מכשפות או מכושפות?

הפרק מוקדש לתמר גרייג'ר, היחידה שהגיבה. תהנו.

                                                                                    פרק שני

                                                   הוגוורסט - בית ספר לכישוף ולקוסמות

הכל התערבל סביבי, והאוויר יצא מראותי, הרגשתי כאילו אני נדחסת לתוך צינור צר. לפתע זה ניגמר, באותה המהירות שבה התחיל. נעמדתי באיטיות, מסוחררת לגמרי ומתאפקת לא להקיא. הרמתי את מבטי והבחנתי שמיילין ומיטל עומדות לידי ופניהן ירקרקים. במבט נוסף הבחנתי גם באיש המוזר – הקוסם - שהביא אותנו למקום הזה. הוא נראה בסדר לגמרי, כאילו הוא רגיל להרגשה. ההרגשה הרעה שלי התחילה להיעלם, ואני התפנתי לבחון את המקום אליו הגענו. עמדנו על דרך עפר מוקפת עצים. בערך עשרה מטרים לפנינו עמד שער גדול. הוגוורטס - בית ספר לכישוף ולקוסמות, נכתב עליו. מאחורי השער היה אפשר להבחין במדשאות ירוקות בצילה של טירה גדולה.

"בואו." אמר האיש עם העין המוזרה, קסומה.

"עדיין לא אמרת איך קוראים לך." הזכרתי לו.

"קוראים לי אלסטור מודי, או עין הזעם מודי." עין הזעם. השם נראה לי מתאים. בטח קוראים לו ככה בגלל העין שלו.

"קדימה." זרז אותנו עין הזעם מודי, ואנחנו עברנו בשער. פערתי את פי. המראה שניגלה מולי היה עוצר נשימה. הטירה הגדולה שראיתי קודם מעבר לשער במעומעם נגלתה עכשיו במלוא תפארתה, כשמקיפות אותה מדשאות גדולות ירוקות. את מבטי תפס שטח מנצנץ, מצד שמאל של הטירה. אימצתי את מבטי, אבל לא הצלחתי לקבוע מה הוא. אולי ברכה.

כנראה עין הזעם מודי הבחין בכיוון שאליו פנה מבטי משום שהוא אמר, "זה האגם הגדול, או האגם השחור." אגם. עד כמה המקום הזה גדול? מיהרתי לסגור את פי כאשר הבחנתי שהוא עדיין פתוח.

ניערתי בעדינות את מיילין, שנעצה מבט נדהם בטירה.

"וואו." היא אמרה, אחרי שהשתחררה מההלם. עין הזעם חייך בתגובה.

"בואו, אתן צריכות לפגוש את דמבלדור." הוא אמר והתחיל ללכת.

"את מי?" קראה מיטל בעודנו ממהרות אחריו. עין הזעם לא ענה. הלכנו, יותר רצנו, אחריו עד שהגענו לפתח הטירה. נעצרנו מול דלתות אלון גדולות. עין הזעם פתח אותן. נכנסנו לתוך מקום שנראה כמו אולם כניסה. שני אנשים מבוגרים עמדו שם ודיברו. הם היו לבושים במשהו שנראה כמו שמלות ארוכות. הנחתי שאלה גלימות. שני האנשים הפנו את מבטם אלינו בעקבות רעש פתיחת הדלתות. הבחנתי שאלה בן ובת, מבוגרים מאוד. שערו הלבן-כסוף של הבן היה ארוך מאוד, וזקנו הגיע על למותניו ופניו היו נעימות. היו לו עיניים כחולות, שהביטו בנו בהפתעה מבעד למשקפי חרמש. לאישה היו פנים חמורות סבר, שערה החום-אפור נאסף לפקעת הדוקה, עיניה היו בצבע חום, שכעת הביעו תדהמה גדולה מאחורי משקפיים מרובעים. ערמת הספרים שהייתה אחוזה בידיה של האישה נשמטה מידיה ונחתה על הרצפה ברעש גדול.

"בשם מרלין!" קראה האישה "אלסטור," היא פנתה אל עין הזעם, "הבאת הנה לילי אוונס צעירה?" היא שאלה, "היא נראית בדיוק כמוה, קופי." הוסיפה והצביע עלי.

"כמוני?" שאלתי בתדהמה, "ולא קוראים לי לילי." הוספתי במהירות, "אבל שם המשפחה שלי הוא רידל - אוונס." האישה פלטה צווחה, והאיש הזקן הביט בי בהפתעה וסקרנות. עין הזעם הביט עלי גם הוא בתדהמה.

"רידל - אוונס?" חזר אחרי האיש הזקן.

"כן." אישרה מיילין.

"בואו. נלך לדבר במשרד שלי. תודה שהבאת אותן, אלסטור. אתה יכול ללכת." עין הזעם הנהן ויצא. "דרך אגב, אני אלבוס דמבלדור." דמבלדור אמר והתחיל ללכת, אנחנו אחריו. הלכנו במבוך של מסדרונות. על הקירות היו תלויות המון תמונות, והאנשים שבהן, שזזו (עייני כמעט יצאו מחוריהן מרוב תדהמה, אבל כנראה שהכול אפשרי כאן), לא הפסיקו להצביע עלינו ולהתלחשש. באמצע גרם מדרגות שזז נתקלנו בעוד מישהו. הוא לבש גלימה שחורה. שערו היה שחור והגיע עד כתפיו. עיניו היו שחורות גם הן. הוא נעצר במקומו ולטש בנו מבט מופתע.

"אני אסביר אחר כך, סוורוס." אמר דמבלדור בתגובה למבטו המופתע של האיש, שהתברר סוורוס. סוורוס הנהן ואנחנו המשכנו ללכת אחרי דמבלדור.

הלכנו והלכנו, עברנו מסדרונות חשוכים וגרמי מדרגות זזים, עד שהגענו לפסל של ציפור-מפלץ. "סוכריות נושכות." אמר דמבלדור לפסל של הציפור-מפלץ, והפסל זז וחשף גרם מדרגות. עלינו על המדרגות, שהתחילו לזוז לבד כלפי מעלה, והגענו לדלת עץ. דמבלדור פתח את הדלת ואנחנו נכנסנו למקום משונה – המשרד שלו. היו שם הרבה מאוד ספרים, אני בטוחה שהוא לא קרא את כולם, ושולחן עם מכשירים כסופים משונים, שלא היה לי מושג מהם, ודיוקנאות. כנראה של המנהלים הקודמים, שהסתכלו עלינו בסקרנות. בעיקר עלי ועל מיטל. נעצתי בהם מבט עוין.

"שבו." אמר דמבלדור, והחווה בידו על שלושה כיסאות. התיישבנו, ודמבלדור התיישב בצד השני של השולחן, מולנו.

"עכשיו," פתח דמבלדור, "אשמח לדעת מי אתן, מי ההורים שלכן, ואיך פגשתן את אלסטור."

"אני מישל," פתחתי כשראיתי שלמיטל ולמיילין אין כוונה להתחיל. "זו מיילין," אמרתי והצבעתי על מיילין. "וזו מיטל." הצבעתי על מיטל.

"שם המשפחה שלנו הוא רידל - אוונס." המשיכה אותי מיילין.

"וגילינו את הכוחות שלנו היום, לפני כחצי שעה." סיימה מיטל.

"רידל? אתן בטוחות?" שאל דמבלדור, הוא נראה לא מאמין.

"רידל." אמרנו שלושתנו ביחד בביטחון מלא.

"מעניין." אמר דמבלדור. "בנות כמה אתן? ומי ההורים שלכן?" אופס. לא שמתי לב שלא ענינו לו על השאלה הזו. זה היה נושא כואב.

"אנחנו בנות ארבע עשרה. אימא שלנו היא סופיה אוונס. אנחנו לא יודעות מי אבא שלנו." אמרה מיילין. היא הציגה את זה בצורה טובה מאוד, ככה שלא רואים שאנחנו יתומות.

"אתן גרות לבד עם אימא שלכן?" המשיך דמבלדור לחקור. ידעתי שאי אפשר להתחמק מהשאלה הזו. החלטתי שאני אגיד את הדבר הכי כואב. "אימא שלנו מתה." אמרתי, את האמת. הרי סביר להניח שאבא שלנו חי. דמבלדור הנהן בהבנה.

"טוב. אני לא יודע למה לא קיבלתן את המכתב בגיל אחת עשרה, אבל זה לא אומר שאתן לא מכשפות, אחרת אלסטור לא היה מביא אתכן לכאן. לדעתי מגיע לכן הסבר." אמר דמבלדור, והתחיל להסביר לנו על הוגוורטס, על הלימודים, שמתחילים מחר, על הבתים, המיון (מצנפת המיון אפילו אמרה לנו שלום.), הנקודות, השיעורים והציוד. על עולם הקוסמים, המלחמה, וולדמורט, אוכלי המוות ומשרד הקסמים.

"אני חושב שמינרווה תוכל לקחת אתכן לקנות ציוד." הוא סיים.

"סליחה?" שאלה מיטל, כהד למחשבות שלי.

"אתן הולכות ללמוד כאן כמובן." אמר דמבלדור, "או שאתן רוצות לחזור לבית היתומים?" הבטתי על מיילין ועל מיטל. הן הנהנו.

"מתי אנחנו הולכות לקנות ציוד?" שאלתי. דמבלדור חייך.

"עוד חמש דקות." הוא אמר והניף את שרביטו. משהו בצבע כסף, אולי חיה, יצא מהשרביט, ויצא מהחדר.

"מה זה היה?" שאלה מיילין בתדהמה.

"זה היה פטרונוס, מדבר." אמר דמבלדור, ופתח בהסבר על הפטרונוסים. ההסבר שלו נקטע כעבור דקה, ע"י כניסה של חתול כסוף לחדר. החתול פתח את פיו ואמר בקול של אישה, "אשמח לקחת את הבנות לסמטת דיאגון. ניפגש באולם הכניסה בעוד חמש דקות." החתול התפוגג.

"זה היה פטרונוס מדבר. עכשיו בואו, כדי שנפגוש את מינרווה בזמן." אמר דמבלדור וקם. גם אנחנו קמנו, יצאנו מהחדר והלכנו, שוב, אחרי דמבלדור. תוך כדי הליכה הסביר לנו דמבלדור על הפרופסורים, המורים שלנו. האיש עם השיער השחור והבגדים השחורים שפגשנו במדרגות היה פרופסור סנייפ, והוא מלמד שיקויים. האישה שתיקח אותנו לקנות ציוד היא פרופסור מקגונגל, המורה לשינוי צורה. הגענו לאולם הכניסה מהר מאוד, אבל פרופסור מקגונגל הקדימה אותנו. כשהגענו היא חיכתה שם. היא חייכה אלינו.

"בואו." היא אמרה, היא נשמעה הרבה יותר נחמדה ממה שהיא נראתה. "הולכים לסמטת דיאגון."

המשך יבוא...

______________

תגיבו! זה לא יהרוג אתכם!

הפרק הקודם		הפרק הבא