לכתוב למגירה

לאבא

אפילו שלא הייתי ילדה כבר הרבה זמן, עדיין התנהגתי כאילו תלית את השמש בשמיים. נאחזתי בזיכרונות שלך, כאילו היית האדם הכי מושלם בעולם. התאבלתי, בכיתי, השלמתי עם זה, יצאתי ליער כל יום, אבל מנסה להתרחק מדברים שיכאבו יותר מידי. לא סיפורים. לא שירים. לא חיוכים.

אבל חזרתי לשיר, אני בעצם רק דמות בסיפור, ובימים יפים במיוחד, אני כמעט מצליחה לחייך. אבל זה חיוך שונה- חיוך של מנצחת. משהו מעוות, עם ניצוץ של טירוף. משתדלת לזכור את כל אלו שהלכו, אבל מנסה לשכוח שהם מתו. ועם השינויים האלו בא רגש אחר- כעס.

אני כועסת, ואני מודה בזה. אני כועסת, אפילו שלא נשאר על מי לכעוס. אי אפשר לכעוס על הקפיטול, כי הוא נפל. אי אפשר לכעוס על הקרייריסטים, כי הם מתים. אי אפשר לכעוס על פיטה, כי הוא יותר מידי נחמד. אני כועסת עליך. אני לא כועסת כי מתת, לא יכולת לעשות דבר נגד פיצוץ במכרה. אני כועסת כי לא היית שם.

אני כועסת כי לא היית שם לשמור לי על הגב כשאני ביער. אני כועסת כי לא היית שם בשביל לחבק את אמא ואת פרים כשהתנדבתי. אני כועסת כי לא היית שם ללחוץ על ידה של אמא ברגעים הקשים בזירה. אני כועסת כי לא היית שם במרד, נותן לי, ולו לרגע אחד, להיות שוב ילדה. אני כועסת כי לא היית שם לראות אותי מתחתנת. אני כועסת, כי לפעמים נדמה שפשוט יותר למות, ואני לא יכולה. נכון שזה מגוחך? אי אפשר לא להסכים למישהו למות, אבל הם בכל זאת מנסים.

אתה יודע שפעם, עוד במרד, חלמתי שאני שוכבת בקבר וכל אדם מת שאני מכירה אישית השליך עלי אפר? זה התחלף בחלומות גרועים אפילו יותר; הרגעים האמיתיים של האנשים האלו. לא רוחות הרפאים שלהם, שכולן קרות, דוממות, אלא האנשים המקוריים, שהחיים עדיין מבריקים להם בעיניים.

גלימר מפלרטטת, מרוול מגחך, רו שרה, קלוב משליכה סכין, קייטו מחייך אליה כאילו הם חולקים בדיחה פרטית, ת'רש מסמן את פניו בעפר, פני שועל מפלחת סכין, סידר מחייכת, צ'אף מצחקק לעצמו, מאגס מכינה קרס, פיניק קושר קשרים, פרים מתחננת שאספר לה סיפור.

קטניס

הפרק הקודם