הארי פוטר והאבן האבודה

טוב, קודם כל אני ממש מצטערת שלא העליתי פרק המון המון זמן! הייתי בחו"ל ולא הספקתי :(

דבר שני, תודה רבה על 12 מנויים ו-200 צפיות! אני לא רוצה להישמע כפויית טובה או משהו, אבל זה באמת יישמח אותי אם יהיו יותר :)

אז בבקשה, אהבתם את הסיפור? תמליצו או תשתפו אותו, זה באמת חשוב לי. (זה לא אומר שאני לא מודה על מה שיש לי!)

בעיקרון רציתי לעשות פרק יותר ארוך, אבל אין לי זמן להמשיך אותו כרגע ואני לא רוצה לגרום לכם לחכות יותר מדי, אז העליתי בינתיים את זה.

אה, כמובן שאני מודה מאוד לכל מי שמגיב לי, זה ממש משמח אותי :)

אוהבת אתכם המון, תמר לילי פוטר 3>

עברו שלושה חודשים של נסיונות מצד אלבוס, רוג'ר, הלנה וג'יימס למצוא תשובות לתעלומותיהם הרבות. הם הרגישו שהם חיפשו בכל מקום אפשרי בטירה, מלבד כמובן משרדיהם של המורים, אך הם הניחו שאף מורה לא ייתן לתמונה של טום רידל להתחבא במשרדו. פיטר לארקסון המשיך להתנהג בשחצנות המתאימה לסלית'רין, אך מאחר שהארי סיפר לג'יימס ואלבוס שבשנתו הראשונה המצנפת אמרה שאם היא תטעה היא תבלע את עצמה, הם הניחו שהוא יפגין את טוב ליבו במצבים מיוחדים, ולא בחיי היום-יום. על-אף נסיונותיו המרובים של אלבוס, רוח הרפאים של הנער לא אפשרה לאף-אחד לצלם או אותה. החבורה הקטנה הרגישה מיואשת, אך ייאוש זה נשכח כלא היה בערב חג-המולד.

אלבוס, רוג'ר והלנה נדהמו מיפיו של האולם הגדול, אשר קושט בעצי אשור גדולים שפיות הנראות כמו נקודות אור זהובות התרוצצו בהם, נטיפי קרח בוערים ומרחפים שמשו כנרות, סרטים רחבים בצבעי הבתים נתלו על הקירות ואת השולחנות עטרו הפתעות-חג רבות. ג'יימס, שכבר התרגל לארוחות החג המהודרות, הביט ברחבי האולם לרגע ומיהר להתיישב בשולחן גריפינדור לצד חבריו, בעוד השלושה האחרים עמדו פעורי-פה בכניסת האולם.

"ההורים שלי סיפרו לי שחג המולד מדהים, אבל לא תיארתי שזה עד כדי כך מדהים!" אמרה הלנה בהתרגשות, "אתם חושבים שהנקודות הזהובות בעצים הן באמת יטושטושים מצופים במוגלת פרונקלשטונקלים? אמא שלי אמרה לי שיש להם תגובה מיוחדת עם המוגלה והם הופכים לזהובים וצייתנים."

אלבוס צחקק. "אולי." הוא אמר. הוא ידע שלונה סיפרה כל מיני דברים על יצורים מוזרים, אך מעולם לא ידע אם זה נכון או לא.

הם התיישבו בשולחן גריפינדור ופתחו את החבילות שהיו מול מושביהם. אלבוס גילה בחבילתו מצנפת סגולה, ומיד צעק "מצנפת מתפוצצת!" והניח אותה בחזרה על השולחן. תוך רגע נשמע פיצוץ קטן, ומתוך המצנפת יצאו הפתעות חדשות. צפרדעי שוקולד, עוגות קדרה, בקבוק בירצפת קטן וכובע צבעוני נחו כעת על השולחן. "וואו! אף פעם לא קיבלתי כל כך הרבה דברים בתוך מצנפת מתפוצצת!" הוא הודיע בשמחה. האולום החל להתמלא ברעשי פצפוץ וקריאות התלהבות, ותלמידים רבים, כעת, חבשו לראשיהם כובעים במגוון צורות וצבעים. עטיפות המתנות הקרועות נעלמו בין-רגע, ובמקומן הופיעו הצלחות הזהובות הרגילות.

"תלמידים יקרים," קולה של המנהלת הדהד ברחבי האולם, וקולות הדיבורים השתתקו. "אני שמחה לפתוח את סעודת החג! לפני שנאכל עד שבטנינו יהפכו למצנפות מתפוצצות, אאחל לכם חופשה נעימה, חזרה בטוחה להוגוורטס לאלו שחוזרים לביתם, ושהייה נעימה לאלו שנשארים כאן. חג שמח!" מחיאות כפיים וקריאות התלהבות רועמות נשמעו. הפרופסור מקגונגל מחאה בכפייה פעמיים, והשולחן הועמס בכל-טוב.

אלבוס אכל מכל הבא-ליד; עוף, פירה, ביצים, צפרדעי שוקולד בין מנה למנה, וכמובן שאת הקינוחים המהוללים בתוספת של מיץ דלעת, עד שאכן הרגיש כאילו בטנו תתפוצץ עוד רגע. לאחר הארוחה המשביעה, השולחנות החלו להתרוקן, וזרם של תלמידים הוביל את אלבוס, רוג'ר והלנה אל מחוץ לאולם. הם הלכו למגדל גריפינדור ופנו אל לוח ההודעות, שם נתלתה מודעה בה נכתב שרכבת האקספרס לתחנת קינגס-קרוס תצא באחת-עשרה בבוקר ליום המחר, ושאין צורך בכרטיסים. הלנה נפרדה מאלבוס ורוג'ר בברכת לילה טוב ופנתה לחדרה, וכך עשו גם השניים האחרים. אלבוס אירגן את חפציו במזוודתו ונרדם מיד.

למחרת, אלבוס התעורר בהתרגשות וגילה על קצה מיטתו ערימת מתנות. הוא פנה אליהן וראה שכך עושה גם רוג'ר. הם החלו לפתוח את המתנות. "וואו, רוג'ר, תודה!" קרא אלבוס בהתלהבות כשפתח חבילה בה הייתה חבילת דפים ודיו בלתי-נראית. "גם לך!" אמר רוג'ר, כשלפניו חבילת שרביטים מזוייפים ו"סוכריות למבריזים" שעליה נכתב "למקרה הצורך". אלבוס קיבל סוודר סרוג שעליו נכתבה האות א' ועגות קדרה ביתיות ממולי וארתור, ספר על קווידיץ' שאיתו צורף פתק שעליו נכתב "חסר לך שלא קיבלת את הכישרון של ההורים שלך!" מרון והרמיוני, חבילת "הקוסם הבעייתי המתחיל" שאותה תמיד רצה אלבוס בכל פעם שנכנס ל"חנות ההוקוס מוקוס של האחרים וויזלי" מג'ורג' ואנג'לינה, ספר על אנשי זאב שביל כתב מביל ופלר, חבילת סוכריות ברטי-בוטס בכל הטעמים מהלנה, ו-פיו של אלבוס נפער לרווחה כשראה חבילה מאורכת ממשפחתו- מטאטא נימבוס 2001. אמנם זה לא היה המטאטא הטוב ביותר, אך אלבוס שיער שקנו מטאטא גם לאחיו, וחוץ מזה, הוא לא ציפה ליותר מזה. אביו תמיד אמר לו שהוא חייב להיות רודף בנבחרת הקווידיץ' של בית הספר, וכנראה שכעת, כשיש מבחני קבלה מאחר שתלמידים רבים לא הצליחו להתמודד עם העומס של החומר הלימודי ואימוני הקווידיץ', הוא החליט מראש שבניו יתקבלו לנבחרת. כמובן שיש בסיס להחלטה זאת, מאחר שמגיל קטן נהגו משפחתו ומשפחת וויזלי לשחק קווידיץ' ביחד, ואביו ראה את אלבוס וג'יימס משחקים. הוא מיהר לעטוף את המטאטא בחזרה, בתקווה שאף אחד מחבריו לא ראה אותו, אך היה מאוחר מדיי.

"וואו, זה מטאטא?" שאל סטן, אחד מחבריו לחדר, בהתפעלות.

"כן.. לא, כלומר, כן, כלומר -" גמגם אלבוס במבוכה.

"מגניב!" אמר רוג'ר.

"בטח קיבלת את הכישרון לקווידיץ' מאבא שלך."

"כן, מגיע לך לקבל מטאטא!"

"כן, תודה, אה -" מלמל אלבוס, מחפש דרך להעביר נושא, "כבר עשר, אנחנו צריכים לאכול ולהתארגן." המשיך כשהציץ בשעונו בהקלה.

"אוי, נכון, לא שמתי לב בכלל לשעה." אמר סטן ויצא מהחדר, וכך עשו גם פיליפ וקולין, חבריו האחרים לחדר.

אלבוס נשם לרווחה והתיישב על מיטתו. הוא ארז את המתנות החדשות במזוודתו, ואת המטאטא שם מאחורי המזוודה, במקום שאיש לא יראה.

"למה אתה כל כך מתבייש?" שאל רוג'ר, "הם חברים שלך, אתה יודע." הוא הוסיף בחיוך מעודד.

"כן, אבל -" אלבוס נאנח. הוא לא ידע מה מצבם הכלכלי של חבריו, ולא רצה שיקנאו בו או ירגישו לא נעים. "אבל פשוט... התביישתי."

רוג'ר משך בכתפיו, והחווה בראשו אל הדלת. "אתה בא?"

אלבוס קם בפתאומיות ועקב אחרי רוג'ר אל מחוץ לחדר. הם ירדו במדרגות הלולייניות אל חדר המועדון, שם הלנה חיכתה להם על אחת מהכורסאות. ברגע שראתה אותם, היא קמה והצטרפה אליהם.

"למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" היא שאלה בענייניות.

אלבוס הביט לרגע מסביבו. "קיבלתי מטאטא." הוא לחש לה.

"וואו!" היא צהלה, וכשראתה שהמצב לא נעים במיוחד לאלבוס, היא מיהרה להעביר נושא. "תודה על המתנות!" היא אמרה בשמחה.

"תודה לך!" אמרו אלבוס ורוג'ר, פה-אחד.

הם אכלו את ארוחת הבוקר במהירות, הציצו במבט חטוף אחרון על יופיו של האולם וחזרו למגדל גריפינדור, לקחת את ציודם. הם ירדו במהירות -אלבוס השתדל להסתיר את המטאטא בכל דרך אפשרית- וחיכו ליד דלתות האלון הגדולות שבפתח הטירה. אט-אט תור ארוך של תלמידים השתרך מאחוריהם, ולבסוף הדלתות נפתחו והאגריד עמד בפתח.

"תלמידים שנה ראשונה, אחריי! כל השאר, לכרכרות!" הוא צעק.

התור התפרק, וכעת נשארו כחמישים תלמידים קטנים. האגריד הוביל אותם לסירות, והם התחלקו לרביעיות, כל אחת שטה בסירה אחרת.

"היכון, הכן, שוט!" רעם קולו של האגריד, והסירות החלו לשוט. אלבוס הביט באגם. מדי פעם יכול היה לראות יצור כלשהו שלא זיהה, אך את הדיונון הענק קשה היה שלא לזהות. משהו זהוב נצנץ בקרקעית האגם ומשך את תשומת ליבו. האם זה מה שהוא חושב שזה? הוא לא הספיק להרהר בכך, מאחר שהסירות נעצרו באחת, דבר שהבהיל את אלבוס וכמעט גרם לו ליפול למים.

"אתה שם, תיזהר!" אמר האגריד וקרץ אליו.

אלבוס חייך בביישנות ומיהר לצאת מהסירה. התלמידים הובלו אל תחנת הרכבת בהוגסמיד, שם רכבת האקספרס חיכתה להם. לאחר שנפרדו מהאגריד, אלבוס, הלנה, רוג'ר וג'יימס מיהרו לתפוס לעצמם תא ריק ברכבת. הם העמיסו את המזוודות בתאי המטען, וחיכו לתחילת הנסיעה. צופר נשמע והרכבת החלה לנסוע במהירות. אלבוס חשב לרגע, והחליט לשתף את חבריו בהרהוריו.

"לא תאמינו מה ראיתי." אמר אלבוס, מושך את תשומת ליבם של חבריו אליו.

"מה?"

"באגם. ראיתי שם משהו זהוב מנצנץ." הוא אמר בהתרגשות.

לקח רגע קל עד שאישוניו של ג'יימס התרחבו, והוא החליק מעט בכיסאו.

"אתה חושב שזה -" דלת התא. נפתחה ובפתח עמדה תלמידה שנראתה בגילו של ג'יימס.

"היי, ג'יימס. אפשר לשבת כאן?"

כן, ברור." הוא מלמל, מעט בתסכול. התלמידה הסמיקה והתיישבה לצידו.

"אני מקווה שלא הפרעתי לכם, פשוט לא היה תא ריק ברכבת." היא התנצלה.

ג'יימס הציץ לרגע בקרון דרך הדלתות השקופות של התא, שם ראה מספיק תאים שבהם יכלה לשבת, אך נאנח בתסכול, מאחר שידע שלא יהיה טעם להתווכח איתה.

"אה! איך שכחתי! אני פנלופי, נעים מאוד." היא חייכה.

יושבי התא הציגו את עצמם, חוץ מג'יימס, שאותו פנלופי כבר הכירה, מסתבר. אלבוס לא יכל שלא לשים לב לתסכולו של ג'יימס, וגיחך לעצמו כשהבין באיזה מצב הוא נמצא.

"כמו סבא וסבתא," הוא אמר במהירות וחייך חיוך שובב לעבר ג'יימס, "רק הפוך."

"מה?" שאלה פנלופי בבלבול.

"לא משנה." גיחך אלבוס, והציץ בפניו המאדימים מכעס של ג'יימס.

רוב הנסיעה עברה בשתיקה, וכולם התנשמו לרווחה כשהרכבת נעצרה. הם לקחו את מזוודותיהם ויצאו מהרכבת. לאחר שעברו את הקיר לתחנת הרכבת המוגלגית, אלבוס וג'יימס מיהרו להיפרד מחבריהם ולהבטיח להם שהם ייפגשו בחופש, ורצו אל עבר משפחתם, אשר חיכתה להם לצד מכונית תכולה ומוכרת (לא לפני שג'יימס איים להרוג את אלבוס אם הוא ימשיך להציק לו בקשר לפנלופי, והבהיר לו שהוא לא מאוהב בה ושהוא לא יכול לשלוט ברגשותיה). לאחר מאמצים מרובים, כמה קסמים וצווחות של ינשופים, המשפחה ישבה בתוך מכונית מרווחת להפליא. ברגע המכונית החלה לנסוע, ג'יני לא יכלה להתאפק עוד והחלה לשאול את בניה על בית הספר.

"איך היה? המורים טובים? לא עשיתם צרות? אתם מסתדרים עם החומר?"

"הכל בסדר, אמא." השיב ג'יימס.

"חוץ מזה, כאילו שאת לא עשית צרות בבית הספר." צחקק אלבוס.

"חוצפן קטן." היא אמרה בחיוך ושלחה לעברו כישוף שגרם לו לצחוק בלי הפסקה. "אבל אפשר לומר שעברתי על כמה חוקים." היא הוסיפה בלחישה שכל היושבים יכלו לשמוע. הם צחקו (אלבוס צחק גם בלי קשר, וניסה ללא הצלחה לבקש מאימו להפסיק את הלחש), וכשהגיעו לביתם ויצאו מהמכונית, כולם אחזו במותניהם מרוב צחוק. ג'יני הסירה מאלבוס את הכישוף, ולאחר שג'יימס ואלבוס פרקו את מזוודותיהם וברכו את הוריהם בברכת לילה טוב, הם נרדמו מייד.

*אני יודעת שמי שחוזר הביתה בחג המולד לא אמור להיות בארוחת החג בהוגוורטס, אבל רציתי שזה יהיה ככה. מקווה שתסלחו לי ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא