השתקפות

צללים מהעבר

הימים הבאים חלפו על פני רון בבדידות מייגעת. הוא היה מוקף בבני משפחתו, אך ההיתקלות עם הארי והרמיוני רק הזכירה לו שהם לא באמת היו בני משפחתו, רק השתקפויות מוזרות שלהם, אולי לא יותר מאשר פרי דמיונו. 

הוא היה לחלוטין לבד - לבד יותר משהיה אי פעם בחייו. לפחות בחייו האמיתיים היה לו את הארי לחלוק איתו את ייסוריו. היה מישהו שהבין איך זה מרגיש לראות אנשים אהובים נהרגים לנגד עינך, או להיות במרחק נגיעה מאהבת חייך בלי להיות מסוגל להיות איתה, אפילו שהוא הפך להיות רק צל חיוור של החבר הטוב שלו. בעולם הזה, הארי אפילו לא ידע מי הוא.

שום כמות של עבודת פרך במטבח לא עצרה על הסף את המחשבות האפלות שהציפו אותו ומנעו ממנו שינה. העולם הזה לא היה בריחה מהסבל של חיו, זה היה הגיהנום הפרטי שלו, מעשה ידיו שלו. כמה זה היה ראוי שהוא הגיע לעולם בו הארי היה נסיך והרמיוני גבירה יפיפייה, ורון היה, איך לא, משרת עלוב וחסר חשיבות.

הוא החל לתהות כיצד הוא יחזור לעולמו, והבין שאין לא שום מושג איך להתחיל לעשות זאת. לא היה לו אפילו שרביט, הוא לא היה חכם כמו הרמיוני, לא נחוש כמו הארי - איזה סיכוי היה לו בכלל?

היה רק שביב אחד של אור ותקווה בקיומו החדש והאומלל. 

הוא לקח על עצמו את התפקיד המפרך ביותר בעבודת המטבח, לשאוב מים מהבאר שבחוץ ולשאת את דליי המים אל המטבח. הכאב בשריריו היה מחיר פעוט לשלם כדי לזכות לראות את הרמיוני בכל פעם שהוא ניגש אל הבאר, זו ניצבה במרחק לא גדול מהספסל בו היא ישבה בכל יום, עטופה גלימה חמה כנגד האוויר הצונן, שקועה בספר זה או אחר ולא מודעת למבטו העורג של רון.

"אין לך שום סיכוי," ג'יני אמרה לו בשעשוע יום אחד כשהיא ליוותה אותו אל הבאר, והבחינה בו מביט בהרמיוני מברישה עלה שלכת זהוב מעל ספרה ביד עדינה.

לקח לרון רגע להבין על מה היא מדברת, אך כשהוא הבין הוא הרגיש את אוזניו מתחממות.

"מי היא?" הוא שאל את ג'יני בעודו מושך את הדלי הכבד מתוך הבאר, מבין שהוא לא יודע מה תפקידה של הרמיוני בעולם הזה (מלבד לענות אותו).

"זו ליידי הרמיוני," ג'יני סיפרה לו, "הבת של לורד וליידי גריינג'ר, שנאלצו לצאת לגלות בגלל המלחמה. היא מאורסת לנסיך הארי."

החבל החליק מאחיזתו של רון והדלי נפל לבאר בקול חבטה מחריש אוזניים. הצליל היה כל כך נורא שהרמיוני הרימה את מבטה מהספר והסתכלה בהם. האוזניים של רון היו כל כך חמות שהוא הרגיש שראשו יימס.

לאחר חשיפת הידיעה הזו, האומללות של רון התחלפה בזעם יוקד. בדיוק כשהוא חשב שהקיום הזה לא יכול להיות מייסר יותר, התברר לו שהפחד הגרוע ביותר שלו הפך למציאות - הנערה שאהב וחברו הטוב ביותר עמדו להינשא.

הוא סבל מדחף עז לתת להארי אגרוף בפרצוף. אבל כמובן שהנסיך המפונק לא בילה את זמנו במקומות כמו המטבח והבאר, שם רון היה יכול לתת לו משהו לחשוב עליו. הוא תמיד היה הגבוה והחזק מביניהם, ועם השרירים החדשים שהוא פיתח מסחיבת דליי המים, הוא היה בטוח שהוא היה יכול להביס את משמר המלך ולקרוע את פוטר לגזרים.

הזעם החדש שלו לפחות סייע לו לאזור את הכוח להפסיק לרחם על עצמו ולצאת לחפש את מנדנגוס כדי להחזיר את השרביט שלו. אבל למצוא את הנוכל התבררה כמשימה קשה; הוא לא נראה בשוק בפעמים בהן רון יצא לחפש אותו, ובעלי הדוכנים, שבזו ונרתעו ממנדנגוס, לא ששו לעזור לרון למצוא אותו.

כלוא באותו עולם מוזר בלי שום צל של ספק כיצד לחזור, רון החליט לבסוף שלפחות ינסה לנצל את הרגעים היקרים בהם היה יכול לצפות בהרמיוני מרחוק, גם אם היא לעולם לא הכירה בנוכחותו. וכאשר ערב אחד כשבועיים לאחר שרון מצא את עצמו באגם נאמר לו שתתקיים בהוגוורטס סעודת ליל כל הקדושים ושכל העובדים בטירה מוזמנים, הוא החליט לנצל את ההזדמנות לראות שוב את הרמיוני.

ביל השאיל לו חליפת בגדים ישנה אך במצב טוב. באותו הלילה הוא לבש אותה ויצא עם בני משפחתו בדרכם אל הטירה, משתרך אחריהם בחשכה בעודם מפטפטים וצוחקים. כל אחד מהם נשא נר - ג'יני הסבירה לו שזה כדי לרמות את רוחות המתים לחשוב שגם הם מתים ולא לפגוע בהם - אך הוא סירב בנימוס לקחת אחד. הוא קצת קיווה שאיזה רוח רעה תבוא ותגורר אותו משם, אל גיהנום אחר. 

בעודו משתרך הוא קלט תנועה על גבול היער. לאור הירח, הוא הבחין בשתי דמויות עומדות שם; זה נראה כאילו אחת מהן עוטה ברדס, והופעתה של הדמות השנייה הייתה משונה, אבל רון לא ידע להצביע בדיוק למה. לנגד עניו הדמות עטוית הברדס מסרה משהו לדמות השנייה לפני שסבה ונכנסה אל בין העצים, מותירה את הדמות המוזרה לבדה. משהו במחזה היה מוזר ומבשר רעות. הוא רצה להמשיך לראות מה הדמות עושה, אבל בני משפחתו, שכבר צברו מרחק גדול ממנו, קראו לו להזדרז לפני שהרוחות יטרפו אותו.

האולם הגדול היה הומה אדם ומוצף אור של מאות נרות. בניגוד לימיו של רון בהוגוורטס, לא היו שם קישוטים מיוחדים או נרות מרחפים, רק דגלים גדולים בצבעי ירוק ואדום עם סמל של אייל קישטו את הקירות. ארבעת השולחנות, שולחנות הבתים, היו עמוסים עד אפס מקום בסועדים עליזים, שאכלו ושתו. במרכז השולחנות ישבו האורחים רמי הדרג, ועובדי הטירה הנחותים יותר תפסו מקומות סביבם. משפחת המלוכה ישבה בשולחן הסגל שבקצה האולם. 

בעודו נדחק לקצה שולחן גריפינדור עם משפחתו, רון הבחין בהרמיוני יושבת בשולחן הכבוד. הוא לא התיק ממנה את מבטו גם כשמישהו דחף ירך עוף לידו, והוא אכל מבלי לשים לב. 

הרמיוני לבשה שמלה כסופה חגיגית לכבוד המאורע, ושיערה היה מקושט פנינים. היא הייתה שקועה בשיחה עם הארי, שישב משמאלה, שלבש גלימה מהודרת ועטה על ראשו נזר זהוב דק. 

רון צפה בהם בריכוז עילאי, כאילו היה יכול להבין מה הם אומרים אם רק היה מתרכז מספיק. שניהם נראו משועממים למדי מהאירוע, ובעיניו של רון הם לא נראו כמו זוג. מכיוון שבעבר הוא חווה פחד משתק שהרמיוני מעדיפה את הארי על פניו, הוא נהג לפעמים לבחון את התנהגותם כשהם לא היו שמים לב, והוא שם לב שהצורה בה הם התנהגו כעת לא הייתה שונה מיחסיהם בעולמו של רון. הם התנהגו כאילו הם רק חברים. זיק קלוש של תקווה נדלק בליבו לנוכח התגלית הזאת.

הוא לא ידע כמה זמן הוא בהה בהרמיוני, טועמת מהאוכל, משוחחת עם הארי, בוהה בחלל בשעמום כשהוא פנה לשוחח עם אביו, שישב בכס זהוב מצידו השני. אולי עברו שעות. משהו חריג מאוד היה צריך לקרות כדי לשבור את הריכוז שלו, ומשהו כזה אכן קרה; דמות מוזרה התקרבה אל שולחן הכבוד ומשכה את תשומת ליבו. 

הוא מייד הבין שזו הייתה הדמות שראה בשולי היער, והיה ברור מדוע היא הייתה כה מוזרה - האיש החיוור עטה חלוק סגלגל ועל ראשו עטה טרבון תואם. זה היה קווריל.

רון כבר ראה את המורה לשעבר להתגוננות מפני כוחות האופל, שהיה מת כבר למעלה משבע שנים, בעולם הזה. הוא לא ייחס לו חשיבות עד כה. אבל לאחר מה שהוא ראה על גבול היער הוא נזכר באירועי השנה הראשונה שלהם, והתמלא ידיעה שמשהו רע עומד לקרות. הוא זינק ממקומות כחץ מקשת, דחף בגסות את ג'ורג' שחסם את דרכו, והחל לפלס את דרכו לעבר שולחן הכבוד כמכושף.

הזמן כמו התחיל לנוע לאט יותר. הסועדים שמילאו את האולם נאבקו בהתקדמות שלו, כמו גלים בים סוער, בעוד קווריל מתקדם צעד אחר צעד אל שולחן הכבוד, חולף על פני השומרים שדעתם הייתה מוסחת, ידיו טמונות בשרוולי גלימתו הרחבים - 

הפעמון שבמגדל החל לצלצל לשעת חצות. הסועדים מלאו את הגביעים שלהם להרמת כוסית אחרונה. קווריל הגיע אל המדרגות המובילות אל שולחן הכבוד ונעצר על ידי השומרים שעמדו שם. רון הרגיש הקלה רגעית - אולי הוא דאג לחינם - אבל אז -

רון הריח אותו עוד לפני ששמע את דלתות האולם נפתחות בחבטה ואת השאגה הקולנית. קולות השיחה והצחוק התחלפו בצעקות וצווחות בהלה. טרול מצחין בעל עור גבשושי ואפרפר, נושא אלה עצומה, פרץ אל תוך האולם והחל להמיט טרור. האנשים נסו מפניו באימה בעוד הוא מכה באלתו בשולחנות ומפזר כלי אוכל לכל עבר. 

יושבי שולחן הכבוד היו על רגליהם. כל השומרים שהיו נוכחים באולם הסתערו לעבר הטרול - וקווריל חמק במעלה המדרגות ללא מפריע.

אש בערה בעורקיו של רון. הוא דחף את האורחים המבוהלים מדרכו, קפץ מעל שולחן קרוב ורץ על פני השומרים מוסחי הדעת, גומע את המדרגות בשני צעדים ארוכים. קווריל כבר הגיע כמעט אל מרכז השולחן, נע בשקט מאחורי המשפחה המלכותית שעוד לא הספיקה להבין מה מתרחש. 

הוא עמד בדיוק מאחורי הארי והרמיוני עכשיו - הוא הוציא את ידו משרוולו - הוא החזיק בידו שרביט - שפתיו החיוורות החלו למלמל את מילות הקללה -

רון הסתער עליו מבלי אפילו לחשוב, לופת את פרק ידו הרזה ומסיט את השרביט אל התקרה.

אור ירוק האיר את האולם, מטביע את אור הנרות באפלה כבדה. זרם עוצמתי של קסם אפל, סמיך ומר, עבר מעורו של קווריל אל ידו של רון, משתק את גופו ומוחו. האור הירוק האיר את פניהם המבולבלות של הארי והרמיוני, ולשבריר שנייה הוא היה שוב בקרב האחרון בהוגוורטס.

קווריל הצליח למשוך את ידו מאחיזתו. נואש, רון התנפל עליו והפיל אותו אל הרצפה, פניו קודם, ונפל מעליו. הטרבון נפל מראשו של קווריל מעוצמת הפגיעה, ורון מצא את עצמו פנים מול פנים, במרחק נגיעה, מפניו הלבנות והנוראיות של וולדמורט.

מישהו מעליו צרח באימה. רון לא היה יכול לעשות דבר מלבד לבהות לתוך העיניים האדומות, המחורצות, משותק מאימה למראה פני השלד הנחשיות.

"הסתלק!" פיו המעוות של וולדמורט צווח לתוך פניו, והוא הועף בעוצמה מעל גופו של קווריל. הוא פגע בשולחן וראשו נחבט כנגד העץ.

מבולבל ומסוחרר מהמכה, רון צפה בטשוטש כיצד קווריל קם על רגליו. הוא נראה נסער ומבוהל, וזרזיף של נוזל כסוף זלג מקצה פיו. הוא עדיין החזיק בשרביט. רון עשה מאמץ עילאי לקום, להמשיך להילחם - ואז חרב פילחה את חזהו של קווריל.

דם חם ניתז על פניו של רון. נשמע צליל בעבוע מחליא והחלל התמלא ריח של שומן שרוף. נשמעה צווחה מקפיאת דם, לא אנושית, וגופו של קווריל בעבע ונמס כמו שעווה. רון היה מוכרח להסית את מבטו מהמראה המחריד כדי לא להקיא. 

להקלתו כל הנרות כבו פתאום במשב של רוח קפואה, ולאור הירח צל שחור סמיך נורה מתוך ערימת הבשר והעצמות שהייתה גופו של קווריל והתעופף דרך התקרה.

הרגעים הבאים חלפו על רון בבלבול מוחלט. נראה שהטרול הובס במהלך הקרב שלו עם קווריל, אבל האולם עדיין היה שרוי בפאניקה. המשפחה המלכותית נעה לעבר החדר שמאחורי השולחן, שם רון צפה בהם ביום בו ראה את הארי והרמיוני לראשונה.

"אתה, בוא," קול סמכותי אמר לו. הוא הרים את עצמו מהרצפה במאמץ, חלף בטשטוש על פני מה שנשאר מקווריל, ונכנס אל החדר.

אש בערה באח שבחדר. רון הבין שהוא רועד. הוא היה בנוכחותם של המלך והמלכה, שני שומרים שהתייצבו ליד הדלת, הרמיוני, והארי, שאחז בידו בחרב מגואלת בדם. הכת הראתה סימני חריכה, כאילו הוא דחף אותה לתוך האש. כולם נראו חיוורים מאוד.

"אתה הצלת את חייו של בני." 

רון בקושי הבחין שהמלך מדבר אליו. הוא כיוון את אשתו המבוהלת לשבת בכורסא סמוכה והניח יד מנחמת על כתפה בזמן שדיבר. 

"קווריל היה אחד מאנשי החצר הכי וותיקים ונאמנים שלנו, אני לא מאמין שוולדמורט הצליח להשחית אותו. אנחנו חבים לך את עתיד הממלכה. מה שמך?"

"אה… קוראים לי רון… אה, אדוני…"

רון נבהל כשמשהו רך נגע בפניו. הרמיוני החלה לנקות את הדם מפניו במטפחת רכה.

"אתה פצוע," היא אמרה, קולה רך כמו המטפחת, וכיוונה אותו לשבת בכיסא סמוך. רון לא הצליח לדבר, אולי בגלל שחבט את ראשו, או בגלל שהרמיוני הייתה קרובה אליו.

"איך ידעת מה הוא עומד לעשות?" הארי דיבר אליו לראשונה. בניגוד להוריו, הוא לא נראה אסיר תודה, אלא חשדן, כיאה להארי. הוא עדיין החזיק בידו את החרב המגואלת בדם של קווריל. "לא ברחת כמו כולם כשהטרול נכנס, ואיך שהוא ידעת שקווריל מנסה להזיק לנו, אפילו שהוא אחד מאנשי החצר."

"ראיתי שהוא מתנהג בצורה חשודה," רון תירץ בגמגום, ואחרי רגע של מחשבה הוסיף, "ראיתי שהוא לא בורח מהטרול, ושבמקום הוא מנצל את זה שהשומרים עזבו כדי להתקרב לשולחן… הוא בטח הכניס את הטרול בעצמו בשביל ליצור הסחת דעת."

הארי לא נראה משוכנע. רון התכוון לשאול אותו במה הוא מאשים אותו בדיוק, הרי הוא בזה הרגע הציל את חייו, כששני אנשים נכנסו אל החדר כרוח סערה. הראשון שרון זיהה היה רמוס לופין, שלבש חלוק ארוך בצבע חום ונשא תיק קנבס. הוא ניגש מייד אל הארי ונראה כאילו הוא מחפש פציעות על גופו.

"אני בסדר, רמוס, הוא לא נגע בי," הארי אמר לו, ולראשונה הועיל בטובו להחזיר את החרב לנדן. 

"לקסם יכולות להיות השפעות נסתרות," לופין אמר לו, ממשיך בחקירתו, ״אתה יודע זאת היטב.״

"אני בריא ושלם, באמת. תטפל בו, הוא פצוע." 

הארי החווה בראשו לעבר רון, שעדיין דימם מרקתו אל תוך המטפחת של הרמיוני. לא הפריע לו להמשיך לדמם, כל עוד הרמיוני תמשיך לקרקר סביבו.

האדם השני שנכנס לחדר לא היה פנים ידידותיות כמו לופין. זה היה גבר גוץ ומקריח, בעל אף מחודד ועיניים קטנות ומימיות - פיטר פטיגרו.

"פיטר, מצוין," ג'יימס אמר לו כשהוא נגש וקד בפניו קידה עמוקה. "זה רון. הוא הציל את חייו של יורש העצר. כדי לגמול לו אני רוצה שהוא ימונה למשרת האישי של הארי. רון, פיטר הוא רב המשרתים שלי, הוא ידאג לך למגורים בטירה, בגדים חדשים, סוס, כל דבר שתזדקק לו."

רון התחיל להתנגד לתפנית הפתאומית, אבל לופין התחיל לבדוק את הפצע שבראשו והכאב מנע ממנו לדבר. להקלתו, הארי שנא את הרעיון לא פחות ממנו.

"אבא, אני לא צריך משרת," הוא התעקש, "אי אפשר פשוט לתת לו זהב במקום?"

"רק זהב לא מספיק כדי להכיר תודה על גבורה כמו זו שרון הפגין הערב," ג'יימס אמר, לא מתרגש מהעקשנות של בנו, ואז הרצין. "ומעבר לכך… זו כבר הפעם השנייה שוולדמורט מצליח להיכנס אל ביתנו ולסכן את חייך. אני לא יודע למה הוא החליט לנסות שוב אחרי כל כך הרבה זמן, אבל הוא לא עומד לוותר - בכך אני בטוח. האומץ והתושייה שרון הפגין הלילה הן בדיוק התכונות שדרושות לאדם שיגן עליך."

"אני לא צריך מישהו שיגן עלי!" הארי התרגז, ורון החניק גיחוך; התגובה שלו הייתה כל כך אופיינית שהוא ידע שזה מה שהוא יגיד עוד לפני שהמלך סיים לדבר.

"משהו מצחיק בעיניך?" הארי התנפל עליו.

"לא, כלום," רון השיב, מסווה את חיוכו מאחורי עיוות של כאב; לופין תפר את החתך במצחו. "קיבלתי מכה חזקה בראש."

"הארי," המלכה דיברה בפעם הראשונה, קולה רך, "אני ואביך אובדי עצות. אם רון לא היה מתערב הלילה, היינו מאבדים אותך. לא היה דבר שיכולנו לעשות כדי להתגונן מפני מה שהתרחש, או כדי להתכונן. בבקשה, תקבל את ההחלטה שלנו, לפחות עד שנמצא פיתרון אחר."

דווקא עם המלכה הארי לא התווכח, וקיבל את גורלו.

"כרצונכם," הוא אמר באנחה, קד להוריו קידה עמוקה, ויצא מהחדר.

כל העיניים בחדר עברו אל רון. לופין סיים לחבוש את הפצע שלו והנחה אותו להגיע למרפאה למחרת לביקורת.

"ובכן?" המלך אמר לו.

רון התבלבל. לרגע הוא שקל לסרב לתפקיד שהוטל עליו, אבל לאחר שבריר של מחשבה הבין שכנראה שאין לו ברירה. 

הוא הסתכל לעבר פיטגרו, שעמד ליד מרפקו של המלך ולא התנהג בצורה חשודה במיוחד. האם הוא צריך להגיד להוריו של הארי משהו על כך שרב המשרתים שלהם הוא האדם שבגד בהם והסגיר אותם לוולדמורט בעולמו של רון? לא, הוא הבין לאחר מחשבה קצרה - אין לו שום הוכחה שכוונותיו של פיטגרו רעות, והוא לא רצה לעורר את חשדנותם של המלך והמלכה לכך שהוא יודע דברים שהוא לא אמור לדעת.

"מותר לי לשאול שאלה?" הוא ביקש לבסוף.

"אני מתיר לך לשאול שאלה אחת, אפילו שזה לא מקובל," המלך השיב. המילים שאמר היו מלכותיות אבל טון הדיבור שלו והניצוץ השובב בעיניו היו חביבים ומרגיעים.

"מה היה הדבר הזה בעורף של קווריל?" רון שאל, אפילו שידע את התשובה. הוא רצה לדעת מה הם יודעים על וולדמורט. ״ולמה הוא הפך ל… כלומר, אתם ראיתם…״

"זה לא יהיה ישר מצידי להגיד שאני יודע בדיוק," ג'יימס השיב, מחליף מבטים הרי גורל עם אשתו. "וולדמורט משתמש בקסמים אפלים ונוראיים כדי להשיג את מטרותיו, ואנחנו לא יודעים הרבה על קסם. אבל זה נראה כאילו כוחות האופל השתלטו על קווריל המסכן והשחיתו אותו. ובאשר לגורלו… כמו שאמרתי, אנחנו לא יודעים הרבה על קסם, אבל אני מרגיש שזה היה עונש ראוי בעבור מה שהוא ניסה לעשות."

רון קיבל את התשובה בהנהון. למרות זאת הוא ידע שאם קווריל הזה היה דומה לקווריל בעולמו שלו, הוא בוודאי לא היה רק עוד איש חצר תמים כמו שהמלך רצה להאמין; הוא קיבל על עצמו לשרת ולהזין את וולדמורט מרצונו החופשי. ולגבי מה שקרה לו כשהארי פילח אותו עם החרב - גם לקווריל בעולם שלו קרה משהו נורא כשהארי נגע בו, כשהוא ניסה להשיג את אבן החכמים בשנתם הראשונה, אבל אם הוא עבר אז משהו קרוב למה שהתרחש הערב, כנראה שדמבלדור חסך מהארי את הפרטים האלה.

הוא הבין באותו הרגע, למרות שלא רצה שזה יהיה כך, שהוא כנראה היחיד בחדר הזה, אם לא בכל העולם, שמודע למציאות של הסכנה בה הארי היה נתון. ואם זה היה נכון, היה עליו לקחת את תפקידו החדש ברצינות ולהשגיח על חברו.

"יש משהו נוסף?" המלך שאל.

"אה, לא נראה לי…"

"אז קדימה, הנסיך מחכה לך."

מבולבל ונבוך, רון קד למלך ולמלכה בגמלוניות, מנסה לחקות את הקידה של הארי בלי הרבה הצלחה, ויצא מהחדר בצעד מגושם. האולם הגדול הספיק להתרוקן, גופותיהם של קווריל והטרול נעלמו, מותירות רק כתמים גדולים של דם מרוח, וכמה משרתים נשארו לסדר את הבלגן שהטרול גרם. רון חצה את האולם והגיע אל אולם הכניסה, שם הוא קפץ בבהלה כשהארי התנפל עליו.

"אני שם עליך עין," הוא אמר לו בקול מסוכן, תוקע אצבע בחזהו. רון הבחין שידו עדיין הייתה מוכתמת בדם של קווריל. 

האם הוא לא היה מוטרד מכך שהוא הרג מישהו הערב? רון היה בטוח שהארי מהעולם שלו לא היה מעביר את זה על סדר היום.

"אה…" רון לא היה בטוח מה הוא צריך לומר. הארי הסתכל בו בצורה מאד אינטנסיבית. הוא היה נמוך מרון כמעט בראש, אבל לא נראה שהוא חושב שיש לזה משמעות. "אני זה שאמור לשים עליך עין… לא?"

"לא אכפת לי מה ההורים שלי חושבים," הארי המשיך לדבר כאילו רון לא אמר כלום. "אני לא בוטח בך. ראיתי אותך בוהה בי במשך כל הסעודה."

רון התחיל להגיד שהוא בעצם הסתכל על הרמיוני ולא עליו, אבל עצר את עצמו, מבין שזה לא גורם לו להישמע יותר טוב.

"במה אני חשוד, בדיוק?" הוא שאל במקום.

"אני לא יודע עדיין," הארי אמר, סוף- סוף מרחיק את האצבע שלו מהחזה של רון, "אבל אני אגלה. אל תבוא אחרי."

הוא סב על עקביו והחל לטפס במדרגות. רון חש הקלה לא להצטרף אליו. השעה הייתה מאוחרת, הפצע שעל ראשו כאב, והוא היה מותש מהלילה שעבר עליו. הוא תהה למה לעזאזל הוא הכניס את עצמו.

הפרק הקודם		הפרק הבא