ימים של חשכה

תודה רבה לכל מי שהגיב! אשמח לתגובות נחמדות ובונות גם על הפרק הזה ^^

פרק 3

בין אור לחושך

הדמדומים החורפיים תפסו את אלבוס במפתיע. הוא הופיע בקול פקיקה ורשרוש גלימות בקצה חורשה מכוסה שלג, על אדמה צחיחה מנוקדת לובן.

במרחק כמה צעדים ממנו ניצבה באר בנויה לבנים עתיקות, בודדת בין העצים. הוא ניגש אליה, זונח את תיק העור שהיה תלוי על כתפו למרגלותיה. מסתכל לתוך מעמקיה הוא ראה את מה שראה בכל פעם שהסתכל פנימה; מים שחורים מנוקדים כפור שהיו כמעט במרחק נגיעה בתוך האבן החצובה.

הוא צפה בהשתקפותו בעזרת האור האחרון של היום שזרח בשמי החורף. פניו היו רזות, רציניות ובו בזמן מעט שובבות, ממוסגרות שיער ערמוני חלק. הצבע של עניו הירוקות נבלע במים, נראה אפור, כמעט שחור. הוא הסתכל בעיני עצמו לרגע לפני שנסוג, מרגיש מעט מעורער.

הוא העביר את ידו בשיערו בעצבנות, מסיט אותו מפניו. הוא תמיד סבר שהוא למעשה לא זקוק לאף אחד, אפילו לא לאנשים שאהב יותר מכל; הם תמיד היו שם למרות שהוא חש שהם נפרדים לחלוטין מהדרך בה בחר לנהל את חיו. הוא תמיד חשב שהבדידות היא רגש שלעולם לא יעמוד בדרכו – שזו אחת הסיבות שהוא נבחר לבית סלית'רין בגיל אחת- עשרה בעוד ששאר בני משפחתו הגיעו לגריפינדור.

אבל הוא טעה. הוא יכול היה להתעלם מהבדידות בזמן שעבד, אבל היא תמיד חלחלה בתוכו, הזדחלה לתוך ליבו כמו נחש, מתפתלת מסביב לרגשות ומחשבות אותם ניצל שנים בניסיון להדחיק כמה שיותר עמוק לתוכו. היא הוציאה אותם אל האור, מביאה אותו להסתכל במעמקי הבאר ולהרהר באפשרויות שאסור היה לו לשקול בשום פנים ואופן.

הוא הרים את תיק המסמכים שלו והתחיל לצעוד בשלג. היה קר והחשכה התרחבה במהירות סביב השביל הכפרי המבודד, אבל לא הייתה לו אפשרות אחרת. הבית הקטן והנאה שניצב במרחק הליכה קצרה ממנו היה מוגן כשפים שלא אפשרו לו להתעתק לקרבתו ואילצו אותו ללכת מעט ברגל בכל בוקר אפרפר וכל ערב מחשיך. אבל זה לא הפריע לו; הוא היה זקוק לשלווה, להפסקה מהעבודה הקדחתנית שבלעה את חיו בימים מסוימים.

העייפות טשטשה את עניו וראשו היה כמעט ריק. יום שלם של שקידה על הספרים והמגילות בספרייה האפלה של מחלקת המסתורין הכביד על כתפיו, והידע החדש שזרם כל יום דרך ראשו לפעמים גרם לו להרגיש מנותק מהעולם, קר, ממוקד במטרתו עד כדי כך שלפעמים שכח לישון או לאכול.

לכן הוא כבר היה בחצי הדרך אל הבית כשהבחין במשהו יוצא דופן; אור דלק בחלונות ועשן עלה מהארובה.

ליבו של אלבוס החסיר פעימה. מוחו עדיין לא קלט את מה שליבו כבר ידע, נותר מבולבל, אך רגליו כבר התחילו לרוץ. הוא טיפס במהירות בשביל האבן וגמע את המדרגות, כל העייפות והלאות נופלות מעליו. בתחושה של התרוממות רוח הוא פתח את דלת הכניסה המעוטרת זכוכית צבעונית בצורת נחשים כסופים מכונפים והתפרץ לחדר הכניסה. חום הבית צרב את פניו הקפואות. בטרקלין אש בערה באח, וניחוח בישולים עלה מהמטבח.

"סקורפיוס?" אלבוס בקושי שם לב שהוא מתנשף בכבדות.

סקורפיוס נענה לקריאתו, מופיע בפתח המטבח. חיוך כנה הציף את פניו החיוורות.

"אלבוס," הוא השיב בקול רך, אוהב. "אתה מאחר לארוחת הערב."

אלבוס הפיל את התיק על הרצפה וחצה את המסדרון, עוטף את סקורפיוס בחיבוק הדוק מבלי לומר מילה. הוא לא היה מסוגל לדבר משום מה, מצב שבכלל לא היה אופייני לו.

"אתה רועד," סקורפיוס אמר מעל ראשו, עדיין אוחז בו. "קפוא בחוץ. בוא, תעמוד ליד האש."

הוא הוביל את אלבוס למטבח והעמיד אותו מול האח הקטנה, מעליה ניצב סיר של יין ותבלינים. הריח שעלה ממנו היה מספיק כדי לשכר את החושים.

סקורפיוס חפן את סנטרו של אלבוס והעביר את אגודלו על פניו, כאילו ביקש למדוד אותן. ידו הייתה חמה ואלבוס שקע לתוך המגע, מסתכל בפניו של סקורפיוס בערגה. הוא לא השתנה כלל מהפעם האחרונה בה נפגשו, לפני כמעט חצי שנה; שיערו הזהוב- כסוף עדיין היה חלק כמו משי, מסופר בקפידה עד אוזניו ומסורק, פניו בעלות התווים החדים עדיין מגולחות למשעי. עצמות הלחיים הגבוהות שלו עדיין קלטו את אור האש בדרך בה אלבוס הכיר, שפתיו, אותן הכיר טוב כל כך, עדיין היו דקות ומסותתות כשל פסל שיש, עניו עדיין היו אפורות כמו ענני השלג שבחוץ ובכל זאת חמות ועדינות.

"חזרת," הוא אמר, ממצא את כל מה שחשב והרגיש בחצי השנה האחרונה במילה אחת. הוא ידע שזה כל מה שהוא צריך לומר, שסקורפיוס מבין הכל רק לפני טון דיבורו, בדרך התקשורת הנסתרת שלהם.

"אני מצטער שלא הודעתי מראש," סקורפיוס השיב, לא נשמע מצטער כלל. חיוכו היה כמעט שובב, מראה מקסים ולא אופייני לו, בזמן שהוא ליפף את קבוצת השערות הכסופות שמסגרה את פניו של אלבוס סביב אצבעו הארוכה. "רציתי להפתיע אותך..."

"בהחלט הפתעת אותי," אלבוס טען בחוסר נשימה, עדיין לא לגמרי מאמין שסקורפיוס חזר. הוא תכנן לבלות לילה נוסף בשקידה על הספרים בחדר העבודה; הדבר האחרון לו ציפה היה שסקורפיוס ישוב פתאום ויאסוף את כל הכאוס שבחיו בחזרה למקומו ללא מאמץ.

"אבל איך?" הוא שאל, עדיין מסתכל בפניו של סקורפיוס כאילו לא לחלוטין האמין שהוא אמיתי. "היית אמור לסיים את ההתלמדות רק בעוד שלושה חודשים..."

"היא התקצרה," סקורפיוס השיב בהתרגשות נדירה. לרוב הוא היה אדיש ורגוע, אפילו כשדבר מה היה מלהיב אותו. "קיבלתי הצעת עבודה בקדוש מנגו מאחד המורים שלי בבודפשט, והוא משך בחוטים כדי לקצר את החניכה שלי – "

לא מסוגל להמשיך לעמוד בפיתוי, אלבוס קטע את הסבריו של סקורפיוס בנשיקה. הוא כמעט שכח כמה התחושה נפלאה, מוכרת ובו בזמן חדשה בכל פעם, למרות שעברו שבע שנים מאז הפעם הראשונה בה התנשקו לראשונה. ריחו של סקורפיוס, התחושה של שפתיו, הקרבה של פניו, זרועותיו וידיו, הם אמרו כל כך הרבה מבלי שהיה עליו לומר מילה; געגוע, תשוקה, בדידות, אהבה. זה היה כאילו לא עברו שישה חודשים מאז שבפעם האחרונה זכו לאחוז זה בזה, ובו בזמן התקופה הזו הייתה מה שעשה את כל ההבדל.

הם התנתקו רק כאשר ניחוח שרוף התחיל לעלות באפיהם. הדג שבתנור התחיל לפצפץ והאדים שעלו מסיר היין הפכו לסמיכים וחריפים. הם התנתקו כמו שני נערים שנתפסו על חם – כאילו עדיין היו בני ארבע- עשרה בליל המשימה השלישית מאחורי הבקתה של האגריד – ומיהרו להציל את הארוחה שלהם.

הם אכלו בחדר השמש בעל קירות הזכוכית שפנה אל הגינה הקפואה והחשוכה. בימי הקיץ סקורפיוס נהג לטפח את הצמחים המכושפים שבגינה ולשבת שעות ולקרוא בחדר הזכוכית המוצף שמש, אבל מאז שהוא נסע לפראג אלבוס לחלוטין הזניח את החדר, שכמו כל חדר אחר בבית הקיץ של משפחת מאלפוי – הבית שהיה שלהם – היה רווי בזיכרונות ממנו.

אבל כעת זה הרגיש כאילו כל הבדידות והמרירות של החודשים האחרונים נשטפו ממנו, כאילו לא היו. הם אכלו בתיאבון ושוחחו ארוכות כשם שלא כתבו זה לזה מכתבים ארוכים במשך כל התקופה, צוחקים יחדיו מהבדיחות הפרטיות שלהם.

החדר היה קר בימי החורף, אבל היין המתובל שהם שתו הרחיק מהם את הקור. אלבוס זנח את גלימתו על מסעד הכיסא וחלץ את נעליו ואת גרביו כדי לצנן את גופו בזמן שעישן את המקטרת שלו מעל הצלחות הריקות שעל השולחן. הרגל מגונה שהוא רכש במחלקת המסתורין אותו אימו, אחותו וסקורפיוס שנאו. אבל באותו הערב סקורפיוס לא עיקם את אפו כשהעשן הכחלחל מילא את החדר; הם קירבו את כיסאותיהם יחדיו, נוגעים זה בזה לסירוגין בזמן שדיברו.

"על מה אתה עובד עכשיו?" סקורפיוס שאל, צופה באלבוס מפריח טבעות עשן אל חלל החדר בישנוניות.

"לא משהו מיוחד. אני כותב מאמר על משמעות כיוון הבחישה ברקיחת שיקויים – "

סקורפיוס קטע את דבריו בנחרת צחוק לא אופיינית, לחיו הסמוקות מעידות שהיין משפיע עליו. "אתה יודע שאתה לא צריך להמציא סיפורים בשבילי, זה גם ככה לא אמין. על מה אתה באמת עובד?"

אלבוס חייך אליו בשובבות ידענית. גם הוא התחיל להרגיש שהיין החם משתלט על מחשבותיו – הוא לא יכול היה להפסיק לחייך אל סקורפיוס ולא להרחיק ממנו את ידו שנחה על ברכו.

"אם אני אספר לך אתה לא תאמין לי," הוא התחמק בעליזות.

סקורפיוס עשה לו פרצוף. אם אחד מחבריו ללימודים או בני משפחתו היו רואים הבעת פנים כזו על פניו הם לא היו מאמינים שהגבר הצעיר והרציני שהכירו מסוגל להפיק הבעה כזו מלאת חדווה.

"אם אתה לא רוצה, לא צריך," הוא אמר ובהינף שרביט החל לנקות את שאריות הארוחה מעל השולחן.

אלבוס זנח את המקטרת כדי למשוך את סקורפיוס לנשיקה עמוקה.

"אתה מריח כמו טבק," הוא אמר כנגד שפתיו כשהם התנתקו לבסוף, מעט חסרי אוויר.

"זה מפריע לך?" אלבוס שאל אותו.

סקורפיוס חייך ברוגע. "בכלל לא."

*

אלבוס התעורר בכבדות משינה עמוקה, מצטמרר בקור. לקח לו רגע להיזכר שסקורפיוס חזר, ושהוא ישן לצידו במיטה. הוא מצמץ אליו באפלה וראה שבן זוגו ישן בשלווה, שיערו הבהיר פרוע ומוסט מפניו.

אלבוס הצטמרר בשנית. עדיין ישן- למחצה, הוא הבין שהשמיכה החליקה מעל גבו החשוף. הוא התהפך ומצמץ כנגד רוח קרה; החלון היה פתוח, הווילונות מתבדרים בכפור.

הוא דידה מחוץ למיטה בטשטוש וסגר את החלון, חש הקלה מיידית. בחוץ העננים נסחפו ברוח, חושפים את הירח המלא- כמעט ששלח את אורו וסנוור את אלבוס, זורח על חבל הארץ המושלג והחשוך שסביב הבית המבודד.

סקורפיוס נע בשנתו כשאור חם הבהב בחדר. דלת חדר השינה הייתה פתוחה, אלבוס הבחין כעת, והאור נע במסדרון שמחוץ לו, נמתח על פני הקירות.

הוא חש ערנות מיידית. בשילוב של לאות והתרגשות הוא התלבש, ואז, מוודא שסקורפיוס עוד ישן, הוא יצא מהחדר.

האור נע מעבר לפינת המסדרון, מתגרה, כאילו ביקש להוביל אותו מבלי להתגלות. אלבוס הלך בעקבותיו בצעד מדוד, רגליו היחפות לא משמיעות קול על פני רצפת העץ. הוא עבר את הפינה בדיוק כשהאור הבהב בחריץ הדלת של חדר העבודה ונעלם, מותיר אחריו חשכה. ואז נשמע קול פצפוץ; אש נדלקה באח מאחורי הדלת הסגורה.

אלבוס נכנס לחדר העבודה בשקט, מקפיד לסגור אחריו את הדלת. החדר היה מבולגן ביותר; ספרים וגיליונות קלף נערמו על כל משטח אפשרי, עטי נוצה וכסות דיו ריקות ניקדו את שולחן העבודה יחד עם ספלי קפה זנוחים. כל הווילונות הוסטו על החלונות במסתורין. הדיוקנאות שבחדר, אלה הציגו את אבות משפחת מאלפוי בשיא תפארתם, סובבו אל הקיר על מנת לשמור את המתרחש בחדר בסודיות מוחלטת. אלבוס לא טרח לסדר שם, מכיוון שלא ידע שסקורפיוס חוזר הביתה.

איש זקן עמד מול האח, כשם שביקש להתחמם, אוחז במקל הליכה בעל ראש כסוף של נשר מאחורי גבו. שיערו הכסוף זכה לגוון אדמדם לאור האש ועורו המקומט הזהיב, כאילו חומה החזיר את הזמן לאחור, אל הימים בהם האיש הזה היה צעיר וחסון.

"אני מצטער על הבלגן," אלבוס אמר לו בשמץ שעשוע, מכיר את אהבתו הבוערת לסדר.

"אל תטרח," פרופסור בליין השיב בקולו העמוק, עדיין מסתכל באש. "הדרך בה אתה בוחר לעבוד היא לא ענייני."

"למה זכיתי בכבוד?" אלבוס שאל, יודע שאין טעם לתהות על אופן הופעתו של בליין או על השעה ההזויה.

"ישנם שני עניינים. אתחיל בחמור פחות," בליין פתח ללא גינונים מיותרים. לראשונה הוא הסב את גבו אל האש והסתכל על אלבוס. הייתה נזיפה רשמית במבטו, כאילו הם עדיין היו מורה ותלמיד.

"מקום המסתור של מולודוב התגלה."

כל שארית של עייפות נשרה מעל אלבוס ועניינו התגבר אף יותר משניעור לנוכח ביקורו של בליין; בליין לעולם לא ביקר אותו אם לא הייתה לכך סיבה חשובה ביותר. והסיבה אכן הייתה בעלת חשיבות עליונה.

"איפה הוא?" הוא שאל מייד.

"הוא חזר לאנגליה. באותו הרגע בו ביצע את הטעות הזו גילינו אותו. אבל הוא ערמומי – הוא מסתתר במקום בו הוא יודע שקסמינו לא יוכלו לאתר אותו וללכוד אותו."

התשובה עלתה באלבוס מייד. היה רק מקום אחד בארץ בו הקסם היה טהור וחזק מספיק כדי לשבש את קסמיו של קוסם כמו בליין.

"הוגוורטס?" הוא שאל בתמיהה.

"בדיוק," בליין אמר. אם היה סיפוק בקולו הוא הוסווה היטב על ידי הרצינות שלו. "הוא השתמש בידע שלו על הטירה כדי לחמוק לתוכה, וכעת הוא מסתתר בה, הרחק מעיני התלמידים והמורים."

"אבל אתה יכול למצוא אותו בקלות," אלבוס אמר, למרות שידע שאם זה היה המצב בליין אפילו לא היה מזכיר זאת בפניו. "אין מישהו שמכיר את סודות הטירה טוב כמוך."

"זה נכון," בליין אישר, וכעת נראה רציני פחות, כמעט כאילו הוא סופג הנאה כמעט מרושעת מכל העניין. "אבל לצערי הופעתי בטירה תהיה חשודה, במיוחד לאחר ההעלמות שלי בסוף השנה בה כיהנתי כמורה בבית הספר... אתה, לעומת זאת, לא תעורר שום חשד אם תבקש לסייר בטירה."

אלבוס כמעט גלגל את עניו. הוא ידע שאם בליין באמת היה רוצה בכך הוא יכול היה לסייר בטירה בלי שאף אחד אפילו יבחין בו, ובטח שלא ישאל שאלות. הוא פשוט רצה להטיל על אלבוס את המשימה כדי לבחון את הידע שלו, לבחון את היכולות והמוכנות שלו...

"אני אעשה את זה," הוא אמר ללא היסוס. "אני אמצא את מולודוב ואביא אותו לדין בפני הליגה."

"טוב." בליין אמר את המילה בחומרה אופיינית. לראשונה הוא התרחק מהאח והתחיל מלטף את ראש הנשר שבקצה מקל ההליכה שלו. "ועכשיו ישנו הנושא השני."

אלבוס ציפה להמשך דבריו אבל הוא לא סיפק אותם. זה עורר את חשדו. הוא חשב שהוא יודע על מה בליין רוצה לשוחח איתו – על מה הוא עומד לנזוף בו.

הוא התיישב בכיסא שמאחורי שולחן העבודה העמוס. מילים צפופות שנכתבו בכתב ידו הציפו את גיליונות הקלף שנערמו עליו. חצי מחשבה חלפה בראשו על כך שעליו להסתיר אותם לפני שסקורפיוס יתעורר.

בליין המשיך לשתוק. שתיקתו מרטה את עצביו של אלבוס.

"אין שום דבר אסור במה שאני עושה," הוא אמר לבסוף, לא מסוגל לעמוד בנזיפה האילמת והביקורתית.

"לא, אין איסור על חקר העולם שמעבר," בליין אמר בנוקשות, עניו הכחולות הבוערות מביטות הישר בו לראשונה באותו הלילה. "לכן איני מנשל אותך כרגע. לכן אני רק מזהיר אותך שאם תסטה מהדרך אפילו בקצה הבוהן, כל סיכוייך להפוך לחבר בליגה יתמוגגו לעולם."

"ממה אתם כל כך מפחדים?" אלבוס דרש לדעת, נזיפתו של בליין מרגיזה אותו. הוא הזדקף בכיסא. "אני לא עוסק בקסם אפל. אין שום דבר מרושע או אפל במוות. אולי אנשים שלא מבינים היו חושבים שכן, אבל אני יודע שאתה יודע את האמת. מוות הוא חלק מהחיים. מה רע בלרצות לדעת עליו כמה שיותר?"

"הסקרנות שלך מובנת." מילותיו המנחמות של בליין נשמעו הרבה יותר כמו נזיפה קרה מאשר כמו מילות עידוד. "אבל זה לא נותן לך את הזכות להעמיד פני טיפש. קוסמים רבים שהוקסמו על ידי המוות מעדו אל שימושיו האפלים. אתה לא שונה מהם, לא משנה מה שמך."

אלבוס התחיל לכעוס. הוא כמעט הספיק לשכוח כמה בליין יכול להיות מרגיז לפעמים.

"אני לא אחד מהם. אני לא כמו וולדמורט או התומכים שלו," הוא טען בתוקף. "אני רק רוצה למצוא את התשובה – "

"אתה לא תמצא אותה," בליין הבטיח לו בקרירות. "אבל אתה מוזמן להמשיך לבזבז את הזמן שלך. אנחנו נמשיך לפקח עליך."

"בסדר," אלבוס פטר אותו, מרגיש כמו מתבגר ממורמר.

בליין לא התרשם מטון דיבורו. "אל תשכח את המשימה שלך," הוא אמר ברצינות, מפנה לו את גבו בפרידה. "צעד בזהירות, אלבוס סוורוס."

במילים אלה אור האש כאילו בלע את דמותו, ובכמה ניצוצות של אור חם, קסום, הוא נבלע בלהבות ונעלם.

אלבוס שקע בכיסא באנחה. היה עליו לדעת שזה רק עניין של זמן עד שבליין יתערב במחקרו. הוא ידע שאף אחד לא יבין אותו, את הצורך שלו לדעת מה המוות טומן בחובו. לא מתוך פחד, אלא כדי לפתור את השאלה מדוע הוא כה מפחיד. מדוע הוא צילק אותו כך כשהיה בן 12.

הוא ליפף סביב אצבעו את השערות הכסופות שצמחו מקרקפתו, אלה היו סימן ההיכר שלו מאז אותו קיץ שהוא בילה בחרטה לאחר מותו המזוויע של מורו לשינוי צורה. הוא לא עסק בקסם אפל, הוא הזכיר לעצמו. זה לא כאילו היא ניסה להשיב את המתים או לשוחח איתם. הוא רק רצה לדעת מה יש שם, למה זה כל כך מפחיד, כל כך מזוויע.

אור האש צרב את עניו העייפות, אבל הוא לא היה מסוגל לחזור לישון. היה יותר מידי דברים לעשות.

הוא בילה את הלילה במיון והסתרת המחקר שלו, בהחזרת חדר העבודה למצב בו היה לפני שסקורפיוס נסע. הוא אהב את סקורפיוס בכל ליבו, אבל הוא ידע שאם יידע על המחקר שלו גם הוא, כמו בליין, ירצה לו בחומרה על סכנות הקסם האפל. זה לא שהוא פחד שהוא לא יבין – הוא ידע שסקורפיוס תמיד יבין אותו – אבל הוא לא רצה שהוא יחשוש מפני גורלו. הוא לא רצה שהוא יחשוב שהוא עומד להשתנות רק בגלל שסוף- כל- סוף היו לו האמצעים והאומץ לחקור את הנושא שריתק והפחיד אותו במשך שנים.

כשהבוקר הגיע סקורפיוס נכנס לחדר העבודה לבוש חלוק בית. הווילונות עדיין כיסו את החלונות והאש שבאח גוועה לכדי גחלים. השמש החורפית הסתננה בקושי מתחת לווילונות, מתמוססת לנוכח האור החזק שבקע ממנורות השולחן העשויה זכוכית ירוקה וארד שהאירה את פניו המרוכזות של אלבוס, זה היה שקוע בכתיבת מכתב על גבי השולחן הריק. החדר היה מסודר ונקי, כל הדיוקנאות הישנים של אבותיו של סקורפיוס פונים אל החדר.

סקורפיוס התייצב מאחורי אלבוס וחיבק אותו, מפהק.

"למי אתה כותב?" הוא שאל מעל ראשו בנמנום.

"לרוז," אלבוס השיב בהיסח דעת. "בליין היה פה הלילה."

סקורפיוס נמתח. משום מה יחסיו של אלבוס עם מדריכו תמיד עוררו בו חוסר נחת.

"מה הוא רצה?"

אלבוס סיפר לו על מולודוב תוך כדי שחתם את מכתבו לבת דודתו, שלימדה לחשים בהוגוורטס תחת פיקוחו של פרופסור פליטוויק הקשיש.

"תן לי לבוא איתך," הייתה תגובתו של סקורפיוס בסיום ההסבר על משימתו של אלבוס.

אלבוס הרים את ראשו מהמכתב לראשונה באותו הבוקר והסתכל בסקורפיוס. שיערו עוד היה פרוע ופניו אדמדמות מהשינה, אבל הוא נראה נחוש ואפילו מעט מתוח. המראה היה מלבב.

"מה לגבי העבודה החדשה שלך?" הוא שאל אותו בחצי התגרות.

"יש לי כמה ימים להתארגן," סקורפיוס השיב, חצי חיוך על פניו, נדבק בחדווה של אלבוס.

"לצאת ללכוד קוסם אפל נכלל בקטגוריה?"

"מגיע לי לבלות זמן איכות עם בן הזוג שלי."

אלבוס גיחך ופנה לחתום את המכתב בשעווה בזמן שסקורפיוס נישק את ראשו. המחשבות על נזיפתו של בליין והסוד הצורב שהסתיר מפני בן זוגו התמוססו לנוכח המחשבה שהם יוצאים להרפתקה, בדיוק כמו בימים ההם.

הפרק הקודם		הפרק הבא