אף אחד לא חשב שזה יכול לקרות

אני רוצה לומר שרוב הסיכויים שהפאנפיק יהיה קצר מאוד.
אולי אתם יכולים לשנות את זה, אבל יש נטייה לנטוש פאנפיקים ארוכים.
ועכשיו, אחרי החפירות ה(לא) ארוכות שלי, קבלו את הפרק!
ואה, הוא מוקדש לבוני.

תהנו!

מירטל הלכה במסדרון, מוקפת בחבורה של בנות הפלפאפיות חייכניות.
היא עצמה לא חייכה, כי זיכרון האיום בלילה הקודם עוד הקפיא את דמה.
' "תתכונני, בוצדמית." לחשש קול באפלה. "עוד יגיע סופך."
"כ כ כל אחד מת..." אמרה מירטל וקולה רעד.
"אולי." נשמע הקול שוב. "אך לא אני. ולרוע מזלך, סופך עומד לבוא בקרוב. בקרוב מאוד." '
צרחה, התמוטטות ודם.
***
מירטל התעוררה במרפאה, ממצמצת באור השמש החזק שנפל עליה מחלון גדול.
"התעוררת! נפלא." נשמע קול נמרץ מימינה.
מירטל סובבה את ראשה ופגשה במבטה את מדאם פומפרי.
"חברותיך טוענות שנחש ענק תקף אותך. האם זה נכון?" המשיכה האישה הנמרצת בדבריה.
"אני לא יודעת..." גמגמה מירטל. "אני לא זוכרת כלום."
היה זה שקר. היא לא זכרה כלום חוץ מפנים מרושעות שהציצו אליה מעבר לפנייה, מעוותות בחיוך מרושע.
'סופך קרוב...' לחש טום רידל.
מירטל קמה, מתכוונת ללכת אל הנער ולשאול אותו מה הוא רוצה ממנה.
גבה נמתח, וכאב התפוצץ בו כמו אלף פיצוצים צורבים, משמידים.
היא הביטה לימינה ונחרדה לגלות שן לבנה, ארוכה וחדה שוכבת בשידה שלידה.
"הנחש בהחלט גרם לך כאב רב." אמרה מדאם פומפרי בכבדות.
'זה הוא! בגלל זה הוא חייך!' הבינה מירטל שנייה לפני שאובדן ההכרה השתלט עליה שוב, והיא שקעה באפלה השחורה משחור.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא