אנחת רוגע

נקישה בדלת. 
"פתוח!" אני צועקת, מנגבת את דמעותיי בשרוול חולצתי.
"ריאן!" אני אומרת, חשה הקלה.  על ריאן אני סומכת. 
"טריס! הייתי בטוח שראיתי אותך ביער! הלכתי לשוק ואמא שלך הייתה שם לבד, הבאתי לה עשר אשכוליות" אומר ריאן.
-"באמת הייתי ביער. רבתי איתה".
-"למה לא באת אלי? אמרתי לך שאת יכולה להישאר אצלי מאז ש... את יודעת".  
-"אני יודעת, אבל העדפתי להישאר בבית. ודרך אגב, ראיתי בשוק את לורה, ואתמול הייתה האזכרה לאחיה. תשאל אותה איך היא מתמודדת עם זה".
-"בואי גם, היא חברה טובה של שנינו, יותר שלך. היא תרצה שהחברה הכי טובה שלה תבוא לשאול אותה מה שלומה".
-"אני מעדיפה שלא..." אני אומרת. מרגישה לא בנוח. אני מתפתלת קצת. הרגשה של כאבים מתפשטת בחזי. למען האמת, אני כועסת על לורה.
לורה היא חברה טובה שלי ושל ריאן. לפני שנה אוכף שקט הרג את אחיה הגדול, אוון.  אתמול, אחרי שבכיתי על לילי, ריאן ליווה אותי בדרך לביתו. ראינו בדרך את לורה. כנראה שלא הבנתי איך זה לאבד אח, אבל אתמול היא שאלה מה קרה, אז ריאן סיפר לה מה קרה. ציפיתי שהיא תבוא לחבק אותי, והיא באמת עשתה. היא חיבקה אותי ולחשה באוזני: "יש. סוף סוף את יודעת מה אני מרגישה". 
נפגעתי ממנה. מאוד. 
אך לא סיפרתי לריאן. הוא לא שמע, והמשיך ללוות אותי. 
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא? זה יעשה לך טוב". אני נכנעת ואומרת: "טוב, בסדר. אני יבוא". 
אני מסדרת את חולצתי הירוקה ומחזקת את "הקוקו" שבשערי. 
אנחנו יוצאים. 
בדרך רוחות קרות נושבות על פניי, וריאן מחבק אותי חצי חיבוק כדי לחמם אותי. 
אני מגיעים לבית של לורה ונוקשים על דלתה.
אחת האחיות הקטנות התאומות שלה פותחת את הדלת. היא מסתכלת עליי ואחר כך על ריאן וצועקת: "לורה! חברים שלך!"
הקטנה פותחת את הדלת עוד קצת ומתגלה גם התאומה השנייה.
פרו ודמי, האחיות הקטנות של לורה, תאומות זהות.
לורה מגיעה ואומרת: "תודה, אתן יכולות ללכת עכשיו", ואני רואה את שתיהן נעלמות במסדרון תוך כדי ריצה.
"מה?" שואלת לורה עם מבט חסר סבלנות.
"מה קרה?" שואל ריאן, ומרפה את אחיזתו בי.
"כלום. תיכנסו" אומרת לורה ומזמינה אותנו פנימה.
"את מתרגשת לקראת האסיף מחר?" שואל ריאן, לאחר שהיא מגישה לנו כוס מים.
"לא ממש. אין סיכוי שמישהו מאיתנו ייבחר" אומרת.  

 "יש סיכוי" אני אומרת. שניהם מביטים בי ולאחר דממה ממושכת לורה אומרת: "לא נכון. צאי מהסרט הזה". 
"מאיפה באו העצבים האלו?" אני שואלת אותה.
לורה מסבה את מבטה לכיוון אחר, מכסה את ראשה.
היא בוכה.
אני מרחמת עליה.
כועסת ומרחמת.
אני יודעת שהיא לא יודעת להתמודד עם מצבים של עצב. כמו אמא שלי.
"לורה, אני מצטערת" אני אומרת.
"מה קרה בכלל?" שואל ריאן.
"עזבו" היא אומרת ומסתכלת עלינו בחזרה. עיניה אדומות ונפוחות. זה מעיד על כך שבכתה הרבה בזמן האחרון.
" את עצובה בגלל אוון?" אני שואלת. היא מסתכלת עליי במבט של: "אני הולכת להרוג אותך".
מבט רצחני.
אך היא בכל זאת עונה:"כן".
"אני מבינה אותך. באמת". אני אומרת ומניחה יד על כתפה.
היא מחבקת אותי, ופורצת בבכי גדול.
"דיי, דיי לורה". אני אומרת.
"נראה לי שעדיף שתלכו. מחר האסיף, בכל זאת. לכו לישון, אני אראה אתכם מחר". אומרת.
אנחנו מהנהנים וקמים.
שנייה לפני שהדלת נסגרת אחרינו, אני שומעת אותה אומרת: "סליחה".
אני מחייכת. ריאן מלווה אותי לביתי.
"את בטוחה שאת לא רוצה לישון אצלינו?" שואל.
"לא". אני עונה. "יש לי שמלה והכל בבית" אני אומרת. הוא מהנהן ואומר: "ביי טריס. נתראה מחר".
אני הולכת לביתי, ואחרי מקלחת חטופה אני נכנסת למיטה ומתכסה בשמיכתי.
מביטה במיטה הריקה, שבצד השני שבחדר.
היא הייתה שייכת פעם ללילי.




תגובות בבקשה(: 

הפרק הקודם		הפרק הבא