Never Die

"תרגעי כבר" רוטן היימיטץ', המדריך שלי ושל פיטה. "נו באמת, ילדה קטנה. את קופצת כל כך הרבה שזה כבר עושה לי כאב ראש." אני לא מהססת לנעוץ בו מבט זועם. אתה לא נמצא בצרה הזו, אדוני המנצח. אז אתה לא עומד להגיד לי לשבת בשקט. כאילו הוא מסוגל לקרוא את מחשבותיי, פיטה מעיף מידו של המדריך השיכור את המשקה. "מצחיק" הוא מסנן, בקול ארסי יותר משחשבתי שהוא מסוגל לו "אבל לא בעיננו". היימיטץ' ממשיך לרטון, ומועד לכיוון היציאה מקרון האוכל, בקבוק חדש בידו. אני נאנחת. היימיטץ' הוא אחד האנשים שגורמים לי לתהות אם למות בזירה זה הגרוע מכל.

אני ופיטה נשארים לשבת בשתיקה נבוכה. אין לנו נושאים אמיתיים לשיחה, אז אנחנו נוטשים את העמדת הפנים הנימוסית ומתחילים לטרוף את האוכל המוגש בקרון המזנון. זה האוכל העשיר ביותר שאכלתי מימיי; אוכל משובח היישר מהקפיטול. תסמכו עלי שלא צריך כישורים מיוחדים בשביל להתעלם מפיטה ולהתרכז באוכל הזה. בשר צבי (אני מכירה את הטעם מהפעם שקטניס וגייל הצליחו לצוד כזה) עם רוטב שמנת ועגבניות מיובשות, כיסוני בצק פריכים עם מחית אפונה ומשהו חריף שלא הצלחתי לזהות, מיץ פירות סמיך וצונן, עוגיות חומות קטנות שמתפוצצות בפה... בסוף הארוחה אני כמעט ורוצה להקיא מהכמויות שאכלתי, וגם פיטה נראה ירקרק-משהו. אבל למה כבר אפשר לצפות כשמושיבים מול ארוחה כזו שני ילדים כמעט גוועים מרעב?

מובן שזה הרגע בו בוחרת אפי טרינקט להתפרץ פנימה, החיוך העליז-עד-כדי-טירוף עדיין קבוע על פניה. היא צונחת בנונשלנטיות לתוך הכיסא שהיימיטץ' עזב, והמשיכה שיחה שכנראה התחילה עם מישהו אחר. אני מתנתקת, בוהה בחלל האוויר, עד שמשהו מחדד שוב את שמיעתי שוב. "... הוא סירב להדריך אתכם? נורא! אבל אל תדאגו חמודים, אני אדאג שהוא יעזור לכם, אפילו אם אצטרך לאיים עליו בנשק!" אפי צווחת בתגובה למשהו שפיטה אמר, וקורצת לנו. אני מחייכת. קל לחבב את אפי, אם שוכחים מאיפה היא באה ומה הסיבה שהיא כאן.

היימיטץ' צונח ברטינה נוספת -מי היה מאמין?- לתוך אחד הכיסאות. "היא אמרה לי שאם לא אעזור לכם אז היא תדווח עלי לממונים עליה או משהו כזה," כאן הוא ממלמל משהו שאני לא מצליחה לקלוט מתחת לאפו "אז הנה אנחנו כאן. אבל לפני שאעזור לכם," עיניו האפורות-בהירות נראות צלולות מתמיד "תוכיחו לי שיש לכם את זה. שיש לכם את מה שצריך בשביל לשרוד." אני כמעט מרימה גבה. להוכיח שיש לי מה שצריך בשביל לשרוד? מה הוא מצפה מילדה בת שתים עשרה, שתתחיל להעיף פגיונות באוויר? אני שמה לב שפיטה נראה אבוד כמוני.

"נו טוב" היימיטץ' אומר "אם אתם לא יכולים למצוא בעצמכם איזושהי מיומנות, אולי השני יכול?" הוא מעביר ביננו מבט, בציפייה. "פיטה חזק" המילים נפלטות מפי לפני שאני מצליחה לשלוט בהן "חזק ברמה של לרוצץ ראשים". פיטה כמעט מחייך לעברי, ואז קולט כמה זה מעוות שילדה יודעת מה זה לרוצץ ראשים. "פרים רופאה" פיטה מדבר בחביבות האופיינית לו. "היא מכירה צמחים ואת כל השימושים שלהם, ויודעת לרקוח תרופות." אני כמעט מגלגלת עיניים. מה יעזור לי כישרון לריפוי, נגד נער גדול ממני פי שניים או שלושה חמוש במצ'טה, בפטיש? נגד נערה בת שמונה עשרה שמכירה שלושים דרכים להפוך את העור של מישהו מבפנים החוצה?

היימיטץ' כמעט מחייך. "יש לכם את זה. אתם לא מוותרים, קטנטנים. מתעקשים שאני באמת אדריך אתכם. אז יש לי רק שאלה אחת לבנתיים. אתם יודעים להתחבב על אנשים?"

אני מכורבלת בתוך עצמי על הספה מול הטלווזיה, מוכנה לראות את שידורי האסיף. אני מבחינה בהשתקפות שלי ושל פיטה על המסך. אנחנו נראים כמו אח ואחות, עם השיער הבהיר והעיניים הכחולות. מתברר שאני לא היחידה ששמה לב לכך בעקבות החיוך המהיר שהוא שולח לעברי. אני מחניקה אנקה. איך אני אוכל להרוג אותו, גם אם יהיו לי כל הכישורים? אני מניחה שבזירה אני פשוט אתרחק ממנו כמה שיותר, ואקווה שמשהו אחר יחסל אותו לפני.

ברגע ששידורי האסיף מתחילים, כבר מייד ברור לי שאני לא אוכל להרוג אותם, לא באמת. כי אני לא קטניס, ולא רק כי אני לא מבוגרת וקטלנית. אלא כי אני לא רואה בהם מטרות לגיטימיות. אני לא רואה מספרי מחוז. אני רואה שמות, פנים.

משום מה, אני מתחילה כמעט לקטלג אותם בתוך הראש שלי. מרוול, מחוז אחת. גבוה, שיער חום, שבע עשרה. חיוך מרושע, מחושב. איום קטלני. גלימר, מחוז אחת. יפהפיה אמיתית- תלתלים בלונדיניים, עיניים ירוקות. שש עשרה. חיוך פלרטטני. שטחית למדי, אבל אולי זו העמדת פנים. קייטו, מחוז שתיים. בלונדיני, מפלצתי בגודלו ופראות האכזרית שעל פניו. שמונה עשרה. כנראה המתחרה בעל סיכויי הזכייה הגבוהים ביותר. קלוב, מחוז שתיים. קטנת גוף, כמעט כמוני, אבל העיניים שלה קשות, כמו פלדה. כנראה מכירה עשרים דרכים להרוג בסכין. חמש עשרה, באמת צעירה יחסית למיועדת קריירה. ברור מייד שאלו יהיו חברים בברית הקרייריסטים.

מחוזות שלוש וארבע חולפים מהר, חסרי ייחוד. אני בכל זאת זוכרת את השמות. אדיסון ואלקטרה. קורל וריף. במחוז חמש יש נערה ג'ינג'ית בעלת פני שועל ועיניים ערמומיות שמתרוצצות מצד לצד. פינץ', חמש עשרה. שש, שבע, שמונה, תשע. חוורים ורועדים, אנשים שיש לנכש לפני שהמשחק האמיתי מתחיל. לנער ממחוז עשר (אוון, שש עשרה) יש רגל צולעת. ואז מגיע תור מחוז אחת עשרה. רו, שתים עשרה. עור חום חלק, עיניים נוצצות. מראה מורעב. שתי ילדות קטנות ילחמו השנה עד המוות. ת'רש, שמונה עשרה, ענקי וכהה להדהים, נועץ מבט מתריס במצלמה, מעביר על כתפה של רו לחיצה ידידותית. הנה אנחנו, ואני נראית קטנה ומטופשת מתמיד. פיטה רק לוחש לי שאני בכלל לא נראית מטופשת. שאני נראית חזקה. "את לא נראית כאילו את מפחדת בכלל," הוא אומר "אני נראה כאילו אני עומד לפרוץ בבכי.". אני כמעט מחייכת לנוכח הניסיון האידיוטי אך הכנה שלו לעודד את רוחי.

מקבץ מיועדים מעניין, אומר סנקה קריין, קברניט המשחק הראשי. לעומתו, אני לא רואה כאן משהו מעניין- אני רואה כאן כמה ציידים ועדר בהמות המובל לטבח.

תודה על הקריאה! תגובות יתקבלו בברכה!

xoxoxo

שירי

הפרק הקודם		הפרק הבא