תיכון פאנם

עדיין היום השני, שיעור שני. לצערי, שיעור ספורט. אני שונאת ספורט כי אני קטנה מטבעי ואיומה במשחקי כדור, בלי לדבר על המורים- המאמן ברוטוס והמאמנת אנובאריה. הם קשוחים. ממש. ויש להם חוש הומור מזעזע.

"עשר הקפות מסביב למגרש!" נבח המאמן ברוטוס. הייתה לו חיבה רבה למשימות מעייפות. המאמנת אנובאריה רק קצת יותר טובה. היא ממש אוהבת קרבות מגע. למען האמת, זה משהו שיכול לעזור בשכונה אחת-עשרה.

אחרי הסיבוב השלישי, אני מתחילה להתנשף בכבדות. אחרי הרביעי, הצלעות שלי מתחילות להציק. בחמישי, אני מחליטה להתחכם.

כל פעם שמתחילה עונת הקטיף, ההורים שעובדים במטעים שבקצה השכונה מביאים את הילדים שלהם, כי כל אדם נוסף שעובד מקבל שכר, לא משנה מה גילו, ולפעמים הילדים מצליחים לפלח תפוח או שניים. ככה למדתי לעוף- רק אני הצלחתי לטפס לענפים הדקים שבצמרת, ופעם אחת נתקעתי למעלה, וכל מה שיכולתי לעשות היה לקפוץ לעץ הבא.

פרשתי מהקבוצה, טיפסתי על העץ הקרוב אלי ביותר, והתחלתי לעבור בין העצים של החורשה המקיפה את המגרש. זה הרבה יותר מהיר ונוח ככה. סיבוב שישי, שביעי, שמיני, תשיעי ועשירי. זהו.

"סיימתי!" אני מכריזה. חלק מהתלמידים בוהים בי, חלק בכלל לא שמו לב. פרים מוחאת כפיים. ברוטוס מזעיף פנים. "זאת לא הייתה ריצה" הוא רוטן. אנובאריה מבזיקה חיוך "זה היה יותר טוב מריצה!". "אבל אמרתי להם לרוץ" המאמן ברוטוס ממשיך. "לא נכון, אמרת עשר הקפות" אני אומרת לו. הוא נאנח וחזר לאמן כמה בנים מכיתה י' בכדורגל.

"זה היה מדהים!" פרים קורנת. "אבל זה לא באמת לעוף" אני משיבה. כמה שהייתי רוצה באמת להיות ציפור, לפרוש כנפיים ולעוף, רחוק מכאן, רחוק מהתלמידים המלגלגים, רחוק משיעורי הבית שאף פעם אין לי זמן להכין. וזה לא באשמתי- פשוט אין לי רגע של זמן פנוי.

אנחנו צועדות לאומנות. המורה נראה נחמד- הוא מדבר בקול שקט, ואומר שאנחנו יכולים לקרוא לו סינה, ולא "המורה" כי אם בחרנו ללמוד אומנות זה כבר אומר משהו עלינו.

הוא די צודק- בכיתת האומנות אין אף ילד שמעיר משהו לגבי המראה המרוט למדי שלי ושל פרים (אחרי הקטטה עם אמארה אני נראית ממש כמו פרחחית רחוב- מכנס קרוע, חולצה נפרמת וסימן סגול מכוער מאוד על הלסת שלי. השיער שלי נראה תמיד כמו של חברת כנופיה.)

"בגלל שהיום אנחנו צריכים להכיר אחד את השני, אבל אני יודע שאתם לא אוהבים רק לשבת ולדבר" צחקוקים נשמעים "יש לי משימה מיוחדת בשבילכם- אבל היא די קשה" הוא הזהיר. לא אכפת לי. אני אוהבת אתגרים. "אתם צריכים לצייר- בכל כלי וצבע שאתם רוצים- אובייקט שמיצג אותכם או קרוב לליבכם. יש לכם חצי מהשיעור"

אני עומדת מבולבלת. למה הכוונה? בסוף אני לוקחת עיפרון רישום, ושקעתי לתוך מין איזה טראנס. כמעט לא שמתי לב למה שאני מציירת, רק אולי איזה ריפרוף נוצה. כשאני מסיימת, אני מפחדת להסתכל. אני מפנה את תשומת ליבי לציור של פרים. הוא מטריד למדי יחסית לילדה עדינה כמו פרים- היא ציירה נערה עם עיניים משונות, לא אנושיות. עיניים של חיית טרף. השפתיים שלה היו משוכות לאחור, בנהמה. כמעט יכולתי לשמוע את היללה המצמררת.

אזרתי מספיק כוח להסתכל אל הרישום שלי- כי הוא לא יכול להיות מטריד כמו זה, נכון?- ונשימתי נעתקת. ציירתי עורבני חקיין. עורבנים חקיינים הם ציפורים מצחיקות, מין הכלאה גנטית שאין לי מושג מאיפה היא הגיעה, אבל הם מסוגלים לחקות כל צליל כמעט, ואפילו לחזור אחרי המנגינה של שירים שלמים אם הקול שלך מוצא חן בעיניהם.

הגיע הזמן להציג את הציורים- יש רישום מדהים של ים בצבעי שמן, אבל הרוב לא מעניין, אז אני פשוט מחכה לתורי, ואפילו יותר לשל פרים, כדי לדעת למה היא ציירה את הדבר הזה. "ציירתי עורבני חקיין, כי הם יכולים לעוף. למען האמת זה יותר מזה; ציירתי עורבני חקיין כי בעצם הם לא אמיתיים, אבל כולנו מקבלים אותם כמובן מאליו- אולי יש עוד דברים לא אמיתיים שכולנו מקבלים כמובן מאילו?" אני בקושי שולטת במילים שיוצאות מפי. אני מתיישבת, נבוכה. פרים קמה. אני רואה כמה ילדים נרתעים מהציור שלה.

"ציירתי את זה כי אני חושבת שיש אנשים שהם אנשים רק מבחוץ, ומבפנים הם לא באמת אנושיים"

הפרק הקודם		הפרק הבא