שעת חצות

אחרי שהיא שמעה על משחקי הרעב, רנסמיי החליטה שהיא שונאת את פאנם באופן מוחלט וסופי. בהתחלה זה בכלל לא היה נורא להתחמק מההורים המגוננים-מידי שלה, והילדה שנבחרה להראות לה את מחוז שתיים התנהגה כאילו שזה הולך להיות ממש כיף, ואמרה שאחותה הגדולה עומדת להתנדב השנה. רק בטקס האסיף רנסמיי קלטה שזה ממש לא כיף, ושהילדים האלו פשוט נחושים למות. מה גם שהשמלה שאחותה של אותה ילדה השאילה לה הייתה ממש לא נוחה.

על הבמה נקראו לעמוד נערה נמוכה כמו דודה אליס, עם שיער חום חלק, נמשים וחיוך קטלני, ונער בלונדיני גבוה ונאה למדי. כשרנסמיי נעמדה לצידם הנערה חייכה אליה והנוער נופף בידו. הם לא נראו כמו נידונים למוות. אולי הם סתם נחושים למות.

או להרוג.

היא תפסה את מבטו של ג'ייקוב והוא הסתכל עליה בחזרה, בלי חיוך לשם שינוי. לא משנה כמה בנים אוהבים להילחם, גם הוא קלט שבקרב הזה אין מנצחים. ולפי מה שסיפרו להם, גם סת' וליאה נמצאים כאן, ומלבד הילדים הרועדים שיבחרו במחוזות, יש עוד כמה יריבים רציניים. 

באותו רגע היא הבינה שהיא מדברת בשוויון נפש מוחלט על העובדה שבעוד חודש במקרה הטוב שלושה מהערפדה למחצה ושלושת הזאבים לא יהיו בחיים. ועל זה שהיא עומדת להרוג ילדים, לפעמים אפילו יותר צעירים ממנה.

היא תהתה מה האמא יפת-הנפש שלה הייתה חושבת עליה.

על רנסמיי שהורגת. 

הפרק הקודם		הפרק הבא