פוטר 2 והספרים המסתוריים

אותה שנה נדמה היה שהסתיו הופיע בבת-אחת. הבוקר של אחד בספטמבר היה צח וזהוב כמו תפוח, וכאשר המשפחה הקטנה חצתה בצעדים עליזים את הכביש המתנהם לעבר התחנה הגדולה והמפויחת, פרחו האדים העולים ממפלטי המכוניות ומפיות העוברים והשבים כמו קורי עכביש זוהרים באוויר הצונן. שני כלבים גדולים קירקשו במרומי העגלות העמוסות שההורים דחפו לפניהם: הינשופים שבתוכם שרקו במחאה, והילדה הג'ינג'ית השתרכה אחרי אחיה בדמעות, תלויה על זרועו של האב.
"זה לא ייקח הרבה זמן, עוד מעט גם את תוכלי ללכת," אמר לה הארי.
"שנתיים," משכה לילי באפה. "אני רוצה ללכת עכשיו!"

העוברים והשבים הביטו בסקרנות בינשופים כאשר המשפחה השתחלה בזהירות אל המחסום בין הרציפים תשע ועשר. אוזנו של הארי קלטה את קולו של אלבוס בתוך ההמולה הסובבת: בניו חידשו את הויכוח שהתחיל במכונית.

"אני לא! אני לא אשובץ בסלית'רין!"
"ג'יימס, די עם זה!" נזפה ג'יני.
"רק אמרתי שאולי זה מה שיקרה," אמר ג'יימס וחייך אל אחיו הצעיר. "אי-אפשר להגיד שזה לא נכון. יכול להיות שישבצו אותו בסלית' - "
אבל ג'יימס הבחין במבט אימו, והשתתק. חמשת הפוטרים התקרבו אל המחסום.ג'יימס נתן מבט קצת שחצני באחיו הקטן, לקח את העגלה מאימו, ופתח בריצה. בתוך רגע הוא נעלם.
"לא תשכחו לכתוב לי?" שאל אלבוס את הוריו מייד, מנצל את הרגע הקצר בו אחיו לא נוכח.
"יום-יום, אם תרצה."אמרה ג'יני.
"לא כל יום," מיהר אלבוס להבהיר. "ג'יימס אומר שכל הילדים מקבלים מכתבים מהבית רק בערך פעם בחודש."
"ג'יימס קיבל ממנו שלושה מכתבים בשבוע בשנה שעברה," אמרה ג'יני.
"ואל תאמין לכל מה שהוא מספר לך," התערב הארי. "אחיך אוהב למתוח אותך."
זה לצד זה הם דחפו את העגלה השנייה קדימה, צוברים תאוצה. כשהגיעו למחסום אלבוס עצם את עיניו – אבל לא ארעה התנגשות. במקום זה יצאה המשפחה אל רציף תשע ושלושה רבעים, שהיה אפוף כולו קיטור לבן וסמיך שפלטה רכבת האקספרס האדומה להוגוורטס. דמויות מטושטשות נעו כה וכה בערפל שכבר בלע את ג'יימס.

"איפה הם?" שאל אלבוס בדאגה והציץ בדמויות המעורפלות שעל פניהם חלפו בדרכם אל הרציף.
"נמצא אותם," הרגיעה ג'יני.
אבל האד היה סמיך, וקשה היה להבחין בפני האנשים מולם.
מנותקים מבעליהם נשמעו הקולות רמים באופן לא טבעי. הארי חשב שהוא שומע את פרסי מטיף למישהו בקול רם על חוקי התעבורה במטאטאים, ושמח על התירוץ לא לעצור ולהגיד לו שלום...

"אני חושבת שמצאנו אותם, אל," אמרה פתאום ג'יני.
מתוך הערפל הגיחה קבוצה של ארבעה אנשים שעמדו ליד הקרון האחרון ברכבת. פניהם התבהרו רק כשהארי, ג'יני, לילי ואלבוס התקרבו אליהם ממש.
"היי." אמר אלבוס, ובקולו נשמעה הקלה גדולה.
רוז, שכבר לבשה את תלבושת הוגוורטס החדשה שלה, שלחה אליו חיוך קורן.
"מצאת חניה טובה?" שאל רון את הארי. "אני מצאתי. הרמיוני לא האמינה שאצליח לעבור טסט נהיגה של מוגלגים, נכון הרמיוני? היא חשבה שאצטרך להטיל לחש קונפונדוס על הבוחן."
"לא נכון," אמרה הרמיוני. "היה לי אמון מלא בך."
"למען האמת, הטלתי עליו קונפונדוס," לחש רון באוזנו של הארי כשהעמיסו יחד את הארגז ואת הינשוף של אלבוס על הרכבת. "בסך הכל שכחתי להביט במראה הצדדית, ובואו נודה באמת, בשביל זה אני יכול גם להפעיל לחש על – חושי."

כשירדו שוב אל הרציף הם מצאו את לילי ואת הוגו, אחיה הצעיר של רוז, שקועים בשיחה ערה בנושא הבית שאליו ימוינו כאשר יישלחו סוף – סוף להוגוורטס.

"אם לא תהיה בגריפינדור, נמחק אותך מהצוואה," אמר רון. "אבל בלי לחץ."
"רון!"
לילי והוגו צחקו, אבל אלבוס ורוז נראו רציניים.
"הוא לא התכוון לזה באמת," אמרו ג'יני והרמיוני, אבל רון כבר לא הקשיב להם. הוא לכד את מבטו של הארי והחווה בראשו בתנועה חשאית לעבר נקודה מסוימת במרחק כחמישים מטרים משם.
ענני הקיטור התפוגגו לכמה דקות, ושלושה אנשים בלטו היטב על רקע האד המסתחרר.
"תראה מי שם."

דראקו מאלפוי עמד שם עם אשתו ובנו, במעיל כהה המכופתר עד לגרגרת. הוא הקריח קלות באזור הרקות, מה שהדגיש את סנטרו המחודד. הילד החדש היה דומה לדראקו לא פחות משאלבוס היה דומה להארי. דראקו הבחין בהארי, רון, הרמיוני וג'יני המביטים בו, הנהן קלות בראשו כמחויב מתוך נימוס והפנה להם את גבו.
"אז זהו סקורפיו הקטן," מלמל רון חרישית. "תדאגי להשיג אותו בכל המבחנים, רוזי. תודה לאל שירשת את השכל של אימא שלך."
"רון, למען השם," אמרה הרמיוני, ספק נוזפת ספק משועשעת. "אל תתחיל לסכסך ביניהם לפני שאפילו הגיעו לבית הספר!"
"את צודקת, סליחה," אמר רון, אבל הוא לא הצליח להתאפק, והוסיף: "אבל אל תתיידדי איתו יותר מדי, רוזי. סבא וויזלי לא יסלח אם תתחתני עם טהור דם."

"היי!"
ג'יימס הגיח שוב: הוא כבר הספיק להיפטר מהמזוודה, מהינשוף ומהעגלה, והיה להוט לשתף אותם ברכילות חמה. "טדי עומד שם," הוא לחש, והצביע מאחורי כתפו על עננות הקיטור המתגלגלות. "עכשיו ראיתי אותו! ונחשו מה הוא עושה? מתנשק עם ויקטואר!" הוא הרים מבטו אל המבוגרים, מאוכזב מחוסר התגובה שלהם. "טדי שלנו! טדי לופין! מתנשק עם ויקטואר שלנו! בת – דודה שלנו! ושאלתי את טדי מה הוא עושה – "
"אתה הפרעת להם באמצע?" שאלה ג'יני. "אתה כל כך מזכיר את רון – "
"והוא אמר שהוא בא ללוות אותה לרכבת! ואז הוא אמר לי להסתלק משם. הוא מתנשק איתה!" הוסיף ג'יימס, כאילו מודאג שלא הבהיר את עצמו די הצורך.
"אוי, כמה נפלא יהיה אם הם יתחתנו!" לחשה לילי בהתרגשות. "ואז טדי באמת יהיה חלק מהמשפחה!"
"גם ככה הוא בא לאכול אצלנו ארוחת ערב בערך ארבע פעמים בשבוע," אמר הארי. "למה שלא פשוט נזמין אותו לגור אצלנו ונגמור עניין?"
"יש!" אמר ג'יימס בהתלהבות. "לא אכפת לי לגור בחדר עם אל – טדי יכול לקבל את החדר שלי!"
"לא," אמר הארי בתקיפות. "היום שבו אתה ואל תחלקו ביחד חדר הוא היום שבו ארצה שהבית ייהרס."
הוא הציץ בשעון הישן והחבוט שהיה פעם שייך לפביאן פרואט.

"השעה כמעט 11, כדאי שתעלו לרכבת."
"אל תשכח למסור את אהבתנו לנוויל!" אמרה ג'יני וחיבקה את ג'יימס.
"אמא! אני לא יכול למסור לפרופסור שלי אהבה!"
"אבל אתה מכיר את נוויל – "
ג'יימס גלגל את עיניו. "בחוץ, כן, אבל בבית הספר הוא פרופסור לונגבוטום, נכון? אני לא יכול ללכת לשיעור תורת הצמחים ולמסור לו אהבה..." הוא הניד בראשו על טיפשותה של אימו ופרק את תסכולו בבעיטה שכיוון אל אחיו אלבוס.
"להתראות, אל. תזהר מהפגעסוסים."
"חשבתי שאי – אפשר לראות אותם? אמרת שאי אפשר ראות אותם!"
אבל ג'יימס רק צחק, הניח לאימו לנשק אותו, נתן לאביו חיבוק בזק וקפץ על הרכבת ההולכת ומתמלאת.. הם ראו אותו מנופף להם לשלום, ואחר – כך רץ במסדרון לחפש את חבריו.
"אין מה לפחד מפגעסוסים," אמר הארי לאלבוס. "הם יצורים עדינים, אין בהם שום דבר מפחיד. וחוץ מזה, אתה לא תגיע לבית – הספר עם בכרכרות, אתה תגיע בסירות."
ג'יני נשקה את אלבוס לפרידה.
"נתראה בחג המולד."
"להתראות, אל." אמר הארי כשבנו חיבק אותו. "אל תשכח שהאגריד הזמין אותך לארוחת ארבע ביום שישי הקרוב. ואל תסתבך עם פיבס. ואל תצא לדו – קרב לפני שתדע איך עושים את זה. ואל תתעצבן מג'יימס."

"ואם ישבצו אותי בסלית'רין?"
הלחישה הזאת נועדה לאוזני אביו בלבד, והארי ידע שרק רגע הפרידה יכול היה לאלץ את אלבוס להודות כמה גדולה ואמיתית היא חרדתו. הארי כרע עד שפניו של אלבוס היו גבוהים מעט משלו. מבין שלושת ילדיו, רק אלבוס ירש את עיניה של לילי.
"אלבוס סוורוס," אמר הארי בשקט, כדי שאף אחד מלבד ג'יני לא יוכל לשמוע – והיא הייתה רגישה מספיק כדאי להעמיד פנים שהיא מנופפת לרוז, שכבר עלתה על הרכבת. "אתה נקראת על שם שניים ממנהלי הוגוורטס. אחד מהם היה יוצא בית סלית'רין, ויש להניח שהוא היה האיש האמיץ ביותר שהכרתי בחיי."
אבל תבטיח – "
" – במקרה הזה, בית סלית'רין ירוויח תלמיד מצוין, נכון? לנו לא משנה, אל. אבל אם לך זה משנה, תוכל לבחור גריפינדור על פני סלית'רין. מצנפת המיון תתחשב בהעדפות שלך."
"באמת?"
"כך זה היה אצלי," אמר הארי.
הוא מעולם לא סיפר לאף אחד מילדיו, וכעת ראה את הפליאה על פני אלבוס למשמע הסיפור. אבל הדלתות נטרקו זו אחר זו לכל אורך הרכבת, והצלליות המטושטשות של ההורים מיהרו קדימה לחלק נשיקות אחרונות ותזכורות של הרגע האחרון.

אלבוס קפץ אל תוך הקרון, וג'יני סגרה את הדלת אחריו. תלמידים שרבבו את ראשיהם מהחלונות הקרובים אליהם. נדמה היה שרבים מהפרצופים, גם על הרכבת וגם על הרציף, מופנים כלפי הארי.
"למה כולם מסתכלים?"שאל אלבוס, והוא ורוז הפנו את ראשיהם כדי להביט בשאר התלמידים.
"שזה לא ידאיג אותך," אמר רון. "זה אני. אני נורא מפורסם."
אלבוס, רוז, לילי והוגו צחקו. הרכבת התחילה לנוע, והארי פסע לצידה והביט בפנים הרזים של בנו, שכבר זרחו מרוב התלהבות.
הארי המשיך לחייך ולנופף, אף שהיה ברגע הזה טעם של שכול, לצפות בבנו המתרחק ממנו אט – אט...

שרידי הקיטור האחרונים התפוגגו באוויר הסתיו. הרכבת פנתה בסיבוב. ידו של הארי עוד הייתה מורמת לפרידה.
"הוא יסתדר," מלמלה ג'יני.
כשהארי הביט בה, הוא הוריד את ידו מבלי משים ונגע בצלקת הברק שלו. "אני יודע."

הצלקת לא הכאיבה להארי כבר תשע עשרה שנים. הכל היה טוב.*

אלבוס ורוז הלכו לחפש את התא אשר בו הניחו את הארגזים שלהם ועברו על כמה וכמה תאים, בהם הביטו עליהם בסקרנות, או שסתם צחקו על זה שהם נראים כל כך קטנים לעומתם. לבסוף אלבוס ורוז מצאו את התא שלהם איפושהו באמצע הרכבת. שם היו גם הדוויג בכלוב שלה, וקרוקשנקס בסל שלו. אלבוס ורוז התיישבו אחד מול השני ושתקו. לא היה להם על מה לדבר.
״אתה יודע, שיננתי את כל ספרי הלימוד בעל פה״ אמרה רוז בסתמיות. אלבוס הסתכל עליה במבט שאמר ״נו באמת״.
״מה?״ שאלה רוז בתמימות.
״דווקא על לימודים את רוצה לדבר?!״ שאל בבאסה וכעס מעורבבים.
״סליחה..״ אמרה רוז והביטה בחלון, ממנו נראו שדות ירוקים.
״אין דבר...״ אמר אלבוס ומשך בכתפיו.
״אתה יודע, אני ממש רוצה להיות בגריפינדור, אבל לא אכפת לי להיות גם ברייבנקלו, עם לוסי״ אמרה רוז. לוסי הייתה הבת הקטנה של פרסי, שהייתה בגילה של רוקסאן, אבל ברייבנקלו ולא בגריפינדור.
״אני רוצה פשוט להיות בגריפינדור״ אמר אלבוס.
הם החלו לדבר על היתרונות והחסרונות של הבתים זמן ארוך, עד שהגיעו למסקנה שכל עוד לא סלית׳רין, הכל יהיה בסדר.
״מולי קיבלה את סיכת המדריך, אתה יודע״ אמרה רוז. מולי הייתה הבת הגדולה של פרסי ואישתו, אודרי, והיא תמיד תוארה כפרסי רק בבת.
״כן, דווקא מתאים לה״ אמר אלבוס.
הם שתקו כמה זמן, עד שדלת התא שלהם נפתחה. בפתח התא עמד ג׳יימס, עם פרד ועוד שלוש מחבריו.
״מה קורה, אח קטן?״ שאל כאילו הוא נחמד.
אלבוס לא ענה, והחל לחשוד בהתנהגות של אחיו.
״מה ניהית כל כך נחמד פתאום?״ שאל אלבוס.
״לא ניהיתי נחמד!״ אמר ג׳יימס כנעלב, וחבריו צחקו. ״תמיד הייתי כזה״.
״כן בטח״ אמר אלבוס.
״סליחה באמת!״ אמר ג׳יימס. ״רק רציתי שתכיר את החברים שלי. ניסינו לסחוב לפה גם את מונטגיו, אבל אחיו הגדול חסם לנו את הדרך״ אמר ג׳יימס כאילו זו עובדה לא כל כך מעניינת.
״נו?״ שאל אלבוס, והגניב מבט לרוז, שהסתכלה על ג׳יימס במבט חשדן.
״אז ככה,״ אמר ג׳יימס, ״זה פרד. טוב, בעצם אתה מכיר את פרד״ אמר ג׳יימס וחבריו שוב צחקו. אלבוס לא הבין מה כל כך מצחיק, וכך גם רוז.
״אלה מישל ופול״ אמר והצביע על תאומים בעלי שיער בהיר ועיניים כהות. ״יש להם שמות מוזרים כי הם מצרפת, ובצרפת לבנים קוראים בשמות של בנות ולבנות בשמות של בנים״ אמר ג׳יימס וחבריו שוב צחקו.
״וזה כריסטופר ג׳ורדן״ אמר לבסוף והצביע על בחור שחור עם ראסטות. ״החשדות שלנו הם שכריס לא התקלח שנתיים״ ושוב חבריו של ג׳יימס צחקו.
״טוב״ אמר אלבוס והביט בחלון בלי לראות באמת בעדו.
״אוקיי, אז אנחנו נלך, ונחזור להציק לך בהמשך הנסיעה, אז תזהר״ נשמע קולו של ג׳יימס, עוד צחוק ואז טריקת דלת התא.
רק אחרי דקות ספורות החזיר אלבוס את מבטו לדלת התא.
״אוקיי״ אמרה רוז, שכנראה עיבדה את חוט המחשבה. אלבוס עוד הביט בדלת התא, וראה שמישהו רץ במעבר, ואחר כך נשמעו צעקות של מי שהיו ככל הנראה המדריכים שבאמת התייחסו לתפקידם ברצינות.
״ג׳יימס ממש מעצבן, כמעט כמו הוגו״ אמרה רוז.
״הוגו פי אלף יותר נחמד, אני חותם לך״ אמר אלבוס.
״לא השבוע״ אמרה רוז. ״הוא היה מתחיל לצרוח או לבכות כשראה אותי אורזת״
״כמו לילי.״
״משהו כזה״.
אחרי כמה דקות האישה הזקנה עם עגלת הממתקים עברה ליד התא של רוז ואלבוס.
״משהו מהעגלה, חמודים?״ שאלה, ורוז ואלבוס הוציאו ארנקים לקנות סוכריות בכל הטעמים, צפרדעי שוקולד, עוגות קדרה ועוגיות דלעת. אלבוס בדיוק עמד להגיד לאישה את מה שרצה לקנות, כשנשמע קול של ריצה, ולאחר מכן ילדה בשיער כהה ניגשה למוכרת.
״שלוש צפרדעים ושתי עוגות קדרה״ אמרה הילדה. האישה הזקנה הגישה לה את הדברים.
״אונייה וחמישה חרמשים חמודה״ אמרה האישה בקול רועד. הילדה נאנחה בקול רם.
״באסה.״ היא אמרה והביטה על האונייה היחידה שהייתה בידה. ואז היא שמה לב לאלבוס.
״יש לך חמישה חרמשים להלוות לי?״ שאלה בציפיה. אלבוס לא ענה. הוא הסתכל על ארנקו שהיה אכן מלא במטבעות, והגיש לה חמש חרמשי כסף.
״יש! תודה!״ אמרה הילדה, ושילמה למוכרת.
אלבוס בינתיים כבר הספיק לקנות את מה שרצה, והוא חזר לתא שלו.
רוז כבר פתחה צפרדע שוקולד, וכשסיימה לאכול אותו הוציאה את הקלף.
״אוה, שוב קיבלתי את אבא שלי..״ אמרה רוז והראתה לאלבוס את התמונה של רון וויזלי.
אלבוס צחק.
״אז הוא באמת מפורסם.״ אמר אלבוס
שניהם צחקו.
הם פחתו גם את החבילה של הסוכריות בכל הטעמים, כשרוז הפסיקה לדבר והביטה לכיוון פתח התא. אלבוס הפנה גם הוא את מבטו.
בפתח עמדה אותה ילדה בעלת השיער הכהה, רק שעכשיו, כשראה אותה יותר בברור, הוא חשב שמעולם לא ראה ילדה כל כך מוזרה.
השיער הכהה שלה היה קלוע בצמה שנחה על כתפה השמאלית, וכמה קווצות שיער יצאו ממנה, העיניים שלה היו כל כך כחולות כמו הסמל של רייבנקלו, עד שזה היה מפחיד. היא לבשה ג׳ינס שחורים, חולצה לבנה קצרה, אבל שמתחתיה היו שרוולים ארוכים בצבע סגול, שהיו מקופלים עד המרפק, ועל הקטע הלבן היה כתוב ״אחיות הגורל״. היא נעלה נעליים מאיזשהו מותג מוגלגי, שלאלבוס היה נדמה שקוראים אולסטאר, שהיו בצבע חום עם שרוכים בצבע טורקיז, והדבר הכי מוזר היה שהיא החזיקה ביד קרש עם ארבע גלגלים.
״אני מכירה אתכם מאיפושהו״ אמרה הילדה והסתכלה על אלבוס, ואז על רוז, ושוב על אלבוס ושוב על רוז.
״מאיפה בדיוק?״ שאלה רוז.
״אני לא יודעת, אולי מסמטת דיאגון או משהו..״ אמרה הילדה.
״אולי״ אמרה רוז והביטה בסקרנות על הקרש.
הילדה שמה לב לאן פונה מבטה של רוז.
״זה סקייטבורד״ הסבירה. ״זה כלית חבורה של המוגלגים. כמו מטאטא, רק שלא עושים בזה ספורט״.
רוז הנהנה.
״תגידו, יש לכם איזשהו קלף להחליף איתי? קיבלתי שוב את מרלין״. הילדה התיישבה ליד רוז והחליפה איתה את הקלף של מרעלים בזה של רון, והן החלו לדבר בהתלהבות על השיעורים, הטירה ועל הספרים.
דווקא איתן נתקעתי, חשב אלבוס, עם הבנות שלא מפסיקות לדבר על לימודים עוד לפני שהתחילו.
״בכל מקרה, אבא שלי בכיר במשרד הקסמים.״ אמרה הילדה, כמסכמת עניין.
״באמת? מי הוא?״ שאלה רוז בעניין.
״אה.. את בטח לא מכירה אותו״ אמרה הילדה.
״למה שאני לא אכיר אם הוא בכיר במשרד הקסמים?״ שאלה רוז, מתחילה לחשוד.
״כי אני לא מפה״. אמרה הילדה.
״מה ז׳ת אומרת?״ שאלה רוז.
״אני באה במסגרת חילופי תלמידים להוגוורטס״ אמרה הילדה. ״אני מקנדה״.
״אה! מגניב!״ אמרה רוז, עכשיו הרבה יותר שמחה.
״כן.. הייתי במקור אמורה ללמוד בדורמשטרנג, אבל אבא שלי השיג לי את הלימודים בהוגוורטס, כי זה כל שנתיים, ובדרך כלל מרשים רק עד שני תלמידים״ אמרה הילדה.
״מגניב, כאילו החילופי תלמידים, זה כל הארצות בעולם?״ שאלה רוז.
״לא, זה רק קנדה, צרפת, יפן, ברזיל ונדמה לי שגם אוסטרליה.״ אמרה הילדה, מונה באצבעותיה את המדינות.
״אני רוז וויזלי״ אמרה רוז.
״אני שרלוט פיטרה, אבל אני שונאת את השם שלי, אז פשוט תקראי לי צ׳ארלי״ אמרה הילדה.
״למה?״ שאלה רוז.
״כי יש איזה ילד אחד, שדרך אגב הוא המדריך הראשי פה, חוץ מהבלונדה שצעקה עלי מקודם כשרצתי במעבר-״ (אלבוס ציחקק) ״- אז הוא כל הזמן צוחק עלי. הוא פשוט מרושע! עכשיו די ברור למה הוא בסלית׳רין״ אמרה שרלוט. אלבוס עיוות את פניו.
״כן, טוב... הוא המציא לי את השם הזה, אז אני פשוט מחזירה לו וגורמת לכולם לקרוא לי צ׳ארלי... רגע אתה לא אמרת איך קוראים לך״. אמרה שרלוט והצביעה על אלבוס.
״אני...״ החל אלבוס אבל שרלוט קטעה אותו.
״נחשו את מי פגשתי קודם?! את ג׳יימס פוטר!״
רוז ואלבוס צחקו.
״למען האמת הוא ממש פוץ נפוח..זה דיי ברור, כי אבא שלו מפורסם והכל...כל הזמן מבלגן ת׳שיער שלו, ומציק לילד ההוא מסלית׳רין..״ אמרה שרלוט. אלבוס ורוז הסתכלו אחד על השני.
״מה?״ שאלה שרלוט.
״סתם...״ אמר אלבוס. ״הוא פושט אח שלי״.
שרלוט פערה את פיה.
״אני מצטע-״
״אין על מה להתנצל, הוא באמת פוץ״ אמר אלבוס.
שלושתם צחקו.
״נחשו עם מי נתקעתי בתא קודם!״ אמרה שרלוט.
אלבוס ורוז משכו בכתפיהם.
״עם כל הבנים של הבנים של האוכלי-מוות, האלה שרוצים להיות בסלית׳רין!״ אמרה רוז בהתלהבות.
אבל רוז ואלבוס לא הבינו על מה היא מדברת.
״נו... אתה אמור לדעת! הארי פוטר שהביס את אתם-יודעים-מי, שהתומכים שלו הם בעצם אוכלי המוות?!״ שרלוט אמרה.
אלבוס הניד בראשו. הוא לא הבין מי זה אתם-יודעים-מי, וגם לא ידע מי הם אוכלי המוות.
״אף פעם לא סיפרו לכם את הסיפור?״ שאלה שרלוט, המומה.
אלבוס ורוז הנידו בראשם.
״אבל שמעתי משהו...״ אמרה רוז.
שרלוט הנהנה.
״ש...״ אמרה רוז והגניבה מבט לאלבוס.
״שהארי פוטר הוא היחיד ששרד את הקללה הממיתה״ רוז השפילה את ראשה.
״למה לא סיפרת לי?״ אמר אלבוס, המום ונעלב.
״חשבתי שאתה כבר יודע.״ אמרה רוז.
אלבוס הרגיש נבגד, אבל מיד הבין. הרי אביו הוא הארי פוטר, אז סביר שהוא יודע הכל ממקור ראשון.
״בכל מקרה..״ אמרה שרלוט, מביטה באלבוס ורוז.
״הייתה איזו נבואה שהארי פוטר יהרוג את אתם-לא-יודעים-מי״. אמרה שרלוט.
״אתם-יודעים-מי זה איך שכינו אותו כי פחדו ממנו, בכל מקרה קראו לו...״ שרלוט נראתה כאילו היא הולכת להקיא, ואז היא לחשה בקול ממש חלש ״לורד וולדמורט״.
השם הזה נעורר איזה רעד באלבוס, אבל הוא לא אמר כלום.
״אז הוא, אתם-יודעים-מי, הלך לבית של הארי פוטר וההורים שלו, כשהארי היה בן שנה, רצח את ההורים שלו וניסה להרוג את הארי, אבל מסיבה שידועה רק להארי פוטר ולחבריו הקרובים, הוא ניצל. ואז הוא נלחם באתם-יודעים-מי איזה ארבע פעמים, וכשאתם-יודעים-מי עלה לשלטון, הוא הצליח להרוג אותו אחרי איזה שנה.״ אמרה שרלוט.
אלבוס פער את פיו, ורוז הפסיקה ללטף את קרוקשנקס.
״בגלל זה ג׳יימס מסתובב בכל מקום כאילו הוא מלך העולם״ אמר אלבוס. ״הוא יודע שאבא מפורסם!״
רוז הנהנה וסיימה לאכול את העוגייה שבידה.
הם שתקו זמן מה. אלבוס הביט בחלון. הנוף נעשה פראי יותר.
״טוב, נראה לי עומדים להגיע, אז אני אחזור לתא שלי להתלבש״ אמרה שרלוט.
היא פתחה את דלת התא, ויצאה. אלבוס ניסה בכל כוחו למשוך את התלבושת מהארגז מבלי לבלגן כלום.
קרוקשנקס כנראה כבר היה משועמם, כי הוא ניסה להגיע לכלוב של הדוויג, שכבר החלה לצווח בכעס. לבסוף אלבוס הצליח להוציא את התלבושת, ואז נשמע קול פיצוץ. אלבוס הפסיק מיד להתלבש. אלבוס ורוז הסתכלו אחדעל השני, ואלבוס ראה את הבהלה בפניה.
נשמע עוד קול פיצוץ. אלבוס שמע דלתות נפתחות, כנראה בכדי לראות מה קרה. אלבוס גם היה סקרן, אז הוא פתח את דלת התא, והביט אל המעבר.
כשלושה מטרים ממנו, שכבה על רצפה שרלוט, כשמבט כועס בעיניה. מהצד השני, ראה אלבוס נער שנראה לא פחות מבן שבע עשרה, גבוה, עם שיער חום ועיניים שחורות, מחזיק את שרביטו מולו, ועל חזיר גלימתו סיכה של ראש המדריכים. שרלוט קמה על רגליה במאמץ רב.
ואז היא שלחה כישוף כלשהו לעבר הנער, שמיד דחה אותו, ושלח אליה כישוף שהפיל אותה שוב מרגליה.
״אתה לא תנצח, רוברטסון״ אמרה שרלוט כשקמה שוב.
״תראו מי שמדברת, הילדה שלא מסוגלת לכשף אפילו זבוב״ אמר הנער. כמה נערים מאחוריו צחקו.
״רוברטסון!״ נשמעה צעקה מצד כלשהו של הרכבת. כל המבטים הופנו מיד מהנער ושרלוט, אל עבר...
״וויקטואר! מה נשמע?!״ אמר הנער, והכניס מיד את שרביטו לכיס פנימי בגלימתו.
״אני נשבעת שאני אדווח עליך, רוברטסון!״ אמרה וויקטואר, שבדיוק עזרה לשרלוט לקום על רגליה.
״מה כבר עשיתי?״ אמר רוברטסון, מעמיד פני תמים.
״אתה נלחמת בילדת שנה ראשונה, בלי שוויון כוחות, ובאמצע הרכבת!״ אמרה וויקטואר.
היא נתנה מבט זועם אחרון ברוברטסון, ואז צעקה על כולם.
״קדימה להתלבש! מגיעים עוד עשר דקות!״
אלבוס ורוז מיד נכנסו חזרה לתא.
״חשבתי שאסור לעשות קסמים מחוץ לבית הספר.״ אמר אלבוס.
״באמת אסור, אבל הרכבת נחשבת בתחום בית הספר..״ אמרה רוז. ״וגם מותר להשתמש בשביל הגנה עצמית, כשאתה בסכנת חיים.״
אלבוס סיים להתלבש, והכניס בעצב את נעלי הספורט החדשים חזרה לתוך התיק, כדי לנעול את הנעליים השחורות.
כמה דקות לאחר מכן נשמעה חרקיה על פיס הרכבת, והרכבת עצמה החלה להאט. הילדים כבר החלו לצאת מהתאים לכיוון היציאה מהרכבת, ואלבוס ורוז יצאו גם הם, משאירים את הדברים שלהם מאחור, שכן נאמר להם שהציוד יעלה מאוחר יותר ישר למעונות הבתים.
אלבוס ורוז יצאו בדיוק לשמע קריאות שנשמעו מכיוון פנס גדול.
״תלמידים חדשים לפה! תלמידים חדשים לפה!״
אלבוס ורוז מיד ניגשו לשם, וראו איש פי שניים יותר גבוה מאדם רגיל, ורחב פי שלושה.
״אתה שמה בא לפה, או שאני לא יכול להתחיל!״ קרא האיש לעבר ילד נמוך שניסה לרוץ מהר יותר, בלי למעוד על שולי גלימתו.
״טוב, אני השם שלי הוא האגריד, ואני פה מלווה אתכם בשיט.״ אמר האגריד, ואלבוס חש התרגשות על זה שהוא לפחות כבר מכיר משהו יותר מאשר רוז.
״אנחנו שטים פה באגם השחור בסירות, ולא יותר מארבע בסירה.״ אמר האגריד והוביל אותם למקום חשוך יותר, עד שבקושי היה אפשר לראות את הגדה של האגם, והיה קל מאוד ליפול לתוכו.
מהצד השני היה אפשר לראות בבירור את טירת הוגוורטס, בדיוק כמו הדגם שטדי הביא לו.
אלבוס כבר הרגיש את ההתרגשות באוויר, והיא הייתה מדביקת.
הוא ורוז חלקו את הסירה שלהם יחד עם ילדה עם שיער בלונדיני עד הסנטר ופנים עגולות, שהסתבר שהייתה אגוסטה לונגבוטום, הבת של נוויל, והילד הנמוך שמקודם האגריד צעק עליו.
הסירות שטו כאילו מעצמן, ועד מהרה הגיעו כל הסירות למעין נמל מתחת לטירה.
אחר כך האגריד הוביל אותם לרחבת הכניסה, בה היו צריכים לחכות.
ברחב הכניסה עמד נוויל, בעל הפנים העגולות, וחייך לתלמידים החדשים.
״שמי הוא פרופסור לונגבוטום, ואני סגן המנהלת, והמורה לתורת הצמחים. בבקשה בואו אחרי״
הוא סימן להם לבוא בעקבותיו, והם עברו ליד דלת גדולה, שכנראה הובילה לאולם הגדול, כיוון שנשמעו משם זמזום של שיחות רבות.
אבל נוויל הוביל אותם לאורך מסדרון שהוביל אל חדר קטן וריק. הם הצטופפו פנימה, מעט יותר צמודים מבנסיבות רגילות, והביטו סביב בחשש.
״ברוכים הבאים להוגוורטס,״ אמר נוויל.
״סעודת תחילת השנה תתחיל בקרוב, אבל לפני שתתישבו באולם הגדול, אנחנו נצטרך למיין אתכם לבתים השונים. המיון הוא חשוב ביותר, מפני שבתקופת שהותכם כאן, הבית אליו תשתייכו יהיה כמו המשפחה שלכם בהוגוורטס. אתם תלמדו עם תלמידי הבית שלכם, תישנו בחדרי השינה של הבית שלכם, ותבלו את זמכם החופשי בחדר המועדון של הבית שלכם.
״ארבעת הבתים נקראים גריפינדור, האפלפאף, רייבנקלו וסלית׳רין. כל אחד מהם גידל קוסמים מן הגדולים בתולדות הקסם. בזמן שתיהיו בהוגוורטס, ההצלחות שלכם יזכו את הבית שלכם בנקודות, בעוד שהפרה של אחד החוקים יביא להורדה מהם. בסוף השנה, הבית עם מספר הנקודות הגבוה ביותר יזכה בגביע הבתים, שזה כבוד גדול. טקס המיון יחל בעוד מספר דקות מול כל בית הספר. אני מציע שתארגנו את עצמכם, ונקרא לכם כשנהייה מוכנים,״ נוויל יצא מהחדר הקטן, והשאיר את התלמידים החדשים, שהחלו לדבר בלהט.
״אמרו לי שצריך להלחם בטרול.״ אמר הילד הנמוך.
״אז שיקרו לך. צריך פשוט להניח מצנפת על הראש.״ אמר אלבוס. הילד נראה מעט מאוכזב, כאילו כל אחד רוצה להלחם בטרול בכדי להתמיין לבית כלשהו.
לפתע חזר נוויל, וכולם השתתקו.
״תסתדרו בשורה, אנחנו נכנסים לאולם הגדול.״

*מה שכתוב עד הכוכבית הוא הפרק ״תשע עשרה שנים אחר כך״ מהארי פוטר ואוצרות המוות, וכל הזכויות שמורות לג׳יי קיי רולינג.

פרסמתי פרק מהר, אז מצפה לתגובות:)

הפרק הקודם		הפרק הבא