|
זה פלאשבאק,מההלוויה של דן.זה סוג של פרק בונוס כזה :)
תהנו!
--------------------------------
אומרים שכשמישהו שאתה אוהב,מישהו שחשוב לך,מישהו שהיה חלק ממך,מת,אתה מרגיש כאב,כעס,בלבול,עצב,ודיכאון.
כשאוונה פטרס ישבה על הספה בסלון ביתה מחכה להוריה שיסיימו להתארגן,היא לא יכלה שלא לחשוב שמי שאמר את המשפט הזה שיקר ובגדול.
כי למרות שזהו היה יום ההלוויה של דן
היא לא הרגישה כאב,כעס,בילבול או עצב.
היא לא הרגישה כלום.
ריקנות מוזרה פשטה בתוכה כמו מגפה נוראית-המבקשת לנגוע ולפגוע בכל מקום שאליו תגיע.
כדי להשתלט על הריקנות שהרגישה הקשיבה למוזיקה שבקעה מהאזניות השחורות שהיו מחוברות לאייפוד השחור שלה.היא כבר שמעה מחצית מהאלבום האהוב עלייה ,Don't Panic-של הלהקה האהובה עליה all time low –ושמחה שבחרה באלבום שהכיל שירים שלא היו עצובים או שמחים מדי.שמיעת מוזיקת פאנק\רוק בעוצמת קול גבוהה תמיד היתה דרך להרגיע אותה ולשכוח מהכל.
מוזר שהפעם,היא לא הצליחה לשכוח.
עיניה נדדו לתמונה שהייתה מוצבת מעל האח,תמונה שצולמה לפני פחות משנה,בסוף אוגוסט כמה ימים לפני שהיא ודן חזרו להוגוורטס לשנתם השביעית.
בתמונה שניהם עומדים מחייכים,לא יודעים מה מצפה להם.בתור תאומים הם לא היו מאד דומים זה לזה,
בזמן שדן היה גבוה,אוונה הייתה מעט נמוכה,פניו של דן היו רזים עם סנטר מחודד, ופניה של אוונה היו בצורת לב,שיערו של דן היה שחור ושיערה של אוונה בצבע חום שוקולד.רק העיניים שלהם,היו זהות.
עיניים בצבע כחול ים,שלעיתים נראות כחולות ולעיתים ירוקות.עיניים שירשו מסבא שלהם מצד אמם,שמת כשעוד היו קטנים מדי כדי לזכור אותו.
מה שאומר שעכשיו אוונה הייתה הבן אדם החי היחידי עם העיניים האלה.
אוונה השפילה את מבטה אל השמלה השחורה הפשוטה שלבשה,אל נעלי הבובה השחורות התאומות ולא יכלה שלא להרגיש כאילו אגרוף הוטח בבטנה כשחשבה על איך שדן היה צוחק עליה לו היה רואה אותה בבגדים האלה,עם התסרוקת הגבוהה והרשמית.
הוא לא היה שוכח את זה בחיים זה בטוח.
היא לא רצתה ללכת להלוויה של אחיה התאום,היא רצתה ללכת לחדר שלה,ללבוש פיג'מה לשים מוזיקה ולשקוע בספר רומנטיקה גרוע עם סוף טוב(היא שנאה ספרים כאלה,אבל בכל זאת קראה את כל ספרי דמדומים,גם אם זה היה רק כדי לצחוק מזה שבלה מושפעת לגמרי מאדוארד)ולשקוע בסיפור עם הסוף הצפוי,כמו שתמיד עשתה בחופש.
בזמן שחשבה על זה הוריה ירדו במדרגות,קודרים יותר מהרגיל ולבושים בשחור.
אמה החזיקה בזרועו של אביה,ואוונה קמה מהספה ותלשה את האזניות מאזניה.
"טוב...אני אקח את אבא בהתעתקות צד-לצד ואת תתעתקי לבד,בסדר?"לוסינדה פטרס נשמעה לחוצה וקודרת יותר מאי פעם,ובעלה הסתכל עליה בעיניים שאיבדו את האור ששכן בהן.
אוונה הרגישה את הלחץ החונק והקור,וסגרה את עיניה והתרכזה בכל כוחה בבית הקברות על שם סנט לואיס,בית הקברות של העירייה.
כעבור שניות פתחה את עיניה וראתה שהיא הגיעה למקום.הוריה הופיעו לידה ושלושתם התחילו ללכת לעבר המצבה.על המצבה הלבנה הונחו זרי פרחים רבים,והיה עליהם כיתוב באותיות זהובות.
דניאל אלכסנדר פטרס
דן תמיד שנא את השם המלא שלו,ומי שניסה אפילו לקרוא לו דניאל לא יצא מזה שלם לגמרי.אוונה חייכה קצת כשנזכרה בפרצוף הכועס שעשה דן בשנתם הראשונה כשפרופסור מקגונגל הקריאה את שמו מגיליון הקלף בטקס המיון.
ליד המצבה היו שורות של כיסאות,שבהם ישבו בני משפחה,חברים של הוריה של אוונה,חברים של דן ולהפתעתה הרבה-משפחת וויזלי מלווים בהארי,הרמיוני ואוליבר.
מולי וארתור וויזלי מייד קמו וצעדו לעבר הוריה של אוונה,ודיברו איתם,ארבעתם מדברים בקולות נמוכים ובעיניים עצובות שלא השתנו מאז ההלוויה של פרד,יומיים לפני כן.אוונה הלכה לעבר כולם וחיבקה כל אחד מהם,והתיישבה ליד אוליבר.הם ישבו בשורה השנייה,מאחורי הוריה של אוונה,אדון וגברת וויזלי,וסבא וסבתא של אוונה משני הצדדים.המשפחה של אוונה לא הייתה דתייה,כך שזה היה טקס קצר שבו המשפחה והחברים דיברו על דן ועל גבורתו ועל האומץ שלו בקרה על הוגוורטס.
ואז הגיע תורה של אוונה לדבר.
"דן היה יותר מאח תאום בשבילי.הוא היה חלק ממני,חלק בלתי נפרד שנתלש ממני בכוח.יש שיזכרו אותו בתור גיבור,אמיץ שעמד נגד אוכלי המוות ונגד בלטריקס ליסטריינג' ושלא נרתע עד הרגע האחרון.אבל אני לא אזכור אותו רק בגלל זה.אני אזכור את הנער שאהב לשמוע פופ גרוע רק כדי לעצבן אותי,זה שניחם אותי כשבכיתי וצחק איתי כשצחקתי,זה שהיה שם תמיד,יותר מכל בן אדם אחר.אני אזכור אותו בתור בחבר הכי טוב שלי,שמת בגיל שבע עשרה למרות שהיה צריך לחיות עוד שנים שרבות,ולהגשים את החלום שלו ולקנות בית בצ'יישייר,לאמץ שני גורי לברדור ולהיות עם אהבת חייו וחמש ילדים,כמו שהוא תמיד חלם לעשות.הוא חלם גם לכתוב ספר,ולמרות שצחקתי עליו בגלל זה אני בטוחה שזה היה יוצא ספר מדהים,מדהים כמוהו.אני אף פעם לא אשכח אותך" קולה של אוונה כבר רעד בסוף דבריה ודמעות זלגו לא רק על פניה,אלא על פני אימה,אביה,אוליבר,גברת וויזלי,פלר,הרמיוני,ג'יני,רון,הארי ועוד הרבה אנשים.אבל היה נער אחד שאוונה שמה לב לדמעותיו יותר מלשאר.ג'ורג'.הוא הבין מה זה לאבד חלק ממך.הוא ידע את ההרגשה.כשאוונה חזרה למקומה בין אוליבר לג'ורג',אוליבר הניח את ראשה על כתפו והיא בכתה בשקט.לפתע הרגישה ביד חמה התופסת ביד,יד שבבת אחת מילאה את הריקנות שפשטה בה.היא השפילה מבט כדי לראות את ידו של ג'ורג' לוחצץ את ידה ואז עוזבת אותה כמעט מייד.
ואוונה לא יכלה שלא לשים לב לגעגועים העזים שפקדו אותה באותו רגע,לא רק לדן,אלא גם ליד החמימה שהביאה קצת אור ליום החשוך הזה.
-----------------
אז זה הפלאשבאק,מקווה שאהבתם אותו.הוא קצת עצוב אבל מגלה קצת יותר על אוונה ודן.
נ.ב.-תיארתי פה איך נראים דן ואוונה אבל למעוניינים,אני מדמיינת את דניאל קמפבל בתור אוונה ואת לוגאן לרמן בתור דן :)
|
0 חרמשים
(5) 2 דירגו
כותב: 
ID : 5454
מרגש מאוד, ועצוב. היו לי דמעות בעניים כשאוונה דיברה.
