לילה שקט

תודה רבה לכל מי שהגיב!

Cold As Ice - אני אהיה מופתעת אם אפשר למצוא קונספט שלא קישרו אותו לשיפ הזה איך שהוא, אבל לפחות זה יחסית פחות חרוש ^^"

Candy.c - בקשר לשם - שברתי את הראש די הרבה זמן בקשר לזה, בדרך כלל שמות צצדים לי די מייד כשאני מתחילה לכתוב אבל הפעם זה לא קרה. "לילה שקט" זה תרגום שדי מאבד מהמשמעות שלו ל"Silent Night", שזה מזמור נוצרי מפורסם מאד, ואני חושבת שהוא גם יוצר אווירה עדינה שמתאימה לאווירה של הסיפור.

קריאה מהנה (:

פרק שלישי

בהתחשב בכל הנסיבות, השבוע הראשון בבית הקיץ של משפחת פוטר עבר על לילי בנעימים. היא בילתה את ימיה בניקיון, סידור הבית ועזרה למדלין במטבח, אבל היא לא הרגישה כמו משרתת. מדלין נהגה בה כמו באחות קטנה, גם אם לא הרבתה לדבר, והיא חשה שגם גברת צ'מברס מרעיפה עליה חיבה בדרכה הנוקשה. זה הרגיש כמעט כאילו היו לה אם ואחות בבית, איתן הייתה יכולה לבלות את שעות הערב השקטות בקריאה ושיחה. מקסוול הגנן אומנם לעיתים רחוקות הכיר בנוכחותה, אבל אחרי שבוע לילי הייתה כה רגילה לראות את דמותו מתהלכת בשטחי האחוזה דרך החלונות שבקומה העליונה שהיא לא הייתה יכולה לדמיין את הבית בלי שתיקתו הזועפת בעת הארוחה.

באשר לפוטר, היא הצליחה להתרגל לנוכחותו אחרי כמה ימים. הוא בילה את רוב זמנו מחוץ לבית או סגור בחדר העבודה, כך שבין הארוחות לילי ראתה אותו מעט מאד. בערבים הוא לא בילה בטרקלין יחד עם הנשים. לילי לא ממש היה אכפת מה הוא עושה בזמנו הפנוי, עד שפעם אחת, כשסידרה את הספרייה אחרי ארוחת הערב, הסתכלה דרך החלון וראתה אותו הולך לצד מקסוול אל הבקתה שבקצה האחוזה, לבוש מעיל כנגד צינת הערב. הם נראו כשם שהם משוחחים בנושא רציני.

ביום שלישי אחר הצהריים הגיעו כמה קוסמים בגלימות והסתגרו עם פוטר בטרקלין. זה היה אמור להיות תפקידה של גברת צ'מברס להגיש להם תה, אבל הירך שלה כאבה במיוחד אחרי שנפלה על המטאטא של פוטר בחדר הכניסה ביום שלפני (לילי נהנתה לראות אותו מנדנד על עקביו באי נעימות בעוד מנהלת משק הבית נוזפת בו מכיסא המטבח בו לילי ומדלין עזרו לה לשבת). לכן המשימה נפלה על לילי.

היא יישרה את סינרה וסידרה את הקצוות הסוררים של שיערה מול המראה שמחוץ לטרקלין לפני שהרימה את מגש התה ונכנסה, הולכת זקופה ככל שיכלה, כפי שגברת צ'מברס הנחתה אותה. אך הקוסמים שבטרקלין לא התרשמו מכך; למעשה, הם כלל לא הבחינו בכניסתה של לילי, אפילו כשהניחה את המגש על השולחן והחלה למזוג את התה. הם היו שקועים בשיחה רצינית על הספות שבמרכז החדר, בעוד פוטר יושב שפוף באחת הכורסאות, בוהה מבעד לחלון בשעמום גלוי. הוא היה היחיד שהבחין בכניסתה של לילי, ונראה שמח במיוחד לראות אותה, כאילו חשב שהיא עומדת לגאול אותו מייסוריו.

"בשביל לקבל זכויות של קוסם צריך לתרום משהו לחברת הקוסמים," אחד האורחים, גבר מבוגר ומזוקן, רטן בזמן שלילי מזגה את התה. "הגובלינים זכאים לזכויות בגלל התרומה שלהם לכלכלה. הערפדים ואנשי הזאב לא רשאים לבוא בדרישות כאלה, כשהם לא עושים דבר מלבד נזק!"

"ככה בדיוק מעגל האלימות ממשיך," קוסם צעיר יותר, מבוגר במעט מלילי ופוטר, אמר. "גם אני לא נלהב לתת להם זכויות, תאמין לי, אבל עדיף לבוא לקראתם מאשר שהם ישבעו אמונים לזה- שאין- לנקוב- בשמו!"

"למה בעצם אין לנקוב בשמו?" פוטר נכנס לשיחה בטון של אדם משועמם שתוהה על קנקנו של זבוב. אורחיו פסקו מהדיון כדי לבהות בו. "אני חושב," הוא המשיך בעוד לילי מניחה ספל תה מהביל מול כל אורח ומקשיבה לדבריו בעניין. "שכל מי שקורא לו ככה פשוט לא יודע איך קוראים לו ומתבייש להודות בזה. או שהוא מתקשה לבטא את השם. זה שם די ארוך. תודה," הוא הודה ללילי בלבביות כשהיא הגישה לו את התה, ואז מבלי להניד עפעף, המשיך ואמר, "וולדמורט."

האורחים נעו באי נוחות, מחליפים מבטים.

"קדימה, תאמרו את השם," פוטר התעקש, ופתאום לילי הבינה שהוא לא מתבדח. "וולדמורט. וול- דה- מו – "

"זה מספיק!" הקוסם המזוקן קטע אותו, קולו רועד קלות. "כולנו מודעים לאובדן שלך, אדון פוטר, אבל זה לא נותן לך תירוץ להתנהג ככה!"

"אז איך אני אמור להתנהג?" פוטר התריס בתשובה, מניח את את הספל על השולחן שלצידו ושופך כמה טיפות על המשטח הממורק. לילי מיהרה לנקות ולהניח תחתית תחת הספל. "כאילו אני משקשק מפחד כל פעם שאני שומע את השם שלו? כאילו הוא משהו נשגב, לא אנושי, שאני אמור להיות ירא ממנו? ובכן, צר לי לבשר לכם, אבל הוא לא. הוא בסך הכל קוסם. וכשאתם מתנהגים כאילו הוא יותר מזה אתם רק מחזקים אותו."

שתיקה מביכה השתררה בחדר. האורחים הביטו זה בזה כאילו ניסו למצוא דרך לעזוב מבלי להיות גסי רוח, כל זאת מבלי להחליף ביניהם מילה.

"פשוט תלכו," פוטר חסך להם את המבוכה בתקפות. "גם ככה הזמנתם את עצמכם. אתם יכולים ללוות את עצמכם החוצה."

בהבעות פנים של בושה ומבוכה, האורחים קמו ויצאו בכוחות עצמם מהטרקלין. לילי הלכה אחריהם אל הדלת, נקרעת בשאלה האם היא אמורה ללוות אותם החוצה ולתת להם את המעילים שלהם, כפי שעשתה כשבאו. אבל פוטר אמר, "תעזבי את זה. כלל שנהיה פחות מנומסים ככה יקטן הסיכוי שהם אי פעם יחזרו."

לילי סגרה את הדלת כדי לא לשמוע אותם רוטנים בחדר הכניסה. פוטר לקח את ספל התה שלו ונעמד מול החלון בעוד לילי מעלימה את התה מהספלים המלאים ועורמת אותם בחזרה על המגש. היא העמידה פנים שהיא מתעסקת בכלי התה בזמן שחשבה איך לשאול את פוטר על מה שקרה, ועל מה שחשבה שהבינה מהשיחה.

"את יכולה להישאר פה קצת?" הוא שאל לפני שהיא הספיקה למצוא תירוץ להישאר. "מזמן לא דיברתי עם מישהו בגיל שלי."

"הלימודים הסתיימו לפני פחות משבועיים," לילי אמרה, עוזבת את מגש התה.

"זה הרבה זמן בשבילי," פוטר אמר, מתחיל לחזור לעצמו. הוא הניח את הספל על אדן החלון והתיישב בכורסא קרובה כדי לצפות בארחיו הזועמים חוצים את החצר הקדמית שטופת הרוח, לא בלי שמץ שביעות רצון.

"מה בנוגע לחברים שלך?" לילי שאלה.

"רמוס ופיטר מבלים זמן עם המשפחות שלהם, וסיריוס מחפש דירה בלונדון," פוטר סיפר לה. "אנחנו מתכתבים, אבל זה לא אותו הדבר. אנחנו בלתי נפרדים בבית הספר."

לילי תמיד תהתה איך הארבעה האלה לא משתגעים. היא לא הייתה יכולה לדמיין איך זה להיות מוקפת באותם שלושה אנשים כל יום, במשך כל היום. אבל נראה שהחבורת הבנים הזו, שאהבו לכנות את עצמם הקונדסאים, הפכו זה מכבר לישות אחת.

"הלוואי שלא היית כל כך לחוצה בחברתי," פוטר אמר פתאום. הוא החווה אל הכורסא התואמות לזו שהוא ישב בה.

הוא תפס את לילי בהפתעה. נחושה להוכיח לו שהוא לא מלחיץ אותה, היא הסירה את הסינר שלה והתיישב בכורסא שמולו, מסתכלת החוצה. זה היה יום בהיר וצונן, וניתן היה לראות את הברק המרוחק של הים באופק.

"אתה תמיד מתייחס לאורחים שלך בכזאת גסות רוח?" היא שאלה בזמן שהאורחים התחילו להיעלם מחוץ לגבול האחוזה.

"כמעט תמיד," פוטר השיב בקלילות. לילי חייכה בקצה פיה וגלגלה את עיניה. הוא הוסיף, "לא. רק כשהם פוצים אטומים ותנשאים."

"אני חושבת שהם פשוט רצו שמישהו יגיש להם תה בזמן שהם מנהלים שיחה גזענית," לילי אמרה. פוטר גיחך. ביתר זהירות לילי שאלה, "הם היו חברים של ההורים שלך?"

"לא," פוטר השיב בחמיצות. "גם אבא שלי לא סבל אותם. הם קרובי משפחה שלי, אני חושב. אני לא בטוח בדיוק איך. תזכירי לי לשאול את סיריוס."

"אני רק מנקה את הבית שלך, אני לא מזכירה."

פוטר צחק. "טיעון טוב. אל תזכירי לי, אולי עדיף שאני לא אדע כמו מי מהם אני אראה כשאני אהיה זקן."

שניהם צחקו. היא מעולם לא חשבה שתצליח לנהל שיחה נעימה עם פוטר. לאור זה היא החליטה לא להעלות את הוריו לשיחה.

*

ביום ראשון, אחרי התפילה בכנסייה, לילי נכנסה לתא הטלפון שבכיכר הכפר והתקשרה הביתה. היא התנדנדה על עקביה בעצבנות בעוד צליל החיוג מתנגן באוזנה. לאחר רגעים בודדים החליטה שניסתה מספיק ובתחושת הקלה ניתקה את השיחה. גם בשבוע שלפני פטוניה לא ענתה לטלפון, ולילי הניחה שהיא בוודאי לקחה את אביהן לתפילה ולטיול בפארק. לפחות היא ניסתה. מרגיעה את מצפונה במחשבה לבקש מגברת צ'מברס לצאת לשעה קלה באמצע השבוע כדי לנסות להתקשר שוב, לילי עלתה על האופניים והחלה ברכיבה מתוך הכפר השמשי בחזרה אל בית האחוזה.

הדרך הכפרית כבר הפכה למוכרת ומנחמת, בין השדות ואז ימינה לתוך החורשה במקום בכביש שהוביל אל חוף האוקיינוס, רכיבה בשביל שנשק לנהר, מעל הגשר ואז בכביש שהוביל היישר אל האחוזה. הרכיבה הייתה ארוכה, אבל לילי נהנתה מכל רגע.

אך באותו היום הרכיבה השלווה שלה הופרעה. היא עברה עיקול בשביל שעקף גוש סלעי שהזדקר מתוך הנהר והגשר התגלה לפניה. שלושה אנשים עמדו עליו, נשענים על חומת האבן ומסתכלים במים הצלולים השוצפים תחתיו. אחד מהם, רזה ובעל שיער בהיר, הרים את ידו מעל ראשו ונופף לה.

"אוי לא..." לילי מלמלה לעצמה. היא רכבה לאט ככל שיכלה עד הגשר, מקווה שאולי הם יתעייפו מההמתנה וילכו, אבל זה לא קרה. היא ירדה מהאופניים לרגלי הגשר והסיעה אותם לצידה עד אמצעו, שם פגשה את שלושת הקונדסאים הנותרים.

"לילי, היי," רמוס לופין בירך אותה בחביבות. הוא היה היחיד מבין הארבעה שהיא הייתה יכולה לכנות חברה. בעצם, הוא היה היחיד שהיא הייתה מסוגלת לסבול. הוא היה נער טוב לב ותלמיד חרוץ, והוא ולילי הפכו לקרובים מאז ששניהם מונו למדריכים בשנה שלפני. אבל חברותו ההדוקה עם פוטר ובלק מנעה מהם חברות אמיתית.

לילי אף פעם לא הבינה למה הוא מרגיש צורך להיות חלק בחבורה הזו. את פיטגרו היא הייתה יכולה להבין, אולי הוא היה בעל ביטחון עצמי כל כך נמוך שהוא היה חייב לקרקר אחרי נערים מוצלחים ממנו. אבל רמוס היה מוערך בקרב שאר התלמידים, אפילו בקרב הבנות, בלי קשר לחבריו הבריונים.

"היי, רמוס," לילי השיבה, מסתכלת בו ואז בשני האחרים בחוסר וודאות. פיטגרו הסמיק בעוז כשהסתכלה עליו והעמיד פנים ששרוכיו מותרים. בלק, שעמד שעון על המעקה בנונשלנטיות, בירך אותה בנפנוף קצר וחיוך שבנות אחרות היו מסמיקות למראהו. לא היה לה ספק שפוטר סיפר להם שהיא עובדת בשבילו, והיא חיכתה לעקיצה מצידו של בלק, מלווה בצחוקו המתחנף של פיטגרו, אבל זה לא קרה. "מה אתם עושים פה?"

"באנו לבקר את ג'יימס."

"כן, אבל מה אתם עושים פה?" היא החוותה אל הגשר עליו עמדו. "הבית נמצא עוד חמש- עשרה דקות הליכה מפה. אתם לא משתמשים בפלו, או מתעתקים?"

משום מה השאלה הביכה את רמוס, שחייך אליה חיוך מוזר וגירד את צווארו.

"החלטנו להגיע בדרך המוגלגית," בלק התערב מבלי להתרגש. "לקחנו את הרכבת. מגניב, לא?"

"כן, מגניב," לילי השיבה. הצורה בה רמוס המשיך לחייך אליה הייתה קצת חשודה.

"שנלך?" הוא שינה את הנושא, מחווה אל המשך הדרך. לילי הנהנה והתחילה לגלגל את האופניים שלה לצידו, בעוד בלק ופיטגרו צועדים מעט אחריהם.

"איך היה הקיץ שלך עד עכשיו?" לילי שאלה בזמן שצעדו בשולי הכביש.

רמוס לבש ז'קט סוותי בלוי למרות שהיום היה חמים, ופניו היו חיוורות. כששניהם הפכו למדריכים בתחילת השנה החמישית הוא הודה בפניה שהוא סובל ממחלת קוסמים נדירה, וזו הייתה הסיבה שהוא מפסיד ימי לימודים רבים. לילי קיבלה זאת ולא חיטטה בטיבה של המחלה, אבל הקפידה להראות את דאגתה כשברור היה שהוא שוב מרגיש רע.

"הוא היה בסדר," רמוס השיב בטון שהבהיר שהוא מיפה את הדברים. "בעיקר ביליתי עם ההורים שלי, שום דבר מיוחד. מה איתך?"

"פוטר בטח כבר סיפר לכם הכל," לילי ענתה, לא בלי שמץ טינה.

"ובכן, כן, אבל זה לא אותו הדבר," רמוס אמר בחוכמה.

לילי משכה בכתפיה, מרגישה מעט רע על העוינות שלה. רמוס תמיד היה נחמד אליה, גם בתקופת שיא האכזריות של בלק ופוטר. "זה נחמד," היא אמרה. "מאד שלו. ופוטר לא כזה נורא כשהוא מופרד מבלק."

רמוס צחקחק והסתכל מעבר לכתפו בבלק ופיטגרו, שניסו להיפטר בזבוב טורדני שהתאהב בפיטגרו. "זה עומד להסתיים בקרוב."

לילי לא ידעה האם לצחוק או לבכות.

"אבל הוא שונה עכשיו," רמוס המשיך בטון רציני יותר. "הוא התבגר השנה. מאז שהוא איבד את ההורים שלו."

"שמתי לב," לילי הודתה. ילדותה הסתיימה ביום אחד כשאימה נפטרה. התחושה בוודאי הייתה מועצמת אצל פוטר, שאיבד את שני הוריו ביום אחד, ולא היו לו אחים לחלוק איתם במעמסה. גם אם רק לזמן קצר.

לאחר מכן הם עברו לנושאי שיחה קלילים יותר; המינוי למדריך ומדריכה ראשית שצפוי היה להתקיים בסוף הקיץ, מבחני הכישופומטרי, והשיעורים אליהם נרשמו. לפני שלילי הבינה כמה זמן עבר הם הגיעו אל שער העץ הצדדי שהיווה קיצור דרך להולכי רגל מהחורשה אל האחוזה, שניצבה כמו חתול מנומנם על ראש גבעת דשא. שביל אפר הוביל את ההולך בו מהכביש דרך אדמות הביצה בהם ניצב ביתו של מקסוול הישר אל הדלת האחורית של המטבח. לילי השעינה את האופניים על הקיר החיצוני של הבית, ליד ארוגות התבילינים של מדלין ומגפי העבודה הכבדות של מקסוול, ונכנסה למטבח. שולשת האורחים נכנסו אחריה בלי היסוס, כאילו היו בני בית.

לילי ציפתה לראות את מדלין שוקדת על ארוחת הצהריים של יום ראשון, אבל במרכז בלגן עצום ולא אופייני עמד דווקא פוטר, שרווליו מופשלים והוא עטוי סינר. חבריו הקיפו אותו מייד, לועגים לסינר שלו בחיבה ופוצחים מייד בפטפוט עליז והתבדחויות. כשהיו ארבעתם ביחד, במקרה שלא היו בעיצומו של תעלול נבזי או אחריו, הם תמיד עוררו בלילי שילוב של חמימות וקנאה.

"איך היה בכנסייה, אוונס?" פוטר שאל אותה, ולילי נהייתה מודעת לעובדה שהיא עומדת ומסתכלת עליהם בשתיקה. פס של קמח עיטר את לחיו של פוטר וניקד את משקפיו, והוא נראה עליז בצורה יוצאת דופן יחסית להתנהגותו במהלך השבוע.

"בסדר," היא השיבה, מרגישה נבוכה תחת מבטיהים העליזים של הקונדסאים. בניסיון להפיג את המבוכה ולחזור לקרקע מוכרת היא שאלה, "איפה מדלין? אני אמורה לעזור לה עם ארוחת הצהריים."

"שחררתי אותה לנוח. אני מבשל היום," פוטר אמר. רמוס כבר פשט את מעילו והתחיל לרחוץ את ידיו. בלק היה בעיצומן של טעימות כשפוטר הכה אותו בצד האחורי של ראשו ואמר, "אתה עומד לעזור לנו או לא?"

"אני מבקר את איכות הבישול שלך," בלק השיב, דוחף את ידו של פוטר. "חסר פלפל."

בתשובה פוטר בזק פלפל שחור על ראשו של חברו. בלק התעטש. כולם צחקו, גם לילי.

"העלמה אוונס, מילה, ברשותך?" גברת צ'מברס הופיעה בפתח במטבח.

מבוישת קלות לילי יצאה אחריה מהמטבח, מותירה את צחוקם של ארבעת הבנים מאחוריה.

"חבריו של אדון ג'יימס ילונו בחדרי האורחים," גברת צ'מברס אמרה. "אז יהיה צורך לנקות אותם גם מהלך השבוע. הם אורחים לכל דבר ועניין, לכן היחס שיקבלו לא פחות מהיחס שאנו מעניקות לאדון הצעיר."

לילי הנהנה בצייטנות, למרות שממש לא הלהיב אותה לנקות אחרי ארבעה בנים בגיל ההתבגרות, או לסור למרותו של בלק.

קול חבטה נשמע מהמטבח, מלווה בשאגת צחוק.

"אני אקרא לך כשהארוחה תהיה מוכנה," גברת צ'מברס אמרה, מציצה לכיוון המטבח בדאגה מעורבת בייאוש. "בתקווה שתהיה ארוחה."

בסופו של דבר ארוחת הצהריים הוגשה, ולילי הייתה חייבת להודות שהיא הייתה מוצלחת במיוחד. הבישול היה טוב, גם אם לא היה הבישול של מדלין, והאווירה סביב השולחן היה עליזה ומנעימה. הקונדסאים סיפרו בדיחות, בלק הקניט את מקסוול, שהחזיר לו בשנינות מפתיעה, וגברת צ'מברס חלקה איתם חוויות מימיה בבית הספר. הייתה לה תחושה שתשנה את דעתה במהירות, אבל לילי שמחה שפוטר התאחד עם חבריו.

הפרק הקודם		הפרק הבא