מציאות ודימיון - העלאה מחדש

 הרמיוני התיישבה בסמוך לשולחן הכתיבה והחלה לכתוב.
"מה את כותבת שם?" שאל רון.
"מכתב לסקיטר ההיא. זו חייבת להיות היא שחיברה את הספר על הארי," ענתה הרמיוני.
"תראי לי," ביקש רון.
הוא התיישב ליידה, משך את המכתב מעט לכיוונו והציץ בו.
"תעשי את זה רשמי יותר," הוא אמר. "תרשמי 'לכבוד ריטה סקיטר', וגם- 'הנדון: הזמנה לפגישה' או משהו דומה."
"אוף, בגללך אני צריכה לקחת קלף חדש," היא השיבה בקריצה, ושלפה קלף חדש. היא חשבה מעט ושאלה: "יש לך התנגדות לממן לנו בקבוקי בירצפת?"
"לא," ענה רון, "אבל אם כבר בירצפת, תקבעי את הפגישה בקלחת הרותחת. יש להם את הבירצפת הכי טובה."
"טוב." אמרה הרמיוני והתחילה לכתוב שוב.
רון עקב אחרי ידה הנעה במרץ. היה לה כתב משונה, אבל הוא חיבב אותו למרות זאת.
בזמן שהרמיוני כתבה, רון הסתכל סביבו. הוא אהב את שולחן הכתיבה הכחול שלו ושל הרמיוני.
קופסת כלי כתיבה ניצבה בפינה הימנית הרחוקה שלו, ותמיד היו בה לפחות שישה עפרונות, מחק ועט נוצה או שניים. לידו הייתה מונחת דרך קבע קסת דיו שהתמלאה באופן עצמאי ממיכל גדול שהיה תחתיה.
כישוף מתוחכם של הרמיוני.
"סיימתי," אמרה הרמיוני והגישה לו את המכתב, "אפשר לשלוח?"
רון החל לקרוא ברפרוף:
לכבוד: ריטה סקיטר, עיתונאית.
הנידון: זימון לפגישה.
הרי את מוזמנת בזאת לפגישה על בקבוק בירצפת, שתתקיים בפונדק הקלחת הרותחת, ביום רביעי הקרוב בשעה 10:30.
יש בפי הצעה שלא ניתן לסרב לה.
בכבוד רב ובתקווה לראותך,
הרמיוני וויזלי (גריינג'ר, לשעבר).

"בעיקרון כן," אמר רון. "אבל רק רגע." הוא הניח את הקלף על השולחן, שלף את שרביטו ומלמל:
"ג'מיניו."
קלף נוסף הופיע ליד הקלף המקורי, נושא על גביו העתק זהה של המכתב. הוא שירבט בראשו במהירות:
"זה מכתב ששלחנו לריטה סקיטר. גם אתם מוזמנים," בעוד הרמיוני ממלמלת לעצמה: "עצלן..."
"עכשיו אפשר לשלוח," הוא אמר. "ואת המכתב שלי תשלחי להארי וג'יני."
הרמיוני רצתה לומר לו שבפעם הבאה, אם הוא רוצה שהמכתב יחשב כשלו, עליו לכתוב אותו בעצמו, אבל היא התאפקה; זה לא היה מספיק חשוב כדי לריב על זה.
היא ניגשה לכלוב של הינשוף, קשרה את שני המכתבים ושלחה אותם.

המשך יבוא בעז"ה...

הפרק הקודם		הפרק הבא