור.

"אממ... הוא לא עשה לך כלום,אין לך זכות לדבר אליו ככה!" אמרתי.

"פו-"

תוך יום כל בית הספר ידע על הריב בין הארי פוטר, שמשום מה, זרק הצידה את הדעות הרעות כלפיי בית סלית'רין, שנחשב מלך השכבה ובית הספר בכלל עכשיו, לבין רון וויזלי, שגרר את בית גריפינדור לתחתית.

"פוטר,מה קורה אח שלי?" שאלו את הארי כל יום במסדרון.

"סבבה. מה קורה?" השיב הארי. הוא כבר לא היה ביישן כמו קודם. 

הוא התחיל להתגאות בסלית'ריניות שבו.

"אני הולך לכתוב לאמא ואבא. תכחה כאן, מאלפוי" אמר לדראקו. 

                                                                                                                                   אמא ואבא היקרים,

                                                              המצנפת בחרה לשים אותי בסלית'רין. גיליתי שסלית'רין לא בית נורא כל כך, אבל הייתי מעדיף להיות בגריפינדור.

                                                              אני רוצה לתקן ולשכם את הבית הזה. בנתיים מחשיבים אותי כמלך בית הספר. אני לא כל כך יודע למה. וולדמורט? 

                                                              הוא גם היה בסלית'רין, לא?

                                                              אני מקווה שאתם לא כועסים עליי. זוכרים שהבטחתם לכתוב לי? כל הזמן? גם אם אהיה בסלית'רין?

                                                              אגב, התקבלתי לקבוצת הקוודיץ' של סלית'רין, מכיוון שדראקו (מאלפוי) ואני שיחקנו בכדור וכל הזמן תפסתי אותו.

                                                              סנייפ ראה אותי ונתן לי להיות המחפש.

                                                              אני עדיין לא אוהב אותו, למרות שהוא נחמד אליי.

                                                              אני יודע שתרצה בוודאי, אבא, לדעת את הסיסמא למשרד שלו: "אופל צרוף". 

                                                              אבל אל תגלו לאף אחד. זה סודי.

                                                              אפשר להשתמש במטאטא שקניתם לי במשחקי הקוודיץ'?

                                                              אם כן, תוכלו לשלוח לי אותו בבקשה? פרופסור סנייפ נתן לי אישור. וגם דמבלדור.

                                                              אני מקווה שאתם לא כועסים עליי.

                                                                                                בברכה ובתקווה,        

                                                                                                                הארי.

עברתי על המכתב במהירות טשלחתי את התנשמת שלי, הדוויג, לאמא ואבא.

"נו? שלחת את המכתב ושפכת את הלב בדרך?" שאל מאלפוי כשחזרתי לחדר המועדון של סלית'רין.

"סוג של... טוב, עובדים על העבודה לשיעור של מקגונגל?" שאלתי כדי להפנות את נושא השיחה.

"גמרתי אותה בשביל שנינו." אמר מאלפוי.

"טוב, אז אני עולה לישון" אמרתי.

עליתי במעלית הקטנה לחדר השנה התת קרקעי.

פתחתי את הדלת והשתנקתי.

תגובות? 

הפרק הקודם		הפרק הבא